 |
לא מדובר על הדפסת כסף במובן הנאיבי של לחלק את מספר השטרות במספר הביצים ולהגיע לערך הכסף. הבנק הפדרלי שלט על היצע הכסף במספר דרכים:
1. קביעת יחס הרזרבות של בנקים - היחס בין סך ההשקעות וההלוואות שנותן הבנק לבין הרזרבה השמורה עבור הבנק בבנק הפדרלי (ובה לא נוגעים). שינוי הרזרבה משנה את כמות הכסף הנזיל.
2. ה Discout Rate - הריבית בה מלווים הבנקים רזרבות מהבנק הפדרלי.
והחשוב ביותר, 3: מה שקרוי "פעולות שוק", קניה ומכירה של אגרות ממשלתיות. אם הפד רוצה להגדיל את היצע הכסף הוא קונה אגרות בשוק. אם נניח שהפד קנה במליון דולר, הרי שמליון דולר נוספים לחשבון הרזרבה של הבנק של הסוחר שמכר את האגרות, ובמקביל הבנק מזכה במליון דולר את חשבון הסוחר. הפעולה הזו משפיעה הרבה יותר מסך מליון הדולר שהועברו, מכיוון שעבור מליון דולר ברזרבות יכול הבנק של הסוחר להרחיב את הפעילות המוניטרית (או בעברית: לייצר קרדיט יש מאין) בסכום גדול בהרבה, בהתאם ליחס הרזרבה.
המדיניות המוניטרית (אשר תפקיד הפד הוא להוציא אותה לפועל) אכן משפיעה על האינפלציה (למעשה זו אחת ממטרותיה החשובות), אולם כאמור, לא בצורה פשוטה כל כך לחישוב כמו בחלוקה של מספר שטרות למספר מוצרים. עד כדי כך לא פשוטה לחישוב, שמילטון פרידמן ואנה שוורץ גורסים כי בשנות העשרים לא היתה אינפלציה (למרות המדיניות המרחיבה של הפד - Discount Rate נמוך מהריבית בשוק), בעוד שאחרים מהאסכולה האוסטרית טוענים כי הפד גרם לאינפלציה מונטרית (המחירים היו דווקא קבועים יחסית - חיזוק לתזה של פרידמן ושוורץ) ולבועה ספקולטיבית בשנות העשרים בשל המדיניות המרחיבה שלו.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש