בתשובה לאורי רדלר, 01/03/05 12:40
 |
|
 |
||
|
||||
 |
למען האמת, הציטוט שלקחת ממני התכוון רק להעמיד דברים על דיוקם, ולאו דווקא להוות עוד טיעון בזכות הרגולציה. ברם אולם, אם כבר הגענו עד הנה - נאמר רק שאני מתקשה לדמיין אינטרס אישי/כספי שיגרום לאדם פרטי לממן מחקרים בתחום המדע העיוני למשל. בסופו של דבר, מחקרים כאלה מניבים תוצאות מעשיות רק בטווח הארוך, אם בכלל (כשהדגש הוא על "אם בכלל"). יותר מזה, התפתחות המדע מתבססת על פרסומים גלויים של כל חומר חדש, שאם לא כן אין לו משמעות בזירה העולמית. אשר על כן - מי ירצה בזה? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה שאני נדחף ככה, אבל זה טיעון שדי מטריד אותי בכל פעם שהוא מופיע. האם באיזה מקום בדיון הזה הניח מישהו מהצדדים את ההנחה המופרכת שכל מה שאנשים עושים הוא למען רווח כלכלי גרידא, ואנשים לא יממנו מדע עיוני כי זה מעניין אותם או כי הם חשים הערכה לעוסקים בתחום? אם הונחה כזו הנחה, לא אתערב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תנוח דעתך, גדי - אני ודאי לא הנחתי הנחה כזו. מי שנראה לי שמניח אותה הם חסידי השוק החופשי, שלטענתם האינטרס החומרי הוא זה שיבטיח את פעולתה הנמרצת של היד הנעלמה לטובת האומה. אני בהחלט יכולה לדמיין אנשים שהיו שמחים לממן דברים שונים ומשונים מתוך עניין או הערכה לעוסקים בדבר, רק שמחקרים עיוניים הם לפעמים דבר יקר מאוד, ובהיעדר ''אצולה'' בימינו (במובן הצר שלה), קשה להניח שיימצאו די מממנים פרטיים לכל המחקרים שברגיל זוכים לחסות הממשלות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"נאמר רק שאני מתקשה לדמיין אינטרס אישי/כספי שיגרום לאדם פרטי לממן מחקרים בתחום המדע העיוני למשל. בסופו של דבר, מחקרים כאלה מניבים תוצאות מעשיות רק בטווח הארוך, אם בכלל (כשהדגש הוא על "אם בכלל")." השאלה האמיתית היא, בעצם, האם למישהו יש מוטיבציה לצרוך או לממן משהו שלא נודעת ממנו תועלת מעשית מיידית, כשתועלת כזו מוגדרת כתועלת כספית או שימושית כלשהי. אם נבחן את הסוגיה הזו לאור צריכת סרטים, מוזיקה, וכדומה דומה שהתשובה ברורה – אנשים צורכים הרבה מוצרים שהתועלת הכמעט יחידה הנשקפת להם מכך היא ההנאה מעצם הצריכה. השאלה המתבקשת היא האם ניתן "לנייד" את העקרון הזה גם לתחום המדע העיוני. כלומר, האם כאשר הממשלה לא תפקיע את רכוש האזרחים לצורך חלוקתו לחוקרים בתחום המדע העיוני יהיו אזרחים שמרצונם הטוב ולתועלת הנאתם יעניקו מכספם למוסדות מחקר, אוניברסיטאות, וכדומה. עד אמצע המאה העשרים – מועד בו החל מימון מקיף יותר של מחקר על ידי ממשלות – מומן כמעט כל המחקר, עיוני ואחר, על ידי תורמים פרטיים ויש להם תפקיד חשוב מאוד בתקציבי רוב האוניברסיטאות גם היום (במיוחד בארצות הברית). מכאן נובע שהניוד הזה התקיים לאורך פרק זמן לא מבוטל ואין סיבה הגיונית להניח שהוא לא ימשיך ויתקיים ואף יתעצם במידה רבה כאשר הממשלה "תצא בחוץ". המימון, כמו שזה קורה בדרך כלל, לא יינתן באופן ייעודי לדבר זה או אחר, אלא יועבר לאוניברסיטה, והיא תחלק אותו בין מחקר עיוני, שימושי ואחר בהתאם לשיקול דעתה (שישחקו בו תפקיד, אני מניח, גם שיקולים של יוקרת המוסד, שמחקר עיוני יכול להרים להם תרומה נאה). האינטרסים העיקריים של תורמים הם בדרך כלל אינטרסים אנושיים מוכרים: כבוד, יוקרה, חשיבות עצמית ולעתים הנאה פשוטה מתוצרי דעת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |