בתשובה לאורי פז, 09/03/05 23:51
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני עושה את עצמי. רבים יודעים על הציניות הדתית, אבל הפרק המפואר באמת שכמעט ואינו מסופר הוא סיפורה של הציניות הדתית הפמיניסטית. פועלה של תנועה מפוארת זאת טושטש והוכחש ע"י הממסד הציני החילוני שכהרגלו קטף את פירות ההצלחה לעצמו תוך רמיסת האמת ברגל גסה. לשוא תחפש בפרוטוקולים של זקני הציניות אפילו רמז לעצם קיומה של התנועה, ועל תאור אמיתי של חשיבותה לעידוד המורל הלאומי אין מה לדבר בכלל. יקצר המצע מלתאר כאן את פועלה של תנועת "צפדת" (ציניות פמיניסטית דתית) באופן שיעשה אפילו צדק חלקי עם הנשים המופלאות ההן שהתייצבו כנגד כל המוסכמות והקימו תנועה לתפארת. די אם אציין שבקרב יודעי דבר הולכת ומתגבשת הדעה שאלמלא היתה צפדת באה לעולם, היתה הציניות כולה קורסת ונעלמת זה מכבר, מה שהיה משאיר את העולם בכלל ואת האייל בפרט מקום הרבה יותר נעים לחיות בו, וחבל. גם אנטי-טטאנוס לא היה מומצא בתנאים אלו, אבל אני נסחף. ובכל זאת, פטור בלא כלום הרי אי אפשר. תחילתה של התנועה היתה צנועה: מעשה בשתי חברות טובות מקטוביץ, הרעבעצען פניה וייס ורעותה גיטל שווארץ, שהיו נשים צנועות וחסודות, גידלו את תריסר ילדיהן, שימשו את בעליהן (כל אחת לחוד) באהבה, בישלו טונות של טשולענט ואלפי גלונים של בורשט, מילאו זיליוני קרפיונים וכיבדו רבוא מילין של רצפות. - "גיטל" אמרה פניה יום אחד בצאתן מהמקווה "שנים שאנו מגדלות את ילדינו, משמשות את בעלינו (כל אחת לחוד) באהבה, מבשלות טונות של טשולענט ואלפי גלונים של בורשט, ממלאות זיליוני קרפיונים ומכבדות רבוא מילין של רצפות שעה שאיש אינו מכבד אותנו" - "אמנם." החרתה החזיקה אחריה גיטל "אפילו הרשל, השייגעץ הקטן שלי כבר מחציף פנים. כששבתי מן השוק בחום היום ביקשתי להשיב נפשי במעט מים חיים, אך הוא רץ למלא את מצוות אביו שהיה שונה את הפרק היומי, ואף השיב לעומתי "אמר לו אביו, השקני מים, ואמרה לו אימו, השקני מים--מניח כבוד אימו, ועוסק בכבוד אביו תחילה" (משנה תורה, הלכות ממרים פרק ו')" - "ולא נשבר לך?" - "נשבר, נשבר" גנחה גיטל "אבל גרוע מכך מה שנשבר לבעלי, ככתוב "נשבר מטה-עוז מקל תפארה" (ירמיהו מ"ח י"ז) והמבין יבין, די לחכימא". - "ואידך זיל גמור, הה?" הנהנה פניה - "לאידי, לא מזיל ולא גומר". תוך שבועות כבר נערך הקונגרס הציני הראשון במקווה, ומנאומה חוצב הלהבות של גיטל זכור במיוחד המשפט "בקטוביץ רקמתי את רטינת הנדנודים", משפט שהושפע, ללא ספק, מכמויות היי"ש שלגמה לכבוד הארוע, ומאוחר יותר עוות ללא הכר ע"י הרצל. לא עבר זמן רב עד שרוח הדברים הגיעה לפאתי ארץ וסחפה את לבבותיהן של רבות מבנות ישראל הכשרות, והשאר הרי הוא מחוק מספר דברי הימים ביד רשעים. ____________ אופס, סליחה. כתבת "ציונות" ולא "ציניות". לא, לא מכיר. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |