|
מה שהצגתי כאן אינם "עקרונות היסוד". ההתנגדות שלי להתערבות ממשלתית נובעת מסיבות אחרות. מה שאני מנסה להראות זה שהבסיס להנחה "סמוך על הממשלה ויהיה בסדר" הוא רופף מאוד. למרות שהכותב לו עניתי "איננו שוגה באשליות" דומני שהוא בכל זאת כן שוגה באשליות, יחד עם רבים אחרים. הטיעון של "אין לפסול את כל השיטה בגלל כשל אחד קטן" איננו יכול לעבוד כאן, הכשל הוא, עד כמה שאני רואה, גם נרחב (כלומר לא קטן) וגם מוסבר היטב כתכונה אינהרנטית של השיטה.
באשר לסדרי העדיפויות. אני חושש שאתה טועה. אם, חס וחלילה, תגלה שאתה חולה במחלה קשה והדבר יהיה כרוך (והוא יהיה, מן הסתם) בהוצאות גדולות, אתה תקצץ בכל אותם דברים שהם "מותרות" כדי לדאוג לעצמך. כמובן שאתה יכול גם להגיד "ישרף העולם, אני חייב לקנות כמה ספרים בכל חודש" וזה בהחלט זכותך, *אתה* קובע את סדר העדיפויות *שלך* וזה דבר גמיש, בהתאם לנסיבות.
המערכת הגדולה, לעומת זאת, איננה נהנית מהגמישות הזאת, אגורה לא תזוז מתקציב הישיבות כדי לממן את האחות הצמודה או מכשירי האינהלציה שלך. יתר על כן, מאחר ומרבית הכנסתך הולכת לממשלה באופן ישיר או עקיף, יש לך פחות כסף פנוי ופחות יכולת לקבוע את סדר העדיפויות *שלך*. הורים לילדים מפגרים או בני משפחתם של חולי נפש, למשל, אינם נהנים מהנחה במיסים והם אולי מקבלים חלק מהכסף חזרה באמצעות שירותים מן המדינה אבל ברור שחלק מהכסף הולך למטרות אחרות, מטרות שהם היו יכולים לקצץ אילו הייתה נתונה בידם הבחירה.
דומני שאם תערוך סקר מקיף בקרב האוכלוסיה תגלה שהאימרה "העיקר הבריאות" בהחלט משקפת את השקפותיהם של מרבית האנשים, מרבית האנשים יצטמצמו כדי לקנות תרופות או ציוד רפואי לעצמם או לילדיהם. אמנם רבים יסכימו לכך ש"תרבות זה חשוב" אבל נדמה לי שבהנתן הבחירה - תקצוב הפילהרמונית או מניעת מותם של 20 איש כתוצאה מהכנסת תרופה יקרה לסל התרופות, רוב האנשים (גם כאשר לא מדובר בהם) היו מעדיפים להציל חיים.
|
|