בתשובה לאלמנה ויתום, 12/03/05 0:36
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זה מעניין. כלומר, לדעתך קיים עוני "אבסולוטי", אך לא קיים עוני "יחסי"? אם כך, האם יותר לי לשאול מה דעתך על הגב' חוה רם ("כמה אפשר לאכול עוף?"), ענייה או לא ענייה? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
עניים מקולקלים 6\\\\10\\\\2004 [שלי יחימוביץ'] תגובה לכתבה של אסתי אהרונוביץ' במוסף הארץ האחרון, "תנו לנו עוד! לעמותות הסיוע מתחיל להימאס מהעניים החדשים". פורסם בהעוקץ העשיר לא מרוצה יותר מהעני שלו. הוא רצה את העני בתלבושת מסורתית של שבט העניים - בלויי סחבות, עור ועצמות, כנוע, שקט, ואסיר תודה על כל מה שנותנים לו. כעת, מתברר, העשיר חש מרומה. עבדו עליו. הבטיחו לו עני אסלי, ופתאום הוא קיבל עני מקולקל. כזה שנדחף בתור לאוכל, והולך לשני מקומות שונים לקבל חבילות מזון. נצפתה גם ענייה עם גוונים בשיער, ועוד אחת עם פלאפון. אצולת הנדבנות מזועזעת. וזה עוד לא הכל. סוניה מרמרי, פעילת נדבנות, ראתה אשה לוקחת חבילת מזון, ואחר כך עולה על מונית לשכונת התקווה! מרמרי חישבה ומצאה שהמונית עלתה לא פחות משלושים שקלים. והרי האשה היתה אמורה ללכת ברגל, בחמסין, לתחנה המרכזית, ומשם לקחת אוטובוס, כמנהג עדות העניים. ופתאום היא לוקחת מונית. ענייה. משכונת התקווה. מונית. משהו כאן בהחלט לא מסתדר לה בפאזל. העניים ה"לא אמיתיים" גם מתראיינים לכלי התקשורת. והכי גרועים, כך עולה מן הכתבה, הם אלה שהתראיינו יותר מפעם אחת. כמה יש כאלה? אחד? שלושה? מספיק כדי להרגיז את קוראי הארץ וכותביו. בודאי מספיק כדי להפיק כתבה שכל שורה שלה היא דה-הומאניזציה של מאות אלפים שהוכו שוב ושוב בידי אותה מדיניות כלכלית שהעיתון מגבה בלהט של להקת מעודדות משולהבת. ואם התראיינו, אז מה? הרי עמותות ההאכלה במו ידיהן קשרו עצמן אל מופעי הצדקה הראוותניים של ערוץ 2, תוך שהן מאפשרות למצלמות להנציח את רגעי המתן בסתר (אכן, אוקסימורון), מפארות את עצמן, ומספקות למדיה מרואיינים נזקקים כדי להפוך דיון כלכלי וחברתי נוקב למופע ביזאר פורנוגראפי של מסכנות. להתרעם אחר כך על איזה טיפוס שהתראיין שוב ושוב? זה מה שמדיר שינה מעיניכם? במיוחד גואה הטרוניה על כפיות הטובה שהופגנה בארוחת הגורמה שבישלו השפים ישראל אהרוני ורפי כהן בבית התמחוי של עמותת "סועדים". הנדבנים מצדם התעלו על עצמם והעניקו לעניים לא סתם מצרכי יסוד, שהם המזון שהעני שלהם צורך בדרך כלל. את הטופ שבטופ הם נתנו, את פיטריות הכמהין האנושיות הפרטיות שלהם בדמותם של אהרוני וכהן. והעניים? לא רק שלא הסתדרו בשקט בתור, מודים ברטט על פיסת האלוהות שהורעפה עליהם ערב החג. במקום לאכול באנינות את הקציצות ה"נמסות בפה" ולשבח בהכרת תודה את עפיצות הרוטב - הם באו שעתיים לפני הזמן (לא סיפרו להם שצריך לדפוק איחור אופנתי לפני ארוחות גורמה) ונדחפו בתור. ילדי המעמד הגבוה, שהובאו לשם כדי לקבל את העניים במאור פנים – עוד לא התאוששו מהטראומה. אכן, דניאל, מיכאל, זואי ואגם – מראות קשים. מן הכתבה למדתי על עשירים טובי לב, תמימים ומנוצלים, החפצים רק לתת ולתת, לעומת עניים דוחים ושקרנים המבקשים רק לקחת ולקחת. כבר התרגלנו למסעות ההסתה נגד העובדים שעוד נשאר להם משהו – אלה שיש להם קביעות, פנסיה, ועד עובדים שיגן עליהם, משכורת סבירה. אלה קמפיינים שמנהל שר האוצר בעקביות, בגיבוי אינטנסיבי במיוחד של עיתון "הארץ". העובדים המאורגנים הוכרזו מזמן נטל על כלכלת המדינה החופשית, שבה יש מקום רק לשתי קבוצות: בעלי ההון מחד, עובדי קבלן מאידך. עד היום נשמרה איכשהו ההפרדה בין העובדים ה"רעים" וה"מפונקים" ובין "המסכנים באמת". כעת הגיעה תורה של הכפשת נזקקי בתי התמחוי. ובכל זאת, הכתבה הזאת היתה חשובה ונחוצה כדי להאיר עוד פן של תרבות נדבנות וולגרית ומיוחצנת שפרחה כאן לאחרונה. הפטפוט החופשי הזה של הנדבנים, תום הלב הגס הזה, כאילו ישבו לקונן בסלון ביתם, החרות שחשו בהתראיינם לאסתי אהרונוביץ' – כל אלה הם עוד נדבך חשוב בתיעוד הכלכלה המעוותת של התרומות. בעניין אחד אתם צודקים, נדבנים יקרים. אכן אין לכם אפשרות לדעת מי באמת "זכאי" לנדבתכם. לכך נועד המוסד לביטוח לאומי, המחזיק במאגר הנתונים השמי המפורט ביותר על מצבם הכלכלי והסיעודי של אזרחי ישראל. לעיתים המבחנים שהוא עושה למקבלי הקיצבאות מקוממים מאוד. במיוחד נוכח העובדה שיש שפע של קצבאות לעשירים, המחולקות ללא שום מבחן: הטבות מופלגות במס חברות, שיפוי מעסיקים, קרנות לעידוד השקעות. אבל חרף ההסתייגות, הביטוח הלאומי יודע מי זכאי. לא אתם. אלא שהאוצר מצדו מאלץ את הביטוח הלאומי להפסיק ולסייע גם לאלה שמגיע להם, שכן הקריטריונים לקבלת הקיצבאות הולכים ומקשיחים באופן שרירותי. לוקחי הנדבות אינם נפגעי סופת הוריקן או התפרצות הר געש שיש לשלוח להם בדחיפות שמיכות ומזון, אלא נפגעי אידיאולוגיה כלכלית ימנית-קיצונית המיתרגמת במהירות אדירה למדיניות כלכלית הרסנית. לואקום הזה, להתנערות של המדינה מאזרחיה, לשם אתם נכנסים עם האורז והפסטה שלכם. מן הכתבה עולה שקצת נמאס לכם. הפנו אפוא את המיאוס הזה מהאומללים שמרגיזים אתכם - אל הסיבה שהפגישה אתכם אתם. קראו תיגר על מדיניות כלכלית ששולחת אותם אל תורי האוכל. התחילו להפנות את האנרגיה הטובה שלכם למקומות נחוצים וחשובים יותר, אם גם מורכבים יותר, של פעילות ציבורית: רתמו את הנגישות שלכם למקבלי ההחלטות, לבעלי ההון, לאמצעי התקשורת, והובילו מחאה עזה ולובי חזק ומתוחכם, שישנו את ההחלטות הפוליטיות המתקבלות בכנסת ובממשלה. אלה הגורמות לכך שיותר ויותר אנשים נזקקים לנדבתכם. פעלו לכך שעובדים (חצי מהעניים הם אנשים עובדים!) יקבלו שכר מינימום הוגן. הילחמו נגד הקיצוץ האגרסיבי והבלתי אחראי בקצבאות. השכר לעובד, הקצבה לנזקק, לחשבון הבנק של האדם הם צריכים להיכנס. המגע הפיסי הזה בין ידכם המושטת ובין ידו המקבלת הוא מגע לא טוב ואסור שיתקיים. ואנא, הימנעו מלהכפיש אותם גם אם עייפתם מהם. העובדה שחילקתם להם אוכל אינה מקנה לכם זכות עודפת לעשות זאת. תרומה של אדם לחברו היא מעשה יפה ונאצל. אדם גורע מעצמו כדי לעזור לחברו, בלא לבקש תמורה. ובסתר. אבל תרומה עלולה להיות חרב פיפיות בשל גחמנותה. ברצותו, יתן העשיר, ברצותו יקח. רגע יאהב את העניים ורגע ימאס לו מהתנהגותם הבלתי נאותה. צרכי יסוד כמו מזון, חינוך ובריאות – אסור שיהיו בידיהם של נדבנים. תפקידה של המדינה הנאורה לדאוג לכך שיהיו נגישים לכל אזרחיה, תמיד, ובלא קשר למצבי רוח ציבוריים מתחלפים. צדקה אינה תחליף לצדק חברתי וכלכלי. אבל היא עלולה להעניק לממשלה פסק זמן מלאכותי ובכך לאפשר לה להמשיך במעשיה הלא מוסריים מבלי שמקבלי ההחלטות או הציבור יעומתו עם תוצאות המעשים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |