בתשובה למני אביב, 16/03/05 18:39
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ברשותי?! זה מקום ציבורי והרשות נתונה (רק שכ"ג חושב שהרשות בלתי אפשרית). אתה צודק. תאורית הקונספירציה כלכך דבילית שהיא הופכת מיד לבומרנג נגד הטוענים. הצרה איתה שכלכך הרבה אנשים מקבלים אותה ומשתמשים בה ללבות שנאה כללית כלפי "בעלי ההון" - גם טובים וגם רעים גם ישרים וגם מושחתים. בגלל תאוריה כזו, כל מי שיש לו כסף (לא ברור לי כמה) צריך להתגונן כאילו הוא גנב. אבל אתה לפחות מדבר במתינות ובשיקול דעת. מזה אפשר ללמוד משהו. ואתה גם קראת את הספר. אולי אתה מוכן להסביר - במילים של הדיוטות - מה זה "הצבר הון" ואיך זה קשור למישהו כמו (סתם לדוגמה) דנקנר או אריסון או גייטס או סתם איזה אלמוני שיש לו, נגיד, איזה מיליון שקל בבנק. וגם, אם נשאר לך זמן, אולי תאות להסביר מהי אותה "מהות אורגנית" ואצל איזה יצורים (שאינם בני אדם יחידים) מפעמת "תשוקת העצמת הרווח והכוח" שנ&ב מזהים בגופי הכלכלה הגדולה. אם תעשה זאת, אולי נקבל קצת בינה ודעת - מה שקשה לומר שקיבלנו עד כה מהמאמרים של השניים? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
על פי מיטב הגיוני האנושי, פעילותם של בעלי ההון במסגרת הצבר ההון אינה סוטה ממרקם האנושיות שלהם. כלומר, הם פועלים כפי שבני אדם פועלים. לא משנה אם נכנה זאת תשוקת כוח, חמדנות, דאגה לעצמם ולמשפחתם, או אפילו זכות הפרנסה- כל הביטויים הללו מקובלים עלי- הרי שבסופו של דבר מתהווה תהליך חי ואורגני של הצטברות משאבים והון במעגלים חברתיים צרים יחסית. האמצעי שבידי העושר הוא המנגנון החברתי המורכב מהמדינה ומוסדותיה, גופים כלכליים (תעשייתיים ופיננסים), גופי תקשורת, אקדמיה וכו'. כל המרכיבים הללו, המצטרפים ליחידה אורגנית גדולה, משמשים את התופעה של הפקעת המשאבים מהרוב והעברתם לידי המיעוט. אין זאת אומרת, כמובן, שאדם המבקש, לדוגמא, להתקבל לאוניברסיטה צריך לחתום על טופס נאמנות להון ולמטרותיו. כך גם באשר לשאר מוסדות החברה. אבל כל המנגנונים הללו שטופים מן המסד עד הטפחות בהוויה שוצפת, אשר המסר העומד בבסיסה הוא אחיד למדי, וכל כולו אמור להצדיק את השיטה הקיימת. הדוגמא הטובה ביותר הם חוגי הכלכלה השונים במוסדות להשכלה הגבוהה, אשר מכתיבים באופן מובהק אידיאולוגיה צרה בשם העקרון של המחקר המדעי ה'אובייקטיבי'. אידיאולגיה זו, המתעלמת מהמתחים והקונפליקטים הפנים חברתיים, מהקבוצתיות המעמדית היוצרת בהכרח אינטרסים שונים, משטחת את המציאות רבת הפנים לתוך תבנית מצרפית אחת, שבמסגרתה כל הצרכנים דומים, וכל היצרנים הם זהים, ושיקול הרווח הטהור הוא המדרבן היחיד (בהתעלם משיקולים של כוח ושליטה ושאר ירקות), וכאילו האינטרס הכלכלי של כולם- של מטאטא הרחובות, הירקן בשוק, המורה בבית הספר, עובד החברה הקבלנית, מנהל ההיי-טק, הסטודנט הבדואי לחקלאות, העוזרת האדמיניסטרטיבית- הוא זהה ואחיד. לכן, אינטרס הרווח של חברה הוא כלכלי למהדרין, ורצון הפועל לתוספת שכר הוא דבר לא רציונלי שעלול לחבל ב'מאמץ המשותף' לצמיחה כלכלית. ומדוע זה משרת את בעלי ההון? מפני שזה יוצר מסך של עירפול, שנועד להסתיר תהליכים ממשיים של תנודות הון ומשחקי כוח בחברה; מפני שהאידיאולוגיה מצדיקה את ההתעשרות החזירית (סליחה על הביטוי, אבל זה פשוט כך) של מעטים כל כך והתרוששות מה שנקרא 'מעמד הביניים' ודיכוי קלגסי של מעמד הפועלים (שוב, סליחה על הביטוי). תהליך ההצבר- כך לפי האבחנה היפה, לטעמי, של נ&ב- הוא במהותו תהליך של גידול הכוח היחסי, ולאו דווקא המספרי, של העושר. בניגוד לאמונה הרווחת (המיושמת כה יפה בעולם הסטרילי של מדע הכלכלה), האינטרס המניע של הפירמה, או היצרן, או איש העסקים, הוא הרווח. אבל נ&ב אומרים: לא. האינטרס המניע הוא לא הרווח הנומינלי אלא הגברת הכוח החברתי, או העצמת השליטה, ביחס לגופים כלכליים אחרים. ולכן, לפי שתשוקת הכוח רק הולכת ומעצימה- ולמעשה אין קץ לתיאבון השליטה של בני אדם- לעולם לא יגיעו בעלי ההון לרוויה כלכלית ותהליך הגזל (באמצעות המנגנון בלבד- הם הרי לא מאיימים על אף אחד עם רובה לרקה) יימשך. באשר לאינפלציה, היא לא רעה לכולנו. זהו בדיוק העיקרון אותו מנסים להעביר נ&ב בספרם ובפועלם (אם יורשה לי לדבר כך בשמם). הרי מספרים לנו כל הזמן איך כו-לנו רוצים צמיחה ואיך כו-לנו מפחדים מאינפלציה וממיתון. אבל לפי תאוריית הצבר ההון (כלומר: תהליך התעצמות הכוח והשליטה שאינו נח לרגע ולעולם אינו מסתיים) תופעות כמו מיתון, אינפלציה וצמיחה הן תופעות מחזוריות, שמתרחשות כל כמה שנים, לפי הצורך המסויים, הנתון, של תהליך ההצבר. כלומר: אלו אינן גזרות שנוחתות עלינו משמיים (כפי שמספרים לנו הכלכלנים והעיתונאים), אלא הן תופעות מתוזמנות, שמשרתות את האינטרס הברור של הגדילה והעצמת השליטה של מעגלים חברתיים צרים. זהו המסר באופן כללי. מעורר מחשבה, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"זהו המסר באופן כללי. מעורר מחשבה, לא?" לא ממש. בכל אופן, לא אחרי ההסתערות הטאוטולוגית החמישים במספר, כשבכל פעם עולה אותו רחש הכללות מעורפלות וחסרות משמעות, ללא עובדה קונקרטית אחת להאחז בה. אה, כן, יש אחת. אתה טוען: "הדוגמא הטובה ביותר הם חוגי הכלכלה השונים במוסדות להשכלה הגבוהה, אשר מכתיבים באופן מובהק אידיאולוגיה צרה בשם העקרון של המחקר המדעי ה'אובייקטיבי'." מעניין כיצד "הדוגמה הטובה ביותר" הזו מסתדרת עם העובדה שבמשך שנים ארוכות עד מאוד ה"אידאולוגיה הצרה" השלטת הייתה זו של הקיינסיאנים, שעמדותיהם קרובות הרבה יותר לשלך. או, לעצם העניין, איך "הדוגמה הטובה ביותר" מסתדרת עם העובדה שהשליטים בחוגים לכלכלה היום הם בעלי עמדות מוניטריסטיות ולא אוסטריות, לדוגמה. האם הגישה האוסטרית הגורסת סילוק ידי הממשלה מהכלכלה לחלוטין והפקרת ההמונים חסרי הישע ללא כל הגנה בידי בעלי ההון הרשעים אינה הגישה המיטבית מבחינתם של הקפיטליסטים צמאי ההון? חוץ מזה, אם מסתכלים גם אל העבר הקרוב והרחוק, קשה לספור אפילו על אצבעות כף יד של חבלן משטרתי על סף הפרישה לפנסיה את מספר הכלכלנים הרציניים בעלי עמדות מרקסיסטיות אמיתיות כשלך. אפילו האבות הגדולים של התורה הזו – מרקס, אנגלס, לנין, טרוצקי – לא היו כלכלנים מקצועיים אלא, במקרה הטוב, חובבנים בעלי יומרה. וחוץ מזה, הרי כלכלה אינה כל הסיפור. איך זה שאתה מתקשה למצוא באקדמיה מחוץ לחוג בכלכלה חצי קפיטליסט לרפואה? תעבור עם מסרק, עם מסרק כינים, ועם מסרק ביצי כינים – ועדיין לא תעלה שום התקבצות תומכת-הון ראויה לשמה. איך זה שבחוג לכלכלה כולם נתניהו ובחוגים לסוציולוגיה או היסטוריה כולם קימרלינג ולייבוביץ'? משהו פה לא מסתדר. האם היכולת להשתכנע מהטיעונים המרקסיסטיים היא נחלתם הבלעדית של אלו שאין להם מושג בכלכלה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת הפשוטה היא שבאמת אין לי הרבה מושג ב'כלכלה'. מבחינת ההשכלה הפורמאלית שלי למדתי מיקרו ומקרו ותו לא. אבל האמת היא, שלמשל בפסיכולוגיה הפורמאלית יש לי מושג קטן למדי, ובכל זאת אני משוחח מדי פעם עם איזה חבר מדוכדך על מצבו הנפשי. ולפעמים אני מנסה גם להבין פשרו של חלום בלי התעמקות קודמת בשיטות הפראפסיכולוגיות של פרויד; יש לי מושג כלשהו בתאולוגיה של הדתות העולמיות- אבל בודאי שלא די בכדי להגות מדי פעם בתשתית הרוחנית של הקיום, והעובדה שאני עושה זאת היא בגלל היותי חמור גרם עקשן המתיימר תמיד לחשוב, ואף להביע את דעתו, בתחומים שלא די השכיל בהם. אני מדי פעם גם מנסה לדון עם מישהו (או לחשוב ביני לבין עצמי) על מה שנקרא משמעות הקיום, למרות, אלליי, שאין לי תואר, או השכלה פורמאלית, במה שהאקדמיה קוראת: 'פילוסופיה'. אני קורא את אפלטון, אבל אין לי מושג על האנתולוגיה הפרשנית של כתביו במסורת האוניברסיטאית. כנ"ל לגבי קירקגור. ויסלחו כל המשכילים בעולם, אבל אין לי די שנים לחיות בשביל 'להשכיל' באופן שישביע את כולם... יש משהו מאד מצחיק בתפיסה המסורתית האקדמית לגבי הידע. זה מתבטא במושגים כמו 'אבי הפראפסיכולוגיה' או 'אבי הפילוסופיה המודרנית', ושאר מותגים, המנכסים את הרוח האנושית ויוצרים ממנה מפרט של תקופות ובני אדם. כאילו שאנשים לא פתרו חלומות לפני פרויד, או לא הכירו בתת- מודע שלהם; כאילו שלפני דקארט אנשים לא שוחחו ולא הגו, בכל מיני מקומות, על מהות הרוח (כלומר: מחוץ לגבולות הכנסיה). האקדמיה המודרנית יצרה לעצמה איזו תחושה של בלעדיות על ה'ידע' או ה'השכלה', וכאילו כל דיון אמיתי, חכם ומעמיק, חייב להתקיים במסגרת קווי המתאר של ה'אסכולות' וה'הוגים', על פי הנראטיב של כנסיית התבונה היחידה. לפי ההגיון הזה, אנשים ש'אין להם מושג בכלכלה' נהדפים מחוץ למעגל הדיון החברתי. ובמה שקשור לכלכלה התופעה הזו היא אולי החמורה ביותר. מפני שאנשים מעיזים להביע את דעתם בנושאי 'מדינה וביטחון' למרות שאין להם 'השכלה' במדעי המדינה, או ביחסים בינלאומיים, ולמרות שרובם לא היו אפילו קצינים זוטרים בצבא. בנושא הזה הם יודעים יפה להבחין, למשל, בין מקצועיותו הצבאית של הגנרל, לבין היותו אדם עם דעות ותפיסה מוסרית משלו. לפיכך, הם לא יתווכחו איתו על טקטיקה של כיבוש גבעה, אבל הם בהחלט יתפלמסו איתו בצורך בנסיגה, או בענייני חימוש או תקציב צבאי. ומדוע? מפני שלא השכלתו של אדם קובעת את עמדתו אלא היסוד המוסרי שבו, או אופיו האנושי. וכך הם הדברים גם ב'כלכלה'. אבל בני אדם הדיוטות לא יעיזו בדר"כ להביע את דעתם בדבר המדיניות המוניטרית, או הריבית, או בנושא חלוקת ההכנסות (מעבר לרמה הרגשית, הסוציאלית, של חמלה על העניים), מפני שהמסר הכללי של הדיון הכלכלי בארץ הוא שזהו נושא מדעי טהור, שעד שלא השכלת בו לעומק לא תוכל לגבש בו דעה. כאילו ה'כלכלן' מביט על שורשי המציאות דרך מיקרוסקופ מיוחד המצוי במעבדות המשוכללות של הפקולטה ל'כלכלה', ושנמנע מאיתנו, המוני ההדיוטות המודרים, להשתמש בו. ובכן, נמאס מן המצב הזה. אני שואף תמיד לעודד בני אדם להביע את דעתם בנושאים 'כלכליים'. כי גם כאן, כמו בכל עניין אחר, העמדה נקבעת בקרביי האדם והיא תשקיף לתבונתו המוסרית- דבר שאף אוניברסיטה לעולם לא תוכל ללמד... מעניין אותי לדעת, בכל מקרה, מהי ההגדרה שלך מושג 'כלכלה', ומהו תפקידה בעצם. אשמח אם תענה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון: פרויד הוא כמובן 'אבי הפסיכואנליזה' ולא הפאראפסיכולוגיה. מחילה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי חשש שלא הבנת את התגובה של אורי. מכל מקום, כל התגובה הארוכה שלך לא ממש קשורה לשלו. הוא לא פסל את זכותו של אף אחד, הדיוט ככל שיהיה, לדון בכלכלה. לפי הצהרותיו באייל, לו עצמו אין השכלה אקדמית בתחום. הוא רק ענה לטענה שלך, כאילו האקדמיה נשלטת על-ידי צוברי ההון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"האמת הפשוטה היא שבאמת אין לי הרבה מושג ב'כלכלה'." אתה מתפרץ לדלת פתוחה וגם טעית בכתובת, שכן על ההודעה שלך יכולתי לחתום גם אני. אין בינינו כל הבדל בתפישת הכלכלה כתחום חקר בעל יומרה כוזבת למדעיות, ובוודאי שאני שותף לדעתך שהדיון בנושאי כלכלה צריך להיות פתוח בפני כל מי שמבקש להשתתף בו, גם אם אינו שותף סוד לעקומות-הריבית למיניהן. אבל, זו לא הייתה השאלה. טענתי שני דברים: א. הטענה שהפקולטה לכלכלה משרתת אינטרס צר של בעלי ההון אינה עולה בקנה אחד עם השתנות המגמות בפקולטות לכלכלה במהלך השנים. נקבתי בשתי דוגמאות: הפופולריות הגדולה בחוגים לכלכלה עד תחילת שנות השמונים של הקיינסיאניזם הדוגל במעורבות עמוקה והכוונה של השוק על ידי הממשלה; ואי-הפופולריות המתמשכת של האסכולה האוסטרית, שגישתה אמורה להתאים עוד יותר מזו של האסכולה המוניטרית לאינטרסים של בעלי ההון. לא נתת כל תשובה לטיעון. ב. אם האקדמיה היא כלי שרת – במודע או שלא – של בעלי ההון, כיצד זה שהתמיכה בקפיטליזם מצטמצמת כמעט אך ורק לחוג לכלכלה? מדוע בפסיכולוגיה, מדעי החברה, היסטוריה, ביולוגיה, ספרות, וכו' לא ניתן למצוא מגמה דומה? מדוע התמיכה בעמדות מרקסיסטיות נמצאת בדרך כלל ביחס ישר והפוך לבקיאות בענייני כלכלה? גם על טענה זו לא השבת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מציע לעורכי האתר לסדר בזמנם הפנוי דף של שאלות שנותרו ללא מענה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב. בעלי ההון מתעניינים יותר בפקולטות לכלכלה ומינהל עסקים, ולכן מפנים את מאמציהם לכיוונים אלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''ב. בעלי ההון מתעניינים יותר בפקולטות לכלכלה ומינהל עסקים, ולכן מפנים את מאמציהם לכיוונים אלה.'' אה, לא. מבחינת ההגיון מסתבר לא פחות שיפנו את מאמציהם גם לפקולטות למשפטים או תקשורת או לימודי עיתונות, טלויזיה, קולנוע, וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"איך "הדוגמה הטובה ביותר" מסתדרת עם העובדה שהשליטים בחוגים לכלכלה היום הם בעלי עמדות מוניטריסטיות" פרמט נייר: "הסוציאל-דמוקרטיה מול עוצמת ההון" החלק הראשון בספר נותן תשובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי איך מצליחים ליצור תאוריה כלכלית דומיננטית וממנה מדיניות כלכלית ראה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך חגי קוט שרד את שטיפת המוח? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גנטיקה? חינוך? דוגמא אישית? העיקר ששרד כן ירבו סוציאליסטים כמותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בהחלט מסכים עם חלק מדברי כותב המאמר. יש בהחלט מקום לעיון בתיאוריות הסותרות (לפעמים את עצמן, כמו במקרה של המרקסיזם) בתוכנית הלימודים בכלכלה. החסימה העיקרית בפני ההתרחשות של כל אלו איננה מזימה של בעלי ההון אלא היומרה המופרזת של אנשי האקדמיה בכלכלה למדעיות. אילו היו לומדים את מרקס, אדם סמית, ריקרדו, קיינס, סרפה או גיל לדרמן בקורסים לכלכלה (מעבר לעיסוק היסטורי) היה מובהר מעל לכל ספק שכלכלה איננה מדע. מנקודת מבטם של אלו השואפים ליומרה מדעית זאת ממש לא התפתחות חיובית. איש איננו לומד את הגותו של למרק*1* בקורס לביולוגיה משום שברור לכולנו שלמרק טעה. בריאה מקראית איננה אופציה בחוג לזאולוגיה בדיוק כמו שפיסיקה יוונית איננה אופציה בחוג לפיסיקה ובכדי לדעת כמה שיניים יש לסוס אנחנו בודקים סוס ולא את הספרים של אריסטו. המסקנה המתבקשת, אם כן, היא החזרת הפקולטה לכלכלה לבניין מדעי הרוח והסרת המילה "מדעי" מהשלטים בחוץ. *1*מלבד אולי בצורת הערת שוליים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1) אולי תסביר לנו את המנגנון בו בעלי ההון קונים את הסטודנטים לכלכלה. כיצד הם מצליחים לגרום לכמעט כולם לשרת את בעלי ההון? האם למשל יש מסר ברור שרק מי שיפנים את הדת הכלכלית יקבל עבודה מכניסה והשאר ימכרו ירקות? אך מה לגבי כל אלו שיש להם עבודה, למשל מרצים באוניברסיטה, למה הם כולם מחזיקים בדת הזאת? האם ייתכן שאותו דבר קורה בפקולטות אחרות? למשל בהסטוריה, מדעי המדינה פסיכולוגיה, ארכיאולוגיה וסוציולוגיה? האם גם שם יש אמונות המשרתות את בעלי ההון או סתם שולטים בכיפה? האם הפתרון הוא להגדיל את הסבסוד של המדינה לאוניברסיטאות? או שמא להפריט את האוניברסיטאות כי ממילא הן משרתות רק את בעלי ההון? 2) האם תוכל להסביר כיצד נוכל לבדוק אמפירית האם איש עסקים פועל להגדיל את הונו או את כוחו? האם מדובר על אנשי עסקים שמשקיעים בקבוצות כדורגל למרות שזה מקטין את הונם? אולי תתן דוגמאות של פעולות שנועדו להגדיל את הכח ולא את הכסף? האם תוכל לתת דוגמאות של פעולות שבעלי ההון עושים להגדלת כוחם, כדי שנוכל לדון כיצד למנוע אותם והאם הם באמת פעולות להגדלת הכח? 3) האם תוכל להסביר לנו כיצד בעלי ההון גורמים למיתון, לאיבפלציה ולצמיחה? שאלת: "מעורר מחשבה?" תשובתי: בינתיים מערפל ומבלבל. אולי אם תענה לשאלות ששאלתי הדברים יעוררו מחשבה. בינתיים אני מנסה להבין על מה מדובר. אני מאוד שמח שבאת לכאן להיות נציג של נ&ב עלי האייל, מכיוון שהם לא ענו לשאלות דומות שנשאלו בעבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא כותב שהשלטון בקוריאה מעדיף את טובת בעלי ההון על פני טובת האזרחים. זאת הסיבה שצריך לקחת את הכוח מהפוליטיקאים. אבל לא כתוב שבעלי ההון מלכתחילה הפילו את אוסלו ואת כספם, ביודעם שיצילו אותם. גם לא מוסבר לנו בחירת העיתוי. אני לא מחפש הוכחות. אני מבקש דוגמאות למה בעלי ההון עושים. אחר כך נבדוק אם הדוגמאות נכונות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. הסטודנטים לומדים מהמרצים. המרצים מקודמים עפ"י השגיהם המחקריים. המחקרים ממומנים ע"י בעלי ההון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נהנתי יותר מתשובתך לאורי מאשר מההסבר שהפנת אלי. במה שאמרת לאורי אני מסכים איתך. גם אני לא חושב שאנחנו זקוקים לתארים אקדמיים כדי לחשוב ולהביע דעות. כבר חשפתי יותר מפעם אחת, כאן באייל, את חוסר המקצועיות שלי בפסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה ופילוסופיה. חוץ מהנושא שבו אני עוסק למחייתי, אני לא מקצועי בשום תחום אחר, ובכל זאת, כמוך, אני לא מהסס להביע את דעתי. גם ב"הבעה" אני לא מקצועי ולא היססתי להעיר על אופן ההבעה של אחרים. נדמה לי שכאן יש לי הערה אליך. כי אם אתה לא מקבל את רעיון קונספירציה, כמו שאמרת במפורש, כשאני קורא את דברך אני לא מבין למה אתה כן מתכוון. אולי זה בגלל האופן שבו אתה מביע את הרעיונות שיש לך. כשאני קורא "...המצטרפים ליחידה אורגנית גדולה, משמשים את התופעה של הפקעת המשאבים מהרוב והעברתם לידי המיעוט" אני שואל את עצמי: *מי* מפעיל את האורגניזם הזה? את מי צריך לעצור? מה צריך לעשות לו? האם זה תופעת טבע כמו התהוות גשם או משהו שאנשים עושים מרצונם. כשאני מנסה להתרכז בנקודה מסויימת של התופעה, רק כדי למצוא נקודת אחיזה בערפל, אני שואל את עצמי האם דנקנר, למשל, עושה משהו שרואי שלא יעשה? האם אפשר לבקש ממנו להפסיק (בהנחה שהוא יעתר)? או,האם כשפועל עובד שעות נוספות ושומר את הכסף לפנסיה, אז הוא גורם ל"הצבר הון"? זו רמת ההבנה שאני מחפש כשאני מבקש ממך הסבר ל"הצבר הון". לא משהו שיחליף הגדרה כללית במלל כללי אלא פרוט של התהליך עם הדגמה נקודתית, באופן שיאפשר לי לזהות "הצבר הון" (להבדיל מסתם כסף או הון) כשאני הולך ברחוב ונקל בו. אם הייתה אומר לי שבעלי הון רוצים עוד הון וחלק מהם רוצים גם כוח פוליטי, הייתי מבין. וגם הייתי אומר לך שגם חסרי הון רוצים עוד הון וחלק מהם רוצים כוח פוליטי (ראה עמיר פרץ). אם הייתה אומר שלבעלי הון יותר קל לרכוש כוח פוליטי, הייתי מבין ומציע שנחפש דרך למזער את הפגע הזה או להזהר ממנו. אבל לא ברור לי אם זה מה שאתה אומר. אני מקווה שלא תחשוב שאני מתקטנן עלך. אבל אם אתה רוצה שאני אבין, נסה לקחת את דנקנר או אריסון או גייטס (או מי שנוח לך) ולהפעיל דרכו את תהליך ההצבר. אולי באמצעות דוגמה ספציפית נבין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה נוגע כאן בנקודה חשובה, ולא לחינם, מפני שהיא קשה להסברה. קשה לזהות מעין 'קשר' של השתלטות על ההון מכמה סיבות. קודם כל, מפני שאלו שקרואים בעלי ההון הם חלק אורגני מהחברה, ואי אפשר לשרטט את הקו המפריד ביניהם לבין שאר החברה. שנית, מפני שהדינאמיקה של פעילות ההון לא נוצרת מחדש בכל בוקר, יחד עם ישיבת הדירקטוריון התורנית. כלומר: לא בהכרח מתכנסים להם הבעלי ההון (מעין יצורים מובחנים שכאלה) ולוחצים על כפתור ה'הפעל' של מכונת הניצול. אני גם די משוכנע שרובם, גם דקנר ואריסון, לא הולכים לישון בלילה עם מחשבות חמדניות על אוצר השכר של הפועלים, וזוממים כיצד לחמוס אותו. אבל, יא חביבי, התהליך עצמו קורה. הוא פשוט מתרחש! כל סטטיסטיקה על הכלכלה הישראלית, מכל מקום שלא תבחן אותה, מראה על צמיחה מטאורית של ההכנסה ואחזקות ההון של העשירון העליון, לעומת ירידה שחלה בקרב כל העשירונים (למעט התשיעי שנותר כשהיה). כך לפי סבירסקי בנתונים של 15 השנים האחרונות. כל מי שחי בשנים האחרונות בארץ, והיה בהכרה סבירה, רואה מול עיניו תהליך שאין להתכחש אליו: צמיחת עושר מופלג מחד, עוני מבזה מאידך, ובתווך- מעמד בינוני שהולך ומתרושש. והתהליך הזה לא נפל עלינו מהשמיים! הוא לא בגדר גזירה של הדינאמיקה של ה'שוק החופשי'- או כל מנטרה אחרת המובעת חדשות לבקרים מהקתדרות המוסמכות של 'כהני הכלכלה'. לתהליך הזה יש אחראים. מפני שמהתהליך הזה יש מי שמרוויח. והרבה... הרבה... תפיסת הכלכלה המקובלת, המוסברת ללא הרף ע"י ה'כלכלנים' היא שכו-לנו נמצאים באותה סירה. כלומר: לכו-לנו יש את אותו אינטרס כלכלי, ולכן כו-לנו נרתמים במאמץ משותף ליצור תהליך של צמיחה, שכו-לנו מרוויחים ממנו. זו תפיסה שמבטלת כלאחר יד את ההוויה של הקונפליקטים, שאותה אנו מקבלים כמובנת מאליה בכל תחום אחר: דת, חברה, פוליטיקה. כלומר: הלגיטימיות של הפלורליזם עוצרת לפני שערי הזהב של מקדש הכלכלה, ואליו לא ייכנסו. כי שם כל הצרכנים שווים, וכל היצרנים (קונצרן כבית מלאכה שכונתי) הם זהים, וכל התשוקות הצרכניות, העסקיות והפועליות שלנו מתורגמות לכל מיני משתנים, כדי ליצור את המרחב היפה, הדו מימדי, של עולם הכלכלה המדעי. לכן, משמעותה של צמיחה לאריסון (כך לפי הכלכלנים) כמשמעותה למסעודה משדרות, או לאברמוביץ' מעפולה; השפעת המיתון על שכיר בצבא ה-20 ש"ח לשעה כהשפעתו על מי שמחזיק נכסים בשווי מיליארדים; אפקט האינפלציה- לפי ה'פרנקלים'- הוא זהה על בעליו של עיתון ועל עובד הקבלן בבית הדפוס. בחייך... בספר של נ&ב הם מראים בבירור כמה הון גרפו גופים כלכליים, בעלי הון ישנים, מתעשרים חדשים, 'משקיעים זרים' וכו', בתקופת האינפלציה. כיצד הפכה האינפלציה למכשיר להעצמת האחיזה הכלכלית של גופים גדולים בתהליך מקביל של התרוששות השכירים והעסקים הקטנים. הם מראים, בנתונים רבים מספור, כיצד פירות של צמיחה (המחושבת תמיד כממוצע סטטיסטי עיוור ונייטרלי) נופלים באופן כמעט בלעדי (במושגים יחסיים) בידיים מעטות של אנשי 'הכלכלה הגדולה', כלומר, בעלי הקונצרנים, הבנקים וכו'. הם מראים כיצד המיתון עוזר להעצים את הרווח היחסי של עסקיהם של העסקים הגדולים, תוך התרוששות של גופים קטנים והשכירים. בבקשה, אל תספרו לי על כוחות הטבע הכלכליים של העידן הגלובאלי. יש כאן תהליך של עוול וביזה. זאת צריך לאמר. ועול נעשה בידי בני אדם, כלפי בני אדם. ויש מי שאחראי... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סוף סוף הבנתי. אנסה לסכם: 1) מתופעות כמו אינפלציה, צמיחה ומיתון יש כאלו שמרוויחים ויש כאלו שמפסידים. 2) ברור שאלו שמרוויחים מרוויחים שלא בצדק שכן כולם אמורים להרוויח באותה מידה. 3) למרות שאין ראיות לגבי מה עושים המרוויחים כדי לגרום למיתון, לצמיחה ולאינפלציה כדי להרוויח, ולמרות שאין אפילו תאוריה לגבי המעשים שהם עושים כדי לגרום לאינפלציה ולמיתון הרי שהם בוודאי יצירי כפיהם כי הם מרוויחים מהם. האם זהו סיכום הוגן או שפספסתי משהו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראה: ההשלכות החברתיות של תקציב המדינה 2005. "אמרו את זה פעם לפני זה לא משנה" לא צריך לקחת מהעשירים צריך להפסיק לקחת מהעניים ולתת לעשירים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מפנה את הדיון לנושא שונה לגמרי והוא לכך שהמדינה (לא בעלי ההון אלא הפוליטיקאים) גוזלת מהעניים ונותנת לעשירים. ולכן אני וחברי תומכי השוק החופשי אומרים גם לך - אתה רוצה לעזור לעניים? הדרך הטובה ביותר היא לצמצם את המעורבות של הפוליטיקאים במשק. לצמצם את הכח שלהם לקבוע לאן ילך הכסף. רק חבל שהמקור שלך כלל לא מדבר על זה. חידה: מדוע קופת חולים חמישית היא גזירה על העניים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפוליטיקאים צריכים לייצג את הציבור לא את העשירים. תיקון המצב הוא החלפת הפוליטיקאים, לא מעבר לפלוטוקרטיה. קופ"ח לצורכי רווח תכניס את הסכם גאט"ס לפעולה בתחום הבריאות- יכנסו עוד גופים לצרכי רווח לתחום - אדם חולה וכואב איננו שוקל עלות מול תועלת - התשלומים יגיעו לרמה אמריקאית (15% מהתל"ג האמריקאי יוצאים על בריאות) - והבריאות תרד לרמה האמריקאית. תבדוק בכמה ירדה תוחלת החיים בבריה"מ מאז הגלאסנוסט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפוליטיקאים מייצגים את עצמם. אילו היו מייצגים את הציבור לא היה צורך בחוקה, בחוק או אפילו בבחירות. תחרות בבריאות הינה דבר חיובי מאוד. הטענה שהתשלומים יגיעו לרמה אמריקאית דורשת הוכחה, והטענה שתהיה *ירידה* לרמה האמריקאית עוד יותר דורשת הוכחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טעית פעמיים | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם בזה שנכנסתי לדיון איתך ופעם בכך שאני עונה לך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמנם קשה להסביר אבל הפעם הצלחת יותר. נדמה שאת הבעיה שאתה מצביע עליה אפשר לסכם בביטוי הבנאלי "כסף נדבק לכסף". כשהייתי ילד שמעתי את המבוגרים אומרים ביאוש "כסף נדבק לכסף" ולא הבנתי למה בדיוק הכוונה, חוץ מדבר אחד שהיה ברור: בגלל שלנו אין כסף לא ידבק אלינו כסף. עכשיו יש לי הסבר לתופעה הזו, תגיד מה דעתך: אם לך יש 1000 ש"ח בחיסכון שמניב 10% (לנוחיות) בשנה ולי יש אפס (0) ש"ח בחיסכון, הפער ביננו, בתחילת השנה, הוא 1000 ש"ח. אבל בסוף השנה, אחרי שקיבלתי את הריבית, הפער ביננו גדל ועומד על 1100 ש"ח. רק בגלל שהיה לך כסף ולי לא היה, עכשיו יש לך יותר. בשנה הבאה הפער יגדל עוד יותר ויעמוד על 1210 ש"ח. זה תהליך של הצבר הון. שים לב, כדי להמשיך להתעשר, בעוד אני דורך במקום, לא נזקקת לשום אורגניזם, לשום קנוניה, לשום מעשה עוול או ביזה. אפילו לא הייתה צריך לעבוד. כל שהיה עליך לעשות הוא להפקיד את כספך בתוכנית חיסכון. אם במקום 1000 ש"ח יש לך 1,000,000 הפער ביננו יגדל במהירות רבה עוד יותר. אם את אותו מיליון תשקיע בתאגידים רוחיים (נגיד GE או מיקרוסופט או טבע) עם סיכון קטן, תאוצת הפער ביננו תגדל עוד יותר. אני מסתכל על עוגת ההון התופחת שלך ומוריק מקנאה. אני מתחיל אפילו לשנוא אותך ומאחל לך כל רע. אבל כשאני נרגע אני מבין שחטאך היחיד הוא שלך היו 1000 (או מיליון) ש"ח ולי לא. והחטא הזה שלך הוא הגורם להצבר ההון שפועל לטובתך. אם זהו אותו "הצבר הון" מה לדעתך עלינו לעשות? - לאסור על אנשים לחסוך? - להחרים את כל תוכניות החיסכון ולחלקם שווה בשווה בין האזרחים? - יא חביבי, האם יש דרך אחרת לעצור את התהליך? ==== בגלל שאתה מדבר במתינות ומנסה לפנות אל ההגיון אני מרשה לעצמי להעיר לך (במחילה מראש): אי אפשר להמנע מהרגשה של ערפל למקרא תגובתך, למרות שאני מאמין שאתה לא מבחין בו. אתה פותח את תגובתך בהסבר די חד על " שאלו שקרואים בעלי ההון הם חלק אורגני מהחברה, ואי אפשר לשרטט את הקו המפריד ביניהם לבין שאר החברה." ואתה מסיים ב"יש כאן תהליך של עוול וביזה. זאת צריך לאמר. ועול נעשה בידי בני אדם, כלפי בני אדם. ויש מי שאחראי..." אבל לא אתה וכנראה גם לא נ&ב, מסוגלים להצביע על מעשה העוולה או על האחראים לו. איך אני יכול להשתכנע שאתה לא רואה צל הרים (=פערים) כהרים? וגם אם אשתכנע, מה לדעתך עלינו לעשות כדי להזיז את ההרים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדוגמה שלך היא לא רעה. ככל שסכום הכסף העומד לרשותך גדול יותר, כך תוכל להשקיע אותו באפיקים של הון- בטוחים (אג"חים וכו') ובעלי סיכון (מניות וכו'), ועל הרווח תשלם מס זעום למדי. אולם זהו רק קצה הקרחון. יש אחזקות של נדל"ן והכנסות מהן; שוק הנדל"ן הוא עצום בהון, והוא נשלט למעשה ע"י מספר מצומצם של גורמים עסקיים, כשהממשלה (שלא בונה יותר בניה ציבורית) משמשת להם סנדק. אבל הכלל הוא שככל שסכום ההון העומד לרשותך גדול יותר, כך הסיכוי שלך להכפיל אותו הוא גדול יותר. כלומר: קל יותר להפוך מיליון לשני מיליון, מאשר אלף לאלפיים. כלומר: נטיית ההון היא לצמוח בטור הנדסי. אבל גם מבחינתי, מבנה השוק הזה- אותה שרשרת מזון של התשואה- עדיין מצוי בערפל איכשהו, ואני בשלב די מוקדם של לימוד. בנוגע למה שצריך לעשות: אני לא מדבר בכלל על מה שה'מדינה' אמורה לעשות, לפחות נכון לעכשיו. אני קודם כל מבקש לנסות לעורר דרך הסתכלות אחרת על ההוויה הכלכלית (שכרוכה כמובן בהוויה הכללית); אמורה להתעורר מודעות מעמדית, המבחינה בין אינטרסים של קבוצות שונות, ומנהלת דיאלוג פוליטי-כלכלי עם שאר החברה. מעמדות מאורגנים ינהלו מאבק על חלוקת העוגה. אתה תופס? זה בדיוק מה שקבוצת ההון השלטת מבינה. היא מנהלת את מאבקה לאחיזה במשאבים החברתיים, והיא מגייסת לשם כך את ה'מדינה', את גופי התקשורת שבבעלותה, את האקדמיה- שמהווה את הגרעין האידיאולוגי של מאבקה. היא מבינה את המציאות המעמדית! וכך, בעוד שאר החברה שרויה במעין תנומה מסוממת, בתוך הערפיליות החמימה של ה'כולנו באותה סירה', הם ממשיכים, בקצב רצחני, בחוסר בושה (לדעתי, אי אפשר להימנע מביטויים קשים) להשתלט על חלקות הון, משאבים, מוקדי כוח וכו'. בקיצור, שכירי ישראל ונדכאיו, התעוררו! (בוא פשוט נתחיל להבין מה אנחנו רוצים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין למה בעלי ההון צריכים להתבייש. הרי לשיטתך הם בסך הכל פועלים כפי שהאינטרס שלהם מורה להם, וזה בדיוק מה שכל אדם, לשיטתך, צריך לעשות. אם עני מרוד היה פועל כדי להשתלט על חלקות הון, משאבים, מוקדי כוח וכו' ברור שלא היית אומר שעליו להתבייש (אלא רק שסיכוייו להצליח בזה קלושים) - אז האם אתה אומר שעל בעלי ההון להתבייש בהונם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה "בשלב די מוקדם של לימוד" אבל קראת את הספר. והאמת היא שאת עקר הרעיון של "הצבר הון" כולנו מבינים כבר מכיתה ו' - כשלמנדנו ריבית-דריבית. הדוגמה שהבאתי על "דן חסכן" היא אומנם ארכאית ובסיסית אבל לא נבדלת, באופו עקרוני, מעסקי נדל"ן. ודאי גם אתה מכיר מישהו (לרוב שכיר) שבגיל 40-50 הצליח לאסוף מספיק כסף וקנה דירה קטנה נוספת כהשקעה (או "שיהיה לילדים"). אם האיש הפשוט הזה שילם 100,000 דולר על הדירה הוא כנראה יקבל כ6000 דולר שכר דירה כל שנה. אם את שכר הדירה הזה הוא יפקיד בתוכנית חיסכון, נמצא לנו עוד אחד שמפעיל את תהליך "הצבר ההון" לטובתו. חלק מהקטנים-הפשוטים האלה נעשים גדולים יותר - אולי תוך 10 שנים ואולי תוך דור או שניים. אבל ההבדל היחיד בינם ובין הגדולים - הוא בגודל ובזמן שעבר מאז שהם התחילו לצרוך פחות ממה שהם מרוויחים. כאן אני מגיע לנקודה שמציקה לי ביותר. הנה עומדת לפנינו ישות מוצקה וממשית, שכיר בשם "דן חסכן" המפעיל את העוולה הנוראה של הצבר ההון. זה לא מעורפל, זה ברור כשמש. תוך שעה אפשר לקבל מהבנקים רשימה של אלפי אנשים שמקבלים ריבית, כאלו "דנים חסכנים" שעושים את אותו עוול ממש כל יום. ואתה ונ&ב ושאר האדומים מפנים את הראש ומתעלמים. אתם לא מציעים להפסיק את העוול הממשי הזה אתם לא פועלים לביטול מוסד הריבית או לקידום חוק שיאסור גביית שכר דירה. במקום זה אתם ממשיכים להתרכז באיזה עננה שחורה, אתר ערפילי או אורגניזם לא מובן שגם אחרי כיתה ו' וגם אחרי 500 עמודים של אקונומטריה ורכילות וגם אחרי 5000 תגובות באייל... אנחנו כולנו רק "בשלב די מוקדם של לימוד". מתי כבר נבין? באמת צריך "דוקטורט לכל פועל" כדי להבין מי דופק אותנו? אני נאלץ להסיק (פשוט, מחוסר חלופות) שהמחנה שאתה מייצג מעוניין ב*קונפליקט* יותר מאשר בפיתרונו. איפשהו, עמוק בפנים, אתה לא רוצה להבין את שורשי הקונפליקט. כי אם תבין תוכל להתמודד איתו. נראה שהמטרה היא ללבות את הקונפליקט, לא לטובת הפועלים והעניים, אלא כדי שיהיה עניין לענות בו, ואולי כדי שמשכילים או "כריזמטים" יגיעו לעמדות שררה בהנהגת הפועלים שנמצאים *תמיד* ב"שלב די מוקדם של לימוד". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי ש''דופק'' אותנו הוא אנחנו כי אנחנו מצביעים עבור האנשים הלא נכונים - והפוליטיקאים שמשרתים את בעלי הזרוע - ובעלי ההון שמנצלים כל אחד לחוד אבל באותו כיוון את המצב - ואנשים שמאמינים כי הסיכוי שלהם להגשים את ''החלום האמריקאי'' יכול להתגשם במציאות שוק חופשיסטית (יש להם יותר סיכוי לזכות בפייס) - ואנשים שכל הקיום שלהם מסתובב סביב 'אני הצרכן'. אתה יכול להוסיף עוד קטגוריות אבל אל תשכח באיזה מאלו שהזכרתי אתה נמצא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"בבקשה, אל תספרו לי על כוחות הטבע הכלכליים של העידן הגלובאלי. יש כאן תהליך של עוול וביזה. זאת צריך לאמר. ועול נעשה בידי בני אדם, כלפי בני אדם. ויש מי שאחראי..." תאמין לי, אני כל-כך מבין את חשיבת-המשאלה הזו שלך, שאכן לא פועלים כאן כוחות טבע אלא שישנו גזל מרושע וגזלנים מרושעים. זה מזכיר לי תמיד את רזי ברקאי שרצה "לדבר עם האחראי על האינטרנט". גם אני רוצה לדבר איתו. כל-כך מפתה לחשוב שההכנסה הצנועה שבכיסך אינה אסון טבע בלתי נשלט אלא מזימה. לא טייפון כשרונך הצנוע או צונאמי בחירת המקצוע שלך אלא יודיד הכסף הרשע שזרעו בעלי ההון. אם כך אכן היה, מה פשוט ומאושר היה עולמנו! אפשר היה לתפוש את הבוזזים, לענוש אותם כהלכה, לקחת להם את הכסף, לחלק לאלו שבאמת ראויים להנות ממנו (אתה, וגם אני רוצה קצת) ולהשיב את הסדר לעולם. מה חבל שהמציאות אינה כזו! אבל, אתה יודע, בשלב מסויים צריך להפסיק לחלום בהקיץ. הנסיון להמשיך בריקודים הופך פתטי אי-שם אחרי גיל חמש, והליהוק של נ"ב כנבחן ולקיק והזוג סבירסקי כיונה לא ממש משכנע. אפילו לא אותך, אני חושב. גן שלומית נגמר, ודי. ======== אוקי, ועכשיו, ניגש לנתונים. כזכור, מנופף הפרופסור סבירסקי באצבעו ומודיע לנו בלשון בלתי משתמעת שהמצב חמור, חמור מאוד! הפערים גדלו! העניים מתעניים! העשירים מתעשרים! האמנם? בוא נבחן תחילה את המצב היום. לפי סבירסקי, ב"תמונת המצב החברתית 2004"*1* הכנסת העשירון העליון הולכת וגואה, והגיעה בשנת 2003 ל-27.7 אחוז מכלל ההכנסות, לעומת 2.4 אחוז עלובים לעשירון התחתון. כלומר, הגזלנים הבוזזים קטפו הכנסה של פי 11.5 מזו של העניים ביותר. אבל סבירסקי שוכח משום מה – בוודאי מתוך שגגה שבתמימות! – לספר לנו על שני נתונים נוספים. העשירים המנוולים אמנם גורפים מעט יותר מרבע מההכנסות, אך לפי נתוניו של אלון אטקין ב"אדווה"*2* הם משלמים חצי (47 אחוז) מכלל המסים במדינה. כלומר, הם נושאים פי שניים בעול ביחס להכנסתם. אבל נניח לפי שעה לנתוניו של אטקין, הבוגד העלוב הזה, ונגע בעניין חשוב יותר - ההוצאות. כלומר, פחות חשוב לנו מה כתוב בסעיף הברוטו או אפילו בנטו – משנה בעיקר ההוצאה בפועל, המעידה על הסכומים שעמדו לרשותה של משפחה בכל עשירון. מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2002*3* עולה כי כלל ההוצאה הכספית לתצרוכת של משפחה בעשירון העליון הגיעה ל-17,367 שקל, לעומת 5,791 שקל במשפחה מהעשירון התחתון. כלומר, פי 2.99. אמנם מדובר בנתונים חמורים, חמורים מאוד! אבל איכשהו, אולי לא כל כך נוראים כמו שהם נשמעו כשסבירסקי דיבר על זה. אבל זה לא כל הסיפור, כמובן. סבירסקי הרי טוען שהמצב לא רק חמור (חמור מאוד!) אלא גם מחמיר. לפי נתוניו, בשנת 1990, בעידן שבו טרם החלה כנופיית יודיד הכסף לנקנק את כולנו בקנה מידה מסחרי, היה המצב טוב בהרבה. העניים חגגו עם 2.7 אחוז מההכנסות והעשירים חמסו מכולנו רק 24.4 אחוז. העיניים מצטעפות בדוק של דמעות חברתיות כשאנחנו חושבים על האסון שהמיטו עלינו בוזזי-ההון: בתוך 13 שנה בלבד ירדו הכנסות העשירון התחתון ב-0.3 אחוז!!! הלב פשוט נקרע לגזרים גמדיים! ואם לא מספיקה המועקה הנפשית הזאת, מצטרפים לקדירת אילי ההון גם חבורת הקוויזלינגים מהלמ"ס. לפי נתוני העבר שלהם*4* לשנים 1992/3, עולה כי עשור קודם לכן בזבז העשירון העליון המושחת סכום הדמיוני של 7,481 שקל, לעומת 2,613 בעשירון התחתון. כלומר, פי 2.86. אם ננוע שש שנים קדימה, לשנת 1998, נגלה כי היחס שם הוא של פי 3.01. כלומר, לא רק שהעשירים גוזלים את כספנו, הם גם מבלבלים אותנו עם נתונים לא אחידים. פעם הניצול עולה, ופעם הוא יורד.*5* לסיכום, אין דרך לעקוף את המציאות, צריך להתמודד עמה: טענותיך הוכחו במלואן. אמרת כי נ"ב מראים כיצד "המיתון עוזר להעצים את הרווח היחסי של עסקיהם של העסקים הגדולים" ואכן, הנתונים מורים על כך ששנות המיתון החריף בשנים 2001-2 הובילו לכך שהכנסת העשירון השודד קפצה בשיעור מטאורי מגובה של פי 3.01 מהעשירון הנגזל לגובה של פי 2.99. כלומר, פה היא אולי קצת ירדה, אבל זה רק מחזק את הטענה של נ"ב שמדובר בהונאה רבתי! אין דרך טובה להדגים זאת ממאמרם המופתי של ביכלר וניצן על שובה של הסטגפלציה.*6* צמד הכותבים המוכשר הוכיח במאמר מופלג במעלות זה כי הדרך היחידה להסביר את היעדרם מרשימת בכירי הכלכלנים בעולם היא בקיומה של מזימה מרושעת. האם ניתן להעלות על הדעת סיבה אחרת לפסילתם של צמד כותבים שהניב מאמר נבואי שכזה? בחיוך קליל של מי שהעבר והעתיד ככלי משחק בידיו (ובנוסף, בלוריתו השזופה מתנופפת ברוח האביבית) חזה הצמד באמצע שנת 2003 המשך של המיתון, משום שסיבותיו אינן קשורות ל"מצב הבטחוני" (במרכאות) אלא לסיבות עמוקות יותר. ומה? עינינו הרואות – כמו שניבא הצמד המיתי, המיתון החמור בישראל נמשך ומעמיק! הם חזו אינפלציה חמורה הממשמשת ובאה, וכמובן, כמו שעון, אנו שרויים עתה בסחרור הראשוני לקראת היפר אינפלציה. אמנם לפי ה"לשכה" המרכזית ל"סטטיסטיקה" האינפלציה עומדת על 0 אחוזים לשנה, אך הסיבה לכך היא פשוט שהלמ"ס מודדת בעיוות מכוון את האינפלציה הכמותית ולא את האינפלציה ההצברית, שאותה ניתן לגלות בקלות אם מודדים את מתאם ההכנסות המצרפי של פרחי המרגנית, שבתוך הארון, שבמצברי המוסכים, שבדרך לנארניה. חוץ מזה, יד "נעלמה" זידונה ובוטחת, ביצעה הגהה הצברית במאמר והחליפה את המילה "ארגנטינה" ב"ישראל" ו"פרון" ב"שרון". נניח לקורא הנבון לנחש מיהם בעליה של אותה יד צייתנית שעליה שעון *כסוף* עם ההקדשה "למילטון, בהוקרה מפרומה". בכל אופן, גם אם כאן זה אולי לא לגמרי נכון וגם אם הנתונים של נ"ב לא "נכונים" במובן המצברי של המילה העניין הוא שבגישה שלהם נ"ב צודקים בהחלט ואפשר בהחלט לראות שהמצב חמור מאוד היום ואין צורך בנתונים כדי לראות זאת. מספיק לפתוח את העיניים ולהסתכל במציאות באופן הצברי. לא כוחות הטבע הכלכליים של העידן הגלובאלי יקבעו לנו מה צריך להיות ומה לא. ========== *1*http://www.adva.org/ivrit/ISRAEL_2004_HEB.pdf *5*למעשה, מאחר והנתונים לשנת 1992/3 נוגעים למשקי בית עירוניים ולא למשקי בית בכלל כמו הנתונים העדכניים יותר, סביר להניח שהפער הקטן הקיים מקוזז לחלוטין, אם מניחים העדפה לצורת יישוב לא עירונית (וֹילות!) לעשירון העליון.*2*http://www.adva.org/ivrit/taxes/TaxesIsrael2001.htm *3*http://www1.cbs.gov.il/shnaton55/st05_29x.pdf *4*http://www.cbs.gov.il/archive/shnaton48/st11-01ab.gi... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא, לפני הכל, נוריד ביטויים המייחסים 'רשע' לעשירים ודומיהם. היגררות לשנאה ובוז רק תרדד את הפולמוס ותפגע במה שאני חושב שאמור להתרחש בדיונים מעין אלה. כמובן, שאי אפשר להימנע משיפוטים שנובעים מהתחושה המצפונית האנושית, המזהה עוול ממשי בתהליך המתרחש של הצטברות ההון בידי מעטים, אבל אני לא מבקש לקלל, להשפיל או לפגוע באף אדם שחי בעושר מופלג. אני רק מנסה להצביע על העיוות. שנית, הנתונים שהבאת ממקור מהימן, יש בהם די כדי לספר את הסיפור ולהציג את העוול, גם אם הם לא מביאים בחשבון הכנסות שלא מדווחים ללמ"ס (ולדעתי, הן לא מעטות). הנתונים מציגים תמונה של התעשרות העשירון העליון. האם 3% גידול בהכנסות הכלליות הם מעט?! ועוד בזמן שכל שאר העשירונים (למעט התשיעי שדרך במקום) איבדו מהכנסותיהם? האם אתה לא מזהה כאן תהליך ברור ועקבי, שמתרחש למעשה בעוד אנחנו מפליאים בנאומים על גבי האתר הזה? מלבד זאת, כאשר בודקים את ההכנסות של המאיון העליון, רואים תמונה מדהימה עוד יותר של צמיחת הכנסות (ותודה ל'אייל המצטט'), באופן שמצביע לא רק על מעין 'מגמה כלכלית' אלא על תהליך מובנה, שקוף עד להדהים, של הצבר הון, עושר וכוח. והרי בתוך תוכה של קבוצת העושר הישראלית המאבק לא נפסק. כי קבוצות ההון הגדולות מנהלות מאבק עם קבוצות הון קטנות ובינוניות, במקביל למאבק הנצחי נגד צבא השכירים. שלישית, גם אם הבעתי לא פעם הערכה עצומה לספרם של נ&ב זה עדיין לא הופך אותי לדובר שלהם. אולם, נסיון לשפוט את מפעלם לפי הקריטריונים הקונבנציונאלים של ההיררכיה האקדמית-מדעית הוא חסר שחר. הרי את ההיררכיה המופרכת הזו הם תוקפים, והם רואים בה מנגנון עזר מהימן לתהליך ההצבר של ההון, שכזכור הוא אינו ייחודי לישראל. (אם כי, בישראל זה כבר הגיע לרמה של אבסורד). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הנתונים מציגים תמונה של התעשרות העשירון העליון. האם 3% גידול בהכנסות הכלליות הם מעט?! ועוד בזמן שכל שאר העשירונים (למעט התשיעי שדרך במקום) איבדו מהכנסותיהם?" ראשית, אכן מדובר במגמה צנועה יחסית. 3 אחוז על פני 13 שנה הם שיעור של רבע אחוז לשנה. שנית, התעלמת בצורה גורפת מהטענה העיקרית שלי שלמעשה *אין* כאן שום מגמה – אם אתה בודק את היקף ההוצאות (או אפילו נתון כמו הכנסות נטו, אחרי מיסוי) לא ניתן להבחין בשום מגמה כזו, אפילו בשיעור הצנוע לו אתה טוען. למעשה, אם תבדוק את נתוני ההוצאות של העשירון התחתון לפי נתוני הלמ"ס תגלה כי משנת 1992 עד 2002 עלה חלקו של העשירון התחתון בכלל ההוצאות במשק מ-5.1 אחוז ל-5.4 אחוז – עליה של 5.5 אחוז לאורך התקופה. עליה זו אינה תופעה מבודדת, גם חלקו של העשירון השני והשלישי בכלל הצריכה עלה (אם כי בשיעור צנוע יותר), כאשר ירידה ניתן לאבחן בשאר העשירונים, לבד מהעשירי. מדוע מתרחשת תופעה ביזארית כזו? התשובה של סבירסקי (העשירים לקחו מהעניים) לא תופשת כאן, משום ששלושת העשירונים התחתונים דווקא צומחים בשיעור הוצאותיהם. תשובה טובה יותר אפשר למצוא, אולי, אם מצליבים את הנתון של היקף העבודה וגודל המשפחה. בניגוד לכל שמונת העשירונים העליונים, בהם הייתה יציבות במספר העובדים למשפחה וירידה בגודל הממוצע של המשפחה, בשני העשירונים התחתונים אפשר להבחין בירידה משמעותית של 25 אחוז במספר העובדים במשק בית ולעומת זאת עליה בגודל המשפחה – נתונים העומדים בסתירה מוחלטת למתרחש בכל שאר העשירונים. במקביל, אפשר להבחין בירידה חדה בהיקף הצריכה ביחס להכנסה אצל שני העשירונים האחרונים, מהיקף של 66 אחוז (הכנסה ביחס לצריכה) להיקף של 56 אחוז. במלים פשוטות, הקצבאות אכלו את הלחם לכל העשירונים האחרים. שלישית, עצם העלאת הטענה תמוהה. שים לב שלא בודקים כאן את השינוי במצבו של העשירון התחתון כשלעצמו או ביחס לצמיחה בשוק בכלל אלא שואלים רק אם הוא התקדם באותה מהירות כמו העשירון העליון. מה החשיבות של השאלה הזו? סבירסקי ושות' מצביעים על כך שבתקופה האמורה חל פיתוח בתעשיות הטכנולוגיה העילית ובמיוחד האלקטרוניקה – מה שיכול להסביר את צמיחת הכנסות העשירון העליון – אבל מדוע צמיחה כזו היא גזילה ממישהו אחר? האם גיל שווייד גנב את רעיונותיו מאנשי העשירון התחתון? האם קובי אלכסנדר כלא במרתפו משפחות מהעשירון התחתון וכפה עליהן למסור לידיו את סודות הניהול העסקי הנבון וכך צבר את עושרו? האם לא נכון יותר לומר שגיל שווייד צבר את עושרו מהסיבה הטריוויאלית שהוא פשוט מוכשר בתחום עיסוקו? "גם אם הם לא מביאים בחשבון הכנסות שלא מדווחים ללמ"ס" מכיוון שאי-דיווח או הסתרה של עבודות שחורות אינה אופיינית דווקא לעשירון העליון, ראוי להתעלם מנתון זה. "נ&ב... נסיון לשפוט את מפעלם לפי הקריטריונים הקונבנציונאלים של ההיררכיה האקדמית-מדעית הוא חסר שחר. הרי את ההיררכיה המופרכת הזו הם תוקפים, והם רואים בה מנגנון עזר מהימן לתהליך ההצבר של ההון." לא בדיוק. לתפישתם, מעמדם האקדמי העלוב הוא עדות לכך שיש כאן מנגנון חשאי אפל המונע מהם את המעמד הראוי להם. שים לב שמתקפתם נגד מילטון פרידמן עוסקת ללא הרף בפער בין המעמד והכיבודים שניתנים לו לבין ערכו האמיתי בעיניהם. בשפה לא כל כך מנומסת קוראים לזה קנאה. בשפה מנומסת יותר קוראים לזה "אישור דרך הכחשה" – עצם המתקפה על הפער הזה בין מעמד לערך אמיתי מעידה על כך שהם סבורים שלתעודות ולכיבודים הללו יש חשיבות מכרעת. אגב, כהערה בצד, חשוב לי לציין שאתה מתעלם לחלוטין מהנתונים שהעליתי קודם, כמו גם משאלות שהעליתי קודם. אני מניח שאתה חוקר ומכין תשובה ראויה. אם לא, יש לנו כאן בעיה עמוקה יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נדבר על הנתונים שהבאת. הנתונים מראים שבכל מה שנוגע לצריכהת התרחבות הפערים בין העשירון העליון לתחתון היא מזערית. על זה אני לא מתווכח לעת עתה. ובכל זאת, נתונים אלו לא מצביעים מצב הפערים האמיתי שקיים בארץ. מכמה סיבות. ראשית, תופעה ידועה (וזאת אני מביא דווקא מלימודי הכלכלה) היא העובדה שככל שאדם עולה בסולם ההכנסה כך יורד שיעור הצריכה שלו ועולה אחוז החיסכון. קוראים לזה: נטיה שולית לצרוך (נש"צ mpc). כלומר: בעוד שבעשירון התחתון רק סכום מזערי מן ההכנסה, אם בכלל, מוקדש לחיסכון הרי שבעשירון העליון חלק משמעותי (ולעתים הרוב) של ההכנסה נחסכת. מה עוד שחלק מהכסף מושקע באפיקים שנושאים רווח יפה (עם מס קטן יותר ממס על עבודה), עם יועצים, ורואי חשבון, וחשבון מניות, אג"חים ושאר מטעמים שנמנעים מאוכלוסיה עניה. רווח זה על הון מושקע שוב (אם באפיקים פיננסים, אם בנדל"ן) ונושא שוב רווח (עם מס זעיר) וחוזר חלילה; והרי לך דרכו של הון להתרבות (באופן חלקי בלבד, כמובן). שנית, נתונים אלו שהבאת, אין אני יודע אם הם כוללים צריכה בחו"ל. אם לא, הרי תמונת הצריכה האמיתית אמורה להיות שונה לגמרי (מסיבות ברורות- בעיקר לאחר ה'ליברליזציה' בשוק המט"ח). שלישית, בנוגע לדיווח ללמ"ס- לדעתי, הסתרות ההכנסה גדלות (בשיעורן היחסי) ככל שעולים בסולם. אבל נניח לזה עכשיו. רביעית, תופעת התרחבות הפערים והצבר ההון הולכת ונעשית מובהקת יותר, ככל שנטפס במעלה המאיונים. בדיקת נתוני המאיון העליון מגלה כי הכנסתו ביחס למה שנקרא השכר התיכונה של השכירים צמח מ- 1:16 ל- 1:90, במהלך שנות התשעים. והרי כשמדברים על מאיון זה, מתכוונים לאותה שכבה מובחרת של בעלי החברות הגדולות במשק, ששיעור אחזקתם בהון הכללי צמח בצורה מטורפת לגמרי. תאוריית ההצבר מצביעה על שכבה זו של אוליגרכיה כעל המנוע של הקפיטליזם הנוכחי, אשר תכלית הגידול שלהם (גידול יחסי ולאו דווקא נומינאלי), היא היא המניעה אותם. אתה צודק באשר לעובדה שאנו מתעקשים לבחון את מצב העשירון העליון באופן יחסי לתחתון, ולא באופן נומינאלי. (באשר לצמיחה במשק- אני מפנה אותך לפרסומי מרכז אדווה, שאתה עצמך כיוונת אותי אליהם, שמראים כיצד השכבות הגבוהות נהנות ממירב פירות הצמיחה, בעוד הנמוכות נאלצות להסתפק בפירורים ממש). הסיבה לכך היא פשוטה: עוני כמעט תמיד יחסי. הגדרתו של עוני נובעת מהימצאותו של עושר בסמוך לו. ככל שסמיכות זו אדוקה יותר וככל שעושר זה גדול יותר, כך נעשה העוני חמור יותר. בכפר דייגים הודי קטן שהייתי בו פעם, רחוק ממרכזי אוכלוסיה, הרוויחו המשפחות משהו כמו דולר ליום וחיו בשמחה וברווחה (למרות שפע מצומם מאד של מזון ושאר מצרכים); בעיר הגדולה (כמו כלכתה ודומותיה) מרוויחים פועלי הדחק סכומים גדולים יותר אבל כל הווייתם אומרת עוני מנוול. באשר לחבר'ה שהצליחו להתעשר בצורה פנומנאלית בשנים האחרונות של חגיגת ההיי טק- אולי ארחיב עליהם את הדיבור בפעם אחרת. אומר רק זאת: אין אדם העושה את הונו לבדו. כל צבירה של הון היא תולדה של מערכת חברתית, הבנויה על תשתית רחבה של ידע, עבודה, אמצעי תקשורת, תחבורה וכו. יש גבול עד כמה יכול אדם להיות מוכשר יותר מחברו. וגם אם אין גבול כזה, הרי הדעת נותנת שבני אדם החיים בצוותא ידעו לחלוק במשאבים (שהם תמיד מצומצמים ונמצאים במחסור- לפי תורת הכלכלה עצמה!). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא ננסה לנתח את הנתונים שאתה מעלה והנתונים הנוספים: א. העשירון העליון מפנה חלק ניכר מהכנסתו לאפיקים פטורי-מס המניבים בתורם הכנסות נוספות. ב. ככל שאנו מטפסים במעלה העשירונים אל המאון העליון, כך מוקדש מאמץ הולך וגובר של העשירים יותר למנוע מיסוי הכנסותיהם במיסוי ישיר באמצעות יועצים, רואי חשבון, וכו'. ג. ישנו קשר "לא כשר" בין בעלי הון ובין הממשלה, שבאמצעותו מצליחים בעלי ההון לשמור על חרכים שבעדם הם מצליחים להמלט ממסוי ישיר. עד כאן, הכל מוסכם על שנינו. אנחנו יכולים להתייחס לנתונים אלו באמצעות חזרה על אמצעים שננקטו בעבר: הגברת המאמצים להביא למיסוי גבוה יותר של העשירים. הבעיה עם אמצעי זה הוא שמנסיון העבר, ככל שאתה מגביר את מאמצי המיסוי, כך אתה מגדיל את הכדאיות של שימוש באמצעי עקיפה ובקשר הלא כשר עם הממשלה. מאחר והשימוש באמצעים אלו קשור אף הוא בגובה ההכנסה שלפני כן (היינו, ככל שאתה עשיר יותר, כך אתה יכול להקדיש יותר מאמצים ומשאבים כדי להמנע ממסוי), עולה שכל צעד של הגברת האכיפה והמיסוי יניב החרפה נוספת בפערים והעמקת הקשרים האפלים בין הון לשלטון – בדיוק הפוך ממה שאתה מעוניין בו. לעומת זאת, אם תוריד את המסים, תפשט את מערכת המס ותפחית את נוכחות הממשלה במשק, הרי שתפחית בשיעור ניכר את המוטיבציה להעלים או לחמוק ממסוי, תקזז בכוחם של בעלי ההון לנצל את ערוץ הקשרים בין הון לשלטון ותגדיל את חלק ההכנסה של העשירים המופנה לצריכה (והגדלת הצריכה היא הרי פעולה שממנה נהנים הכל) – בדיוק מה שאתה רוצה להשיג. במלים אחרות, הטיפול במצב העגום שנוצר צריך להיות באמצעות שחרור המגבלות והקטנת המעורבות הממשלתית במשק – בדיוק הצעדים עליהם ממליצים הליברלים. דומה שגם עליך להצטרף להמלצה זו, האין זאת? ומעניינים מעשיים פשוטים, לסוגיות פילוסופיות יותר. כתבת: "יש גבול עד כמה יכול אדם להיות מוכשר יותר מחברו. וגם אם אין גבול כזה, הרי הדעת נותנת שבני אדם החיים בצוותא ידעו לחלוק במשאבים (שהם תמיד מצומצמים ונמצאים במחסור- לפי תורת הכלכלה עצמה!)." יש מאחורי דבריך כמה הנחות שגויות: א. היחס בין כשרון להכנסה הוא בטור חשבוני וש"יותר כשרון" שווה באופן כלשהו ל"יותר עבודה". לדוגמה, אם גיל שווייד מוכשר ממני פי שתיים, הרי שהוא צריך להשתכר פי שתיים ולא פי אלפיים ממני. זו הנחה שגויה, כיוון שפערי כשרון ויכולת מתורגמים בדרך כלל במציאות ליחס הקרוב יותר לטור הנדסי. הסיבה לכך היא, בפשטות, שהצרכנים (המייצגים את הביקוש) מעריכים ומתגמלים לא את גודל המאמץ או אפילו את גודל הכשרון, אלא את התוצאות שהוא הניב והביקוש להן (כלומר, את מידת המחסור במוצר המבוקש). למשל, אם אני וגיל שווייד ישבנו וחשבנו שנינו שנה תמימה על אלגוריתם אבטחה – ואני כמעט המצאתי אלגוריתם והוא המציא אלגוריתם, הפער בין התגמול שהוא ואני נזכה לו לא יהיה "כמעט" אלא מאות מליוני דולרים. או, דוגמה אחרת, נאמר שאתה ופול מקרטני התחלתם לנגן על גיטרה בו-זמנית, ושניכם השקעתם אותם מאמצים בנגינה ובכתיבת שירים. אבל הוא כתב את "אתמול" ואתה כתבת שירים של חמי רודנר. הפער בהכנסות ביניכם לא יהיה פרופורציונלי לפער בכשרון אלא לפער בתוצאות ובביקוש להן. הרבה יותר אנשים מעדיפים לשמוע את פול מקרטני מאשר את חמי רודנר. ב. מדוע שאנשים החיים בצוותא ידעו לחלוק במשאבים? האם העובדה שפול מקרטני נולד מוזיקאי כשרוני ממני ולמרות זאת רוצה לחיות בלונדון משמעותה שהוא צריך לחלק את ההכנסות מכשרונו איתי? או, האם גברים ונשים יפי תואר שבשל כך נישאו לגברים ונשים יפי תואר אחרים צריכים לחלוק בבעלים ובנשים שלהם עם אחרים שבמקרה הם מכוערים? האם מייקל ג'ורדן צריך לחלוק את הכנסותיו עם שלל הנמוכים נטולי כשרון הכדורסל? מדוע ולמה? ועוד כתבת: "אין אדם העושה את הונו לבדו. כל צבירה של הון היא תולדה של מערכת חברתית, הבנויה על תשתית רחבה של ידע, עבודה, אמצעי תקשורת, תחבורה וכו"' אוקי, כלומר, אם אתה שחקן כדורסל מוכשר, העובדה שאת כדור הסל, הרשת והקרש מייצרים פועלים בפיטסבורג משמעותה שהם למעשה שותפים שווי זכויות להכנסותיך? זו הכוונה? המשמעות הישירה מכך היא שאין לשום אדם שום זכות על שום דבר – האם זו כוונתך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא היה איכפת לי בכלל להוריד מיסים, ואפילו לדרגה נמוכה מאד (והרי גם אני לא חסיד גדול של מוסד המדינה), אם המערכות החברתיות-כלכליות היו מסוגלות ליצור חלוקת משאבים סבירה. כלומר, אם הכלכלה היתה מוציאה אל הפועל את תכליתה: להזין את כל (!) פרטיה. אבל חוסר יכולתה של הכלכלה הקפיטליסטית לספק את צרכיהם הבסיסיים של נתיניה- למרות שפע המשאבים והתוצר- מחייבת קיומו של מנגנון מאזן. בקשר למייקל ג'ורדן: אם מייקל הגדול היה חי על אי בודד והיה מייצר לעצמו כדור וסל, אז כשרונו האדיר לא היה ממציא לו משאבים והכנסות יותר ממה שהאי מסוגל לספק לו. כלומר (ואנא שים לב): כשרונו של מייקל מתבטא להכנסות אסטרונומיות רק בהקשר המורכב של החברה שהוא נמצא בה. הווה אומר: קבוצת הכדורסל; הקבוצות המתחרות; מנגנוני השיווק והפרסום (טלוויזיה בעיקר, אבל גם שאר מותגים של תעשיה נלווית); יצרני הפרקט, הסלים, האולמות, מערכות התקשורת; התשומה ההיסטורית של הידע המאפשר את התשתית, שעליה נבנית הזירה הכדורסלנית; וכמובן, הצופים... אפשר להפליג עם כך עוד ועוד ועוד... העיקר הוא, שעושר אינו עושר אלא אם הוא נוצר בקונטקסט של התארגנות חברתית. הרעיון של איש ההיי טק, לא קרם עור וגידים של ממון מתוך הדינאמיקה של עצמו. הוא היה זקוק לעצמות ולבשר של הידע, העבודה, המשאבים, ושאר תשומות, שגלומות בטבורה של ההתארגנות החברתית. וכדי שלא תחשוד בי שאני סתם מזיין את השכל, תרשה לי לספר משל קצר: חמישה ילדים בשכונה שוכבים על הדשא ביום חם. משעמם להם מאד. אין מה לעשות. לפתע, ניצב על רגליו דני ואומר: 'יש לי רעיון! בואו נבנה מתקן שעשועים'. דני הוא לא סתם ילד בעל רעיונות אלא גם חכם לא קטן המצוי ברזי ההנדסה, והוא מציע את שירותי כשרונותיו. לאחריו קם יוסי ואומר: 'רעיון מצויין! ולאבא שלי בחצר יש את כל מה שצריך: קרשים, חבלים, מסמרים וכלי עבודה'. כולם קמים בהתלהבות, הולכים לבית של יוסי ומביאים עמם את כל הדרוש. העבודה מתחילה וכולם משתפים פעולה. כמובן, שדני נותן הוראות ומפקח על הבניה עצמה, ויוסי מחלק את המשימות. לבסוף עומד לו המתקן על תילו וכולם שמחים. דא עקא, לפתע עומד לו יוסי ומכריז, שמכיוון שהוא הביא את האמצעים (יענו: בעל ההון), יש לו זכות של בעלות, ולכן המתקן הוא שלו, ומי שרוצה להשתמש בו חייב לשלם 5 גולות. ויכוח מר פורץ מיד בין יוסי לבין דני, אשר במסגרת היותו בעל הרעיון (להלן 'היזם') ובעל הכישרון, הרי שעומדת לו זכות הבעלות גם כן. יוסי מסכים בלית ברירה. וכך, מחלקים ביניהם דני ויוסי את הבעלות, סוגרים בגדר את המתקן ומדירים את שלושת הילדים האחרים מכל זכות של בעלות. ומדוע? מפני שעבודה לא מקנה בעלות בעולמנו. כמובן, שאם היו שלושת המקופחים הולכים להלשין למורים, אזי היו הללו קוראים לסדר את הילדים, מכנים אותם בריונים וחסרי התחשבות, ומאלצים אותם לחלוק שווה בשווה את הזכות להשתמש במתקן. אבל כשזה קורה כל הזמן בעולם הגדולים, קוראים לזה חוקי השוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לא היה איכפת לי בכלל להוריד מיסים, ואפילו לדרגה נמוכה מאד (והרי גם אני לא חסיד גדול של מוסד המדינה), אם המערכות החברתיות-כלכליות היו מסוגלות ליצור חלוקת משאבים סבירה. כלומר, אם הכלכלה היתה מוציאה אל הפועל את תכליתה: להזין את כל (!) פרטיה. אבל חוסר יכולתה של הכלכלה הקפיטליסטית לספק את צרכיהם הבסיסיים של נתיניה- למרות שפע המשאבים והתוצר- מחייבת קיומו של מנגנון מאזן." א. תכליתה של הכלכלה אינה להזין את כל פרטיה. זו הפרשנות שלך למושג. הכלכלה אינה אלא צירוף מלאכותי שאנו עושים לצורך נוחות לסך כל פעולות הפרטים בחברה, הפועלים כל אחד להזין את עצמו. למעשה, זוהי נקודת המחלוקת העיקרית בין ליברלים לקולקטיביסטים: הליברלים רואים בחברה קבוצה של פרטים, שיש ביניהם הסכמות כלשהן שמטרתן לשרת את התועלת של כל פרט בנפרד. הקולקטיביסטים אינם מכירים בזכויות הפרט כלל, אלא רק בחברה או באומה, שהפרט הוא רק "נתין" שמטרתו לשרת את המטרה הלאומית. ב. מאחר והכלכלה הקפיטליסטית היא שיצרה את שפע התוצר והמשאבים, אתה נדרש להכריע: או שאתה מוותר על הכלכלה הקפיטליסטית, ואז אין תוצר ואין מה לחלק; או לקבל כלכלה קפיטליסטית – יש שפע שאינו מחולק באופן אידאלי לפי טעמך. ג. קיומו של "מנגנון מאזן" הוא תעתוע: בדוגמה שלי, התערבות המדינה והמיסוי המדורג הם-הם המנגנון המאזן וכפי שראינו והסכמנו, הם אינם עובדים והגברה של התערבות המדינה והמיסוי רק תגרום להם לעבוד עוד פחות טוב. אם כן, מדוע מנה מוגברת של התרופה שלא עוזרת היא התרופה למחלה? =========== לגבי משל גן הילדים: א. ההנחה שעבודה צריכה להקנות בעלות היא ההנחה המרקסיסטית, בעקבות אדם סמית וריקרדו, שערך העבודה ככמות העבודה, וערך המוצר (במקרה זה, הפארק) כערך העבודה. שתי ההנחות המקושרות נראות נכונות באופן "אינטואיטיבי" אבל הן שגויות לחלוטין, כפי שהראו מספר כלכלנים לפני שנים רבות מאוד,*1* ואין לדעתי טעם לשוב ולדוש בהן. ב. אתה מניח, יתר על המצב הקיים, שהילדים האחרים מוכנים לעבוד בלי הסכם, בלי הבטחה ובלי תמורה, עניין מפוקפק ביותר (אפילו בין ילדים, ולא כל שכן בשוק). האם אתה היית מוכן לעבוד בלא תשלום? ג. התמורה החשובה ביותר (הבעלות) מוקנית ליזמים משום שהם מחזיקים בידם את המוצר שהביקוש לו הוא הרב ביותר: חומרי הגלם והתבונה ההכרחיים לעצם קיומו של העסק. היינו יכולים לדמיין את הפארק מוקם עם ילדים אחרים, אבל לא בלי דני או יוסי. וכדי שלא להוציאך פטור בלא כלום, הנה הגרסה המתוקנת למשל שלך, כפי שהיא מתרחשת במדינת הרווחה האידילית שלך: יום חם, וחמישה ילדים בשכונה שוכבים על הדשא. משעמם להם מאוד. לפתע, ניצב על רגליו דני ואומר: "יש לי רעיון! בואו נבנה מתקן שעשועים." טוב, אומרים כולם. אבל איך לבנות? דני אומר שהוא יודע איך לבנות, אבל אין לו חומרים. מייד קם יוסי ואומר: "לאבא שלי בחצר יש את כל מה שצריך: קרשים, חבלים, מסמרים וכלי עבודה." יופי, אומרים כל הילדים: בואו ונבנה. "רגע-רגע", אומר יוסי. אם אני מביא את כל החומרים, אז אחרי שאנחנו גומרים אני מוכן לתת לכל אחד שתי גולות, אבל אחרי זה, הפארק יהיה שלי. "ומה איתי?" אומר דני. יוסי מוכן לתת לו שלוש גולות, אבל דני לא מסכים. הם מסכימים ביניהם שתמורת הידע שלו איך לבנות, חצי מהפארק יהיה שלו. שלושת הילדים האחרים חלוקים בדעתם. אחד מוכן לעזור תמורת שתי גולות. השניים האחרים רוצים להיות "שותף" בעד עבודתם. דני ויוסי לא מסכימים. "אני מביא את כל החבלים", אומר יוסי. "רק אני יודע איך בונים נדנדות", אומר דני. "טוב", אומרים השניים האחרים, "אז שלום". דני ויוסי רצים לחצר ומציעים לילדים האחרים להשתתף תמורת שתי גולות. במהרה נמצאים שני ילדים אחרים. אחרי יומיים, הפארק מושלם. אחרי השלמתו משלמים דני ויוסי שתי גולות לכל אחד מהילדים שעזרו להם ובונים גדר מסביב לפארק, כדי שלא כל הילדים ישחקו בפארק, אלא רק מי שיתן להם גולה אחת. הילדים האחרים רצים לגננת. היא באה, הורסת את הגדר ועושה נו-נו-נו לדני ויוסי: "איך אתם מתנהגים בצורה כל כך לא חברותית? בושה וחרפה! אתם לא יודעים שהכל שייך לכולם? חכו שאספר על זה להורים שלכם!" והיא פונה לשאר הילדים: "בואו ילדים, הגן של כולם! שחקו להנאתכם" – והולכת. הילדים משחקים בגן, כשדני ויוסי מסתובבים באיזור בפנים מאוכזבות. לא עוברות כמה דקות ורמי הקטן נופל מאחת הנדנדות ומקבל מכה בברך. בכיו מזעיק למקום את הגננת. "איך אתם בונים נדנדה כזאת?" נוזפת הגננת בצמד היזמים, רמי המייבב אוחז בידה. "מעכשיו אתם אחראים לכל מה שקורה בגן! אני לא רוצה להגיע לכאן כל חמש דקות". הילדים ממשיכים לשחק ודני ויוסי, אף שהגננת מינתה אותם לאחראים, לא ממש שמים לב. הם עסוקים מדי בלהיות מאוכזבים על כך שהגננת "גנבה להם את הפארק". אך מה עושה הדיבוק – זמן מה אחרי כן נופלת שקדית מהמגלצ'ה. שוב, קם יריד בגן, מה פה, איזה מין צרה צרורה פה! הגננת מגיעה למקום, אך לא מוצאת שם את יוסי ודני, שנמלטו מאימת עונשה. הגננת מבינה שכך זה לא ילך. היא קוראת לדני ויוסי ומפתה אותם בלשון רכה להפוך אחראים לפארק כי הם "ילדים טובים ואחראים". היא גם מבטיחה להם לחלק להם גולה אחת בסוף כל יום אם הם ישגיחו על הגן, ידאגו להחליף חבלים שיקרעו ולבנות נדנדות חדשות במקום כאלו שיתקלקלו. והולכת, כמובן. בסוף היום, מתייצבים דני ויוסי אצל הגננת ומבקשים את הגולה שלהם. הגננת לא מוצאת גולה בכיסה ומבטיחה לתת להם מחר. למחרת, בשעת הריכוז, היא מבקשת מכל הילדים לתת גולה אחת לטובת "תורנות בגן". את הגולות היא מחביאה במקום נסתר, ומחלקת מהן בסתר לדני ויוסי בסוף כל יום. אחרי זמן מה, כלות הגולות ובנוסף, אבא של יוסי מגלה את החומרים החסרים בחצר ונותן ליוסי מנה שאם-עוד-פעם-אחת-אז-אני-לא-יודע-מה-יקרה וחכה-שאמא-תגיע-הביתה-חכה. יוסי הבוכה רץ לדני ושניהם מסכימים שמעכשיו לא שווה להם בשביל גולה אחת והם רוצים שתיים וגם ביום שישי גולה פרפרית או נחשית. הגננת לא שמחה לשמוע על הדרישות החדשות של שני רודפי הבצע הקטנים. "אני לא יכולה לקחת כל פעם גולות מכולם", היא אומרת להם. "כולם בגן כבר כועסים, וחלק מהילדים אומרים לי שאין להם גולות. אולי בכל זאת תשמרו על הפארק כמו שהיה פעם, בלי גולות? לא אכפת לכם שיהיה לילדים פארק לשחק? אתם לא חושבים אף פעם על אף אחד אחר?" דני פורץ בבכי. "לא רוצה פארק. אני לא רוצה להשגיח", הוא אומר. כל פעם מתלוננים עליו ונמאס לו. יוסי מנענע בראשו לשלילה: "אני לא רוצה. חוץ מזה, אני לא רוצה גם גולות אלא כסף כי אבא שלי אמר שאסור לי כבר לקחת חבלים אז אני צריך כסף לקנות חבלים". הגננת, מצידה, הייתה כבר מוותרת מזמן על הפארק ושילכו כולם לעזאזל. מה, קודם הם לא חיו בלי פארק? לא הסתדרנו בלי? ועוד איך הסתדרנו! אבל שמועה גונבה לאוזנה שהמון הורים התפעלו מהפארק, כשהיא עצמה מעטרת את הסיפור המקורי בתוספות שונות על כך שהיא "תמכה" בבניית הפארק, ושכולם בנו אותו בשביל כולם, ואפילו, היא נזכרת, בברושור של הגן שהיא הוציאה מופיעה תמונה של הפארק הקטן עם הסבר שזו התוצאה של גן המחנך את הילדים ליזום למען כל שאר הילדים ללא אנוכיות. היא לא יכולה לוותר על הפארק עכשיו. "טוב", היא אומרת, "בואו נעשה דבר כזה. במקום לתת לכם גולות וכסף, אני אמנה אותכם אחראים על הפארק ואתם תקחו מהילדים עשר אגורות מכל אחד וככה כולם יהיו שמחים, בסדר ילדים?" יוסי מתלהב: "נהדר, אבל אני רוצה עשרים אגורות מכל אחד". וגם דני: "כן, אבל אני רוצה גם גדר מסביב לפארק כדי שלא יכנסו ילדים ויחרבו הכל. אני רוצה לשמור שהכל יהיה בסדר, אז אני רוצה גדר". וכך היה. בריכוז שלמחרת, ביקשה הגננת מכל הילדים להביא עשרה שקלים מהבית, משום שזו עלות הבנייה, כפי שדיווחו לה דני ויוסי. למחרת, כאשר הביאו הילדים את הכסף, רץ יוסי ורכש את כל החומרים, כפי שאמר לו דני ושניהם פיקחו על בניית הגדר, שכן כל הילדים נדרשו להשתתף גם בבניית הגדר כי "הגן הוא בשביל כולם", כפי שאמרה הגננת. וכך נתהווה. הגדר הוקמה, בגדר הוקם שער, וכל מי שעבר בשער שילם עשרים אגורות ליוסי ודני. מדי פעם הועלה המחיר או ילד נפל מנדנדה, אבל מבחינת הגננת כבר לא הייתה דרך חזרה. היא לא יכלה להסתובב בפארק בעצמה כל היום. היא הייתה זקוקה לדני ויוסי, במיוחד משום שהם ידעו לסתום את הפה ולא סיפרו לאף ילד על הסידור שלהם עם הגננת. "זה עסק מצויין", אמר יוסי, כיסו מרשרש מעשרות מטבעות של עשרים וחמש אגורות. "העיקר שכולם בטוחים. היה קורה אסון אם לא היינו משגיחים", אמר דני. "והכי חשוב," סיכמה הגננת, "הילדים לומדים עוד לפני בית ספר איך עובדת מדינת הרווחה שלנו". ============== *1*כדי להקל על שנינו, הפנייה להסבר מפורט מעט יותר: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%99%D7%9... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התגובה. לפני הכל, אין לי חשק להיות מעוגן באסכולות למיניהן, ולא להיקרא בשום תואר שיש 'יסט' בסופו. כלומר: אני לא קולקטיביסט ואפילו לא מרקסיסט. כל נאמנות מהסוג הזה עלולה לקבע את המחשבה וליצור תבניות שסופן להירקב. עכשיו בוא נדבר על תגובתך: לפי עניות דעתי, האינדיבידואל שבאדם הוא תכלית נפלאה, אך היא אינה סותרת את היותו יצור חברתי. או, אם תרצה, האלטרואיזם אינו סותר בהכרח את האגואיזם. כלומר: שאיפתו של אדם למימוש עצמי עשויה לבוא לידי ביטוי יחד עם הכרה של שיתוף ואחווה עם הזולת. זה גם אינו סותר את יצר התחרות שבאדם, שאיני מכחישו כלל וכלל. גם מנגנון התחרות מתגלם אך ורק בהקשר של האירגון החברתי. יש בזה מן הדומה לתחרות ספורט, אשר מאבדת את ערכה אם קיימת עדיפות מוגזמת לפרט אחד מן המתחרים (ראה, מכבי בכדורסל). כמו כן, אידיאל התחרות מתגשם במציאות שבה היא הופכת להיות המנוע היוצר של החברה, כשכולם מרוויחים וניזונים ממנה. זה היה תכליתו של הקפיטליזם הקלאסי של תחילת המאה ה-19. אולם, עם התבגרותו של הקפיטליזם, הפכה התחרות לכלי המגביל את הייצור החברתי לא פחות משהוא מעוררו. מה עוד שאידיאל התחרות, המטופח ע"י שכבות גבוהות ושבעות, שימש למעשה למנגנון של רמיסה וגזל. אידיאל האינדבידואליזם היוצר, העצמאי, התגשם כאנוכיות חמדנית שמעוגנת כל כך טוב במבנה של האירגון החברתי, עד שמיטב ה'אינדבידואליסטים' יחתרו לטפחו, לשמרו ואף לחזקו. ולא לחינם הלאומיות- שלא לומר הלאומנות- כל כך מזוהה עם שכבות עשירות בחברות המודרניות. וזה, אגב, בתשובה לדברים שאמרת קודם, שהצביעו על כך שהמדינה היא כביכול גורם לא רצוי ומעיק לגבי הקפיטליסטים. זו אחת האנחות המוטעות שניתקלים בהן עך כל שעל. שטויות... מוסד המדינה מוחזק, מטופח ונתמך ע"י בעלי ההון מפני שהמדינה היא בת בריתם הקרובה ביותר. המדינה היא אמצעי משמעותי בידיהם לחזק ולהשריש את אחיזתם בהון החברתי. על כך, אם תרצה, ארחיב אחרי זה... אתה אומר: "הכלכלה אינה אלא צירוף מלאכותי שאנו עושים לצורך נוחות לסך כל פעולות הפרטים בחברה, הפועלים כל אחד להזין את עצמו." כאן אתה נוגע בשורש המהותי של המחלוקת. מפני שאתה מניח, לפי תפיסת ה'אינדבידואל', כי יסוד החוויה האנושית היא הבדידות שלו. כלומר: אדם הוא קודם כל בינו לבין עצמו, ורק אחר כך הוא איש חברה. מכאן אתה טוען שהחברה היא בעצם מעין כורח מלאכותי המתנגש עם הווייתו האמיתית של האדם. אני מקווה שהבנתיך נכון... רבים מחסידי ה'כלכלה האינדבידואליסטית' משתמשים בהנחת היסוד שראשית כלכלתו של האדם היא בהיותו יצור בודד באיזה יער מיתולוגי (או בכל זירה גיאוגרפית אחרת), ששם הוא התפרנס מפירות יער, ציד וכו'. ולאחר מכן, בגלל איזו תאונה היסטורית, או בשל כורחים כאלה ואחרים, הצטרף אותו זאב בודד אל האירגון האנושי והפך להיות איש חברה. ומאז ועד היום, החברה מהווה מעין גורם מדכא, שזומם כל העת להשתלט לו על היצור הפרטי שלו (כי בחברה, כמו שאתה אומר, אנו אוספים בעצם את התוצרים הפרטיים של כל אחד לתוצר כללי). הקפיטליזם, כך אולי תגיד, שחרר את האדם היוצר, החרוץ, ממילכוד הייצור החברתי ואיפשר לו, בעזרת מנגנון הרווחים הדיפרנציאליים, להנות מתוצרת כישרונו ועבודתו. הייתי רוצה שתגיב על מסכת זו של תיאור, כדי שאוכל להבין היטב את מה שעומד בבסיס תפיסתך. לפי תפיסתי, החברה היא אינה בגדר תאונה, או כורח כפוי, אלא חלק אורגני מהאנושיות, באופן, שוב, שאינו סותר את האינדיבידואליזם. העצמאות אינה נקנית בהכרח בריחוק מחברה, אלא עשויה לא פחות להתממש כשהאדם נטמע באירגון החברתי ואינו רואה בכך איום על נפשו. מכך נובע, שהכלכלה אינו תוצר מלאכותי של אוסף פריטים, אלא התוועדות אירגונית, הנובעת מעצם מהותו וכמיהותיו של האדם, שתכליתה היא לייעל את הייצור, ולהעניק רשת הזנה למען כל פריטי החברה, לפי מערכת הצרכים שלהם (שבחלקה גם נובעת מן האירגון החברתי). הרווח הנובע מן הייצור המאורגן (ועל כך הרי דיבר מרקס), הווה אומר: הערך העודף של הייצור- עליו מתקיים תמיד מאבק מר. את הרווח הזה הקפיטליסטים תמיד מנסים להגדיל, מחד, ולהגדיל את השליטה בו, מאידך. כלומר: הם מנסים להגדיל את הרווח בעזרת ייעול היצור (טכנולוגיה וכו'), וגם, וזו הטרגדיה שלעולם אינה נגמרת, בעזרת הדחתם של כמה שיותר אנשים מהמשאבים החברתיים. כלומר: יצירת עוני והנצחתו. לטעמי, כלכלה שמתעסקת בשאלת הערך העודף, ואינה שמה דגש על חובת ההזנה כללית, היא כלכלה כושלת... תודה לך על ההפניה הנ"ל. אני לומד עכשיו מעט על האסכולה האוסטרית. מעניין... ראוי גם שאוסיף, לסיכום, שאמנם תאוריית ערך העבודה של מרקס היא חלקית, אבל היא אינה שגויה בעיני. ואותו שר אוצר אוסטרי, למרות ההכרזה, לא ממש הפריך אותה. אבל על זה אחר כך... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"וזה, אגב, בתשובה לדברים שאמרת קודם, שהצביעו על כך שהמדינה היא כביכול גורם לא רצוי ומעיק לגבי הקפיטליסטים. זו אחת האנחות המוטעות שניתקלים בהן עך כל שעל. שטויות... מוסד המדינה מוחזק, מטופח ונתמך ע"י בעלי ההון מפני שהמדינה היא בת בריתם הקרובה ביותר. המדינה היא אמצעי משמעותי בידיהם לחזק ולהשריש את אחיזתם בהון החברתי. על כך, אם תרצה, ארחיב אחרי זה..." יש כאן שני דברים: א. אתה מבלבל בין קפיטליסט ובעל הון. האחד נוגע לעמדות, השני למצב: קפיטליסט הוא בעל עמדות ליברליות בתחום הכלכלה; בעל הון הוא מי שיש לו כסף רב. לכן, הקפיטליסט יתנגד למעורבות של המדינה בשוק; בעל הון עשוי להתנגד לכך (אם הוא גם קפיטליסט בעמדותיו) או לתמוך בכך, אם הוא לא. בפועל, רוב בעלי ההון במדינות רווחה או מה שמכונה "כלכלה מעורבת" הם בעלי עמדות "קורפורטיביות": הם תומכים במעורבות המדינה כל עוד היא משרתת את האינטרסים שלהם. בין זה לבין הקפיטליזם אין כל קשר. ב. אם אתה סבור שמוסד המדינה "מוחזק, מטופח ונתמך ע"י בעלי ההון", הרי שקל להניח כי תתנגד לפיתוח מוסד המדינה ותתמוך בצעדים לצמצום כוחה והשפעתה – ומכאן, שאתה בעצם תומך בעמדה הקפיטליסטית. וראה גם כאן: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%A4%D7%99%D7%9... "רבים מחסידי ה'כלכלה האינדבידואליסטית' משתמשים בהנחת היסוד שראשית כלכלתו של האדם היא בהיותו יצור בודד באיזה יער מיתולוגי (או בכל זירה גיאוגרפית אחרת), ששם הוא התפרנס מפירות יער, ציד וכו'." זו אינה עמדתי כלל. אדם הוא יצור חברתי ואין לו אפשרות אלא להתקיים בחברת בני אדם אחרים. גם העמדה הקפיטליסטית היא כזו, ולו מהטעם הפשוט שאין כמעט ערך לפעולתו של האדם הבודד, מעבר להישרדות גרידא, בלי הקשר חברתי-כלכלי. אין זה משנה אם אני פועל בבית החרושת, מהנדס או צייר – לפעולתי יש משמעות וערך רק בתוך הקשר חברתי. ההבדל העקרוני בין עמדתי (ועמדת הקפיטליזם) לעמדות הסוציאליסטיות-קולקטיביסטיות הוא בעקרון הוולונטריות: לפי הגישה הליברלית-קפיטליסטית, החברה צריכה להיות התארגנות המבוססת על הסכמה מרצון (וולונטרית), כשמטרתה העיקרית היא לאפשר לכל פרט את המידה המרבית של חירות. כלומר, החברה היא מסגרת שנועדה לאפשר לפרט במידה המרבית של חירות. בתפישה הקולקטיביסטית, החברה היא יצור לעצמו, בעל מטרות ו"אישיות" הקיים בנפרד מהפרט הבודד, והמטרה העליונה של הפרט אינה חירותו אלא שירות "רצון הכלל". מכיוון שכך, כפייה אלימה (כלומר, לא וולונטרית) של מה ששליטי החברה מפרשים כ"רצון הכלל", על חשבון חירות הפרט, היא צעד כשר ורצוי. הבעייה בתפישה הקולקטיביסטית היא שהיא תומכת לכאורה בדיכוי חירות הפרט. הפתרונות של כל הקולקטיביסטים היו תמיד באמצעות הרעיון שבזמן כלשהו בעתיד יתמזגו רצון הפרט ורצון הכלל ויהפכו לאחד. כלומר, בני האדם ירצו כפרטים מה שרצוי לכלל החברה (כפי שהקולקטיביסטים מפרשים אותו) וכך, בפועל, לא תתקיים סתירה בין חירות הפרט לרצון הכלל. העמדה הקפיטליסטית-ליברלית גורסת שלרעיון זה אין קשר למציאות והוא אינו אלא דרך נוחה למרקסיסט, נאמר, ללכת עם ולהרגיש בלי: לתמוך בעריצות (בפועל ועכשיו) תוך כדי תמיכה נלהבת בחירות הפרט (בתיאוריה וכשהעקוב יהפוך למישור). הליברליזם סבור כי הבל ורעות רוח הוא שניתן יהיה לשנות את אופי האדם מיסודו, כפי שנדרש על פי גישה זו, וכי התוצאה האפשרית היחידה היא עריצות לנצח כנגד אופיו של האדם. לפי הקולקטיביסטים, מצב אידילי זה ייתכן בהחלט. לפי רוסו, הוא אמור להגיע כאשר יוסבר העניין נכונה לכולם, עד שהכל יבינו כי אין למעשה שום סתירה בין רצון הפרט למה שהוא מכנה "הרצון הכללי" או "ההסכמה החברתית". המרקסיזם טען כי מצב כזה ייתכן רק כאשר נעבור ארבעים שנה במדבר תחת דיקטטורה של הפרולטריון, וכל הדור שהותנה להבדלים מעמדיים ורדיפת בצע יגווע מן העולם. אז יגיע הקומוניזם. כפי שמשתקף מדבריך, אתה קרוב יותר לעמדה הקולקטיביסטית, משום שאתה מייחס לחברה מטרות ותכליות ("תכליתה היא לייעל את הייצור..."). האמנם כך? "ראוי גם שאוסיף, לסיכום, שאמנם תאוריית ערך העבודה של מרקס היא חלקית, אבל היא אינה שגויה בעיני. ואותו שר אוצר אוסטרי, למרות ההכרזה, לא ממש הפריך אותה. אבל על זה אחר כך..." זה חלק מעניין מאוד וחשוב מאוד, מאחר ועליו, ניתן לומר, נשען הטיעון כולו. כל הטענות על "ערך עודף" של הייצור, ובעקבותיהם כל הרציונל הסוציאליסטי (היינו, שמדובר ברווח לא כשר שגורף בעל ההון) מבוסס על הרעיון הזה ולכן, יבוא אחר-כך עכשיו: אם הרעיון הזה לא עומד, כל התיאוריה לא עומדת. כלומר, אם תורת הערך של העבודה שגויה, גם תיאורית הערך העודף נופלת, ואיתה נופלת כל התיאוריה המרקסיסטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דר' אסתר אלכסנדר, פרופ' מאיר ווגר 23.11.02 1 ) פער הפער בין רמת ההכנסה של העשירים לבין רמת ההכנסה של השכירים גדול מאד. הפער גדל במיוחד בעשרת השנים האחרונות. נוכל לייצג את הפער הזה על פי היחס בין רמת ההכנסה של המאון העליון של העצמאים לבין ההכנסה התיכונה של השכירים (כלומר, ההכנסה שמחצית השכירים מרוויחים יותר ממנה, ומחצית- פחות). הפער הזה היה 16:1 בשנת 1992 ; בשנת 2000 עלה פער זה ל- 90:1 . בשנתיים האחרונות הוא ירד קצת (כתוצאה מהתפוצצות בועת ההיי-טק) ובינואר 2002 הוא הגיע ל- 75:1 (לפי הדו"ח השנתי של מנהל הכנסות המדינה, לוח ז-5 ולוח ז-6). מאחר ואנו מתייחסים להכנסה התיכונה של השכירים, השכר הנמוך מאד של העניים (שני או שלושת העשירונים הנמוכים) אינו בא לידי ביטוי ביחס הנ"ל, והוא מתייחס לשכיר "ממוצע". (השכר התיכון ב-2002 הוא 4811 ₪ לחודש, והכנסת המאון העליון של העצמאים היא 362076 ₪ לחודש). לגבי העניים, שהכנסתם היא פחות ממחצית השכר התיכון (כלומר, פחות מ-2400 ₪ לחודש), מועלית הטענה שאלה אנשים המסרבים לעבוד. טענה זו אינה נכונה. כשליש מהעניים הם עובדים, ועוד חלק משמעותי הם גמלאים שעבדו כל ימי חייהם. חלק אחר הם מובטלים מאונס ולא מרצון. סרבני העבודה הם רק חלק קטן מהעניים. הציבור, ואף כתבים כלכליים, אינם מודעים לעליה העצומה בפער הזה בעשרת השנים האחרונות; הפער של 16:1 שהיה קיים בשנת 1992 היה גדול במקצת מן הפער בקהילייה האירופית, אך קטן מן הפער בארה"ב. הפער הקיים היום אינו קיים בשום מדינה מערבית והוא מאפיין מדינות עולם שלישי כקונגו וניגריה. חשוב להביא נתונים אלה לידיעת הציבור. טענה המובאת להצדקת הפער הענק הזה, היא שהעשירים (שהכנסתם עולה על מיליון דולר לשנה) עובדים קשה מאד, מייצרים, מספקים עבודה לשכירים שעובדים תחתיהם, ומשלמים מסים. לכן ההכנסה הגבוהה שלהם אכן מגיעה להם. לגבי המסים, הודה שר-האוצר לשעבר יעקב נאמן, שהעשירים משלמים בפועל מס של 25% (מהברוטו) כתוצאה של שירותים של עורכי-דין ממולחים (כמו נאמן) או רואי-חשבון (כמו יאיר רבינוביץ'); שכבות הביניים משלמות 60%. אם מסתכלים על זה כמס מהנטו, העשירים משלמים 33% ואילו שכבות הביניים משלמות 150% , כלומר פי 5 יותר. "רפורמת" רבינוביץ' מקטינה את המס על העשירים בחצי, ומעלה את המס על שכבות הביניים. לגבי אספקת עבודה, בעשר השנים בהן עלה הפער פי חמש, נוצרה אבטלה המונית. טענה כזו הועלתה ע"י העשירים ובאי-כוחם בזמנו בארה"ב לפני כמאה שנה. אז קראו לעשירים בארה"ב (משפחות רוקפלר, הרימן, מורגן, הרסט ואחרות) בשם "ברונים שודדים". אך אז הקימו העשירים תעשיות שלא היו קיימות קודם לכן; תעשיית הנפט, מסילות הברזל, המכוניות, בנקאות השקעות בקנה מידה גדול, הבורסה, וכו'. הברונים השודדים שלנו לא הקימו תעשיות; הם השתלטו על תעשיות שהוקמו על ידי המדינה וההסתדרות באמצעות קשרים ודילים. גם בארה"ב הגיעו בימיו של הנשיא תיאודור רוזוולט למסקנה שצריך להחליש את כוחם של הברונים השודדים באמצעות חקיקה ולמנוע מהם לשלוט בכלכלת המדינה. אצלנו הפולחן של ההון הגדול גורם לכך שכסדום היינו, ולעמורה דמינו. 2) משכנתאות לזוגות צעירים. המשכנתאות לדירות בארץ גבוהות מאד, הן בגלל המחיר הגבוה של הדיור (בהשוואה לשכר; דירה עולה כ-15 שנות עבודה), והן בגלל הריבית הגבוהה. משכנתא זו גורמת לכך שגם שכירים ברמת שכר "ממוצעת" נופלים מתחת לקו-העוני כאשר מחסירים מן השכר את המשכנתא שהם צריכים לשלם. אנו מציעים לסבסד את הריבית על המשכנתא לזוגות צעירים מתקציב המדינה. זה יאפשר לזוגות צעירים רבים לרכוש דיור, ויחדש את תנופת הבניה. הטענות המועלות נגד מדיניות כזו הן משני סוגים: ראשית, שזה מגדיל את הגירעון בתקציב, ושנית, שהתערבות המדינה בשוק הבניה היא כביכול בלתי מוסרית. לגבי הטענה הראשונה, הגדלת הכנסות המדינה ממיסים בעקבות חידוש תנופת הבניה, תכסה את עלות סבסוד הריבית על המשכנתאות ולכן הגירעון לא יגדל. לגבי הטענה השניה, אנו חולקים עליה באופן עקרוני. כאשר נמכרו הדירות של עמידר לדייריהן, הובטח לנו שהכספים שיתקבלו יהיו מופנים לדיור של זוגות צעירים. לאן נעלמו כספים אלה ? 3) ריבית הריבית הגבוהה במשק גורמת למפעלים רבים, בעיקר בגודל בינוני, להתמוטט ולהיסגר, תוך כדי פיטורי עובדיהם. בחקלאות, זה גורם לעזיבת יישובים והפקרת אדמותיהם. הנימוק לשער הריבית הגבוה (שאינו קיים כמעט בשום מקום בעולם) הוא הצורך בשמירת ערך השקל. אך אפשר לשמור על ערך השקל גם ע"י החזרת הפיקוח על מטבע זר ועל תנועות ההון לחו"ל, ויחד עם זה להוריד את שער הריבית במידה ניכרת. (פרופ' שטיגליץ, חתן פרס נובל, בספרו Globalization and its Discontent ממליץ על דרך זו). מדיניות כזו תגרום להורדה ניכרת של רמת האבטלה, ותמנע התמוטטות מפעלים נוספים, ותחדש את הצמיחה במשק.4) רפורמת רבינוביץ' רפורמת רבינוביץ' מורידה את שיעור המס על רווחי-הון של בעלי עניין בבורסה מ-50% ל-25% . דבר זה לא הובא לידיעת הציבור, ואף הוסתר בטענות כזב; למשל הטענה כאילו רפורמת רבינוביץ' מטילה מס על רווחי-הון, שלא היה קיים לפני הרפורמה. לפני הרפורמה היה קיים מס על רווחי-הון של בעלי-עניין בבורסה, בשיעור של 50% . לא היה קיים מס על רווחי-הון של הציבור הרחב, אבל הציבור הרחב רק הפסיד בבורסה (שערי קרנות-נאמנות של מניות ירדו בשיעור של כ-75%, כך שהציבור הרחב הפסיד את מרבית השקעתו). מאחר שרווחי-הון בבורסה של הציבור הרחב אינם קיימים, גם לא ייגבה מהם מס משמעותי בעקבות רפורמת רבינוביץ'. הקטנת המס על בעלי-עניין, שרווחי ההון שלהם עצומים, תגרום למפולת בגביית המסים של המדינה ולמפולת של כלכלת המדינה. כן מטילה רפורמת רבינוביץ' מס על הריבית של אג"ח שקלי. מאחר והרבית נטו נקבעת ע"י כוחות השוק, הביא דבר זה מיד להעלאת הריבית ברוטו כדי לגלם את המס. העלאת ריבית הברוטו (שהמדינה צריכה לשלם) מקזזת מיד כל הכנסה מהמס בעקבות רפורמת רבינוביץ'. כך שטענת ועדת רבינוביץ' שמס זה יגדיל את הכנסות המדינה ממיסים, היא כוזבת. להעלאת ריבית הברוטו לרמה דו-ספרתית יש השפעה פסיכולוגית, של הפיכת אגרות-החוב של המדינה לאג"ח זבל. יש להשעות מיד את רפורמת רבינוביץ', ולהקים ועדת חקירה ממשלתית שתבדוק האם אין לכאורה בטענות והצעות ועדת רבינוביץ' משום מרמה והפרת אמונים. 5) עיכוב תשלומים לספקים של מערכת הביטחון, ולעיריות. לאחרונה הפסיק משרד הביטחון להעביר תשלומים לספקים שלו עבור מוצרים ושירותים שמערכת הביטחון רכשה; זה בא בעקבות הפסקת העברת התקציבים מהאוצר למשרד הביטחון. דבר דומה קורה בעיריות. הספקים אינם מסוגלים לקבל אשראי בבנקים, אפילו לא בריבית קצוצה, והם עומדים בפני התמוטטות. מערכת הביטחון רוכשת מוצרים ושירותים מספקים מאז הקמת המדינה, ודבר כזה לא התרחש מעולם, אפילו לא כאשר התנאים הכלכליים במדינה היו קשים פי כמה מאלה כיום. מערכת הביטחון תלויה בספקים, שהם חלק אינטגרלי של המערכת. בלעדיהם, המערכת לא תוכל לתפקד, ולא יהיה לנו שום ביטחון. ואילו לאנשים הבכירים – ראש הממשלה, שר הביטחון, שר האוצר – פשוט לא איכפת. אולי הם מוכנים להעביר קצת תקציבים לפרויקטים שיש להם חשיפה תקשורתית גדולה, כמו גדר הביטחון. אך מטבע הדברים, אי אפשר להעניק חשיפה תקשורתית לרוב הפרויקטים של מערכת הביטחון. הספקים שייכים ברובם לשכבות הביניים, שאין להם כוח פוליטי וקשרים, ולכן פשוט רומסים אותם. הרס הספקים גם יגרום לפיטורי העובדים ולהגדלת האבטלה, וגם זה לא איכפת למנהיגינו. ואיך אותם מנהיגים אפילו מעיזים לדבר על צמיחה ! 6) השקעות בתשתית מצב ההשקעות בחשמל, מים, תחבורה, ובריאות הוא גרוע ביותר. בייצור חשמל אין היום שום רזרבות, ויום קיץ חם יגרום לקריסת המערכת. במשק המים – הכינרת מתייבשת, ואילו מאות מיליונים מ"ק מי שופכין מטוהרים נשפכים לים, מחוסר מערכת צינורות למחזור המים לחקלאות. בתחבורה, עוד התורכים לפני מאה שנה בנו מסילת ברזל לירושלים, וישראל המודרנית, פאר ההיי-טק, אינה מסוגלת לכך (בינתיים). במערכת הבריאות, זה עשרות שנים שלא הוקם בית-חולים חדש, והוצאות הממשלה לבריאות הציבור ירדו מאז התקבל חוק הבריאות מ-50% (מתקציב הבריאות הציבורית) לכ-20% . הסיבה העיקרית לשיתוק ההשקעות במערכת החשמל היא הקונצפציה שצריך להפריט את ייצור החשמל ע"י הקמת תחנות-כוח פרטיות קטנות המופעלות בגז, במקום תחנת-כוח גדולה של חברת החשמל המופעלת בפחם (הפעלה בפחם היא הרבה יותר זולה מהפעלה בגז). יש ציפיות לכך שתחנות כוח פרטיות תהיינה מופעלות ע"י כוח עבודה זמני זול, המסופק ע"י חברות כוח אדם, וזה יאפשר את שחיקת שכר העובדים. המטרה של שבירת הארגון המקצועי של עובדי חברת החשמל מקדשת את כל האמצעים. במשק המים, מפעיל משרד האוצר לחץ מתמשך לכך שתינתן לו הסמכות לקבוע את מחיר המים לכל חקלאי באופן פרטני (לפי היבול שיגדלו – עגבניות או תפוזים ? לפי חברת השיווק שבאמצעותה ישווקו את התוצרת החקלאית ? לא מאפשרים לציבור לדעת). כל זמן שלא ניתנה לפקידי האוצר הסמכות הזאת, הם שיתקו את פיתוח מערכת המים, הן בהתפלה והן בהקמת מערכת צינורות להובלת מי הקולחין. השיקולים לפיתוח התשתיות צריכים להיות לאומיים, ולא שיקולים סקטוריאליים של פקידי האוצר, ההון הגדול, או סקטורים קטנים אחרים. (זוכרים את ההתבטאות של יצחק רבין המנוח על "הפוגלים האלה" ? זוכרים את דו"ח ועדת בייסקי על ויסות מניות הבנקים, וההתעלמות הצינית של פקידי האוצר מהמלצותיו ?). ההשקעה בתשתיות חיונית לצמיחה, להקטנת האבטלה, ואפילו למניעת קריסה של משק המדינה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |