|
אני לא חושב ש"אין באמת בעיה של חסרי בית" משום שיש בעיה כזו, אלא שהיא לא נוצרה בגלל חוסר בתשלומי העברה ולא תוחמר עם ביטולם. חולי נפש ונרקומנים אינם נוצרים בגלל המצב הכלכלי ואינם נעלמים עם שינוי המדיניות בנושא תשלומי העברה. זה היה הנושא בו דנו, כזכור.
לגבי טיפול באותם אומללים: בסדרי הגודל של הבעיה, הטיפול בה בדרכים פרטיות יהיה קל למדי. לפי נתוני הלמ"ס ישנם היום כ-20 אלף אשפוזים של חולי נפש מדי שנה, כשמספר חולי הנפש הכרוניים מוערך בכשני פרומיל מהאוכלוסיה. מספר הנרקומנים בישראל (לעניין זה, מכורים להרואין לזניו) מוערך ב-5,000 עד 10,000 איש בסך הכל. מאחר ובין אוכלוסיית המאושפזים בבתי החולים והנרקומנים יש חפיפה מסויימת, אפשר להניח כי מדובר באוכלוסיה שגודלה הכולל הוא כ-25,000 איש.
כיום, מוקדשים לרפואת הנפש בערך 1250 מליון שקל מדי שנה, כש-780 מליון מתוכם באים מן הממשלה. כלומר, הממשלה משקיעה בערך 30 אלף שקל בכל חולה נפש ונרקומן. אם נלך לפי גישתך שיש צורך בתשלום כזה, ונפעל לשיפור ניכר של הטיפול בחולי נפש באמצעות שילוש התקציב הזה ל-90 אלף שקל ובמקביל נסיר את הגביה המיותרת לצורך תשלומי העברה *רק* מביטוח לאומי, יצא שכל משלם מסים יצטרך לשלם עוד 560 שקל בשנה דמי בריאות ובצד השני יחסוך 18,000 שקל לעובד לשנה היום. במונחי מס, מדובר בהפחתה של 25 אחוז בנטל המס בלי שאף שירות מהותי נפגע.
כמובן שלדעתי אפשר לעשות זאת באמצעות מוסדות פרטיים והדבר אף אינו מסובך. למעשה, כך נעשה אפילו בישראל, שעד אמצע שנות השמונים רוב הוצאות הבריאות שולמו בה באמצעות גורמים פרטיים ולא הממשלה.
|
|