בתשובה לנח שמיר, 23/11/04 23:39
 |
|
 |
||
|
||||
 |
באמת לא ברור לי מדוע אתה סבור שהפילהרמונית והמוזיאונים ייעלמו. זו אמירה סתמית שלא מבוססת על הגיון כלכלי או אחר. כמעט כל מוצר תרבות נצרך על ידי מיעוט ואותו מיעוט הוא המממן אותו. הטענה שלך ש"למיעוט צורך תרבות יש זכויות" צורמת משום שהשמטת ממנה מילה אחת: "למיעוט צורך תרבות יש זכויות יתר." הרי, כזכור, אינך מבקש היתר לממן את כלל צורכי התרבות של כל האוכלוסיה אלא רק של המיעוט שאתה שייך אליו. מדוע? האם צורכי התרבות שלך חשובים יותר? מה הבסיס לזכות היתר הזו שאתה מבקש לעצמך? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
א. אנחנו חוזרים על עצמינו. רוב התזמורות, תיאטראות ומוזיאונים בארץ אינם מסוגלים להחזיק את עצמם. עובדה. אם תעלה את מחיר הכרטיסים יבוא עוד פחות קהל וזה לא יעבוד. ב. לא הצעתי לתמוך רק בתרבות שאני צורך. יש מיעוטים רבים עם תרבויות שונות וצריך למצוא את הדרך לתמוך בכולם, כך שישמר פלורליזם ועושר תרבותי ולא רק תרבות פופולרית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"רוב התזמורות, תיאטראות ומוזיאונים בארץ אינם מסוגלים להחזיק את עצמם. עובדה." לא, זו לא עובדה – זו הנחת עבודה שגויה. אתה מניח שהתזמורות, התיאטראות והמוזיאונים ימשיכו להתנהג באופן בו הם מתנהגים היום לו תוסר התמיכה ולכל היותר יעלו את מחיר הכרטיסים. זו חשיבה שרוולית, שמניחה כי בהשתנה משתנה מסויים, שאר המשתנים יישארו בעינם. בחיים, דברים מתנהלים מעט אחרת, לדעתי. אם ייעלם המימון הציבורי לתיאטרון, לדוגמה, הבימה, הקאמרי, וכו' יגמישו את שרירי החשיבה שלהם כדי למצוא דרכים להתפרנס על חשבונם. מפת התיאטראות תשתנה, כשחלק מהמתים-החיים של התיאטרון ייעלמו (ויפה שכך!), הפקות ומפיקים פרטיים יוכלו שוב להתחרות על הקהל מול התיאטרונים (האם שמת לב לכך שהתיאטרון המסחרי כמעט נמחה מעל פני האדמה? התיאטרון במימון ציבורי הרג אותם. איזה גיורא גודיק יכול להתחרות בהבימה, מפומפמת בכספי ציבור, המפיקה הפקות מסחריות טהורות כמו סלאח שבתי או מרי-לו?). "לא הצעתי לתמוך רק בתרבות שאני צורך. יש מיעוטים רבים עם תרבויות שונות וצריך למצוא את הדרך לתמוך בכולם, כך שישמר פלורליזם ועושר תרבותי ולא רק תרבות פופולרית." אוקי. ברגע שיגלו בנגב מאה מיליארד חביות נפט וביל גייטס יעביר את מטה מיקרוסופט לבאר-שבע תרים צלצול ונסדר את זה. עד שזה יקרה, הרשה לי לערער על זכותך לכנות את עצמך "מיעוט" – אם התרשמותי נכונה, אתה שייך למאיון העליון בישראל מבחינת השכלתך ואני מנחש שגם לאחד משלושת העשירונים העליונים מבחינת הכנסתך. כלומר, אתה שייך למיעוט המשכילים והעשירים בישראל.*1* ככזה, אין שום סיבה הגיונית שבעולם שנחמן מקרית ענבים ומתילדה משכונת הארגזים, המשתכרים אל צרור נקוב ומשלמים 30 אחוז מס (שיעור ממוצע של המיסוי העקיף בישראל) יממנו את תענוגותיך. ההצטעצעות בשימור "פלורליזם ועושר תרבותי" היא לא יותר מהצטעצעות. התקציב לענייני תרבות הולך כמעט כולו למימון התרבות שלך ושלך בלבד. ========= *1*אינני מתכוון לך באופן אישי וספציפי, אלא לך כנציג מיעוט העשירים והמשכילים בישראל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נניח שאתה צודק, אורי וישארו רק המפיקים הפרטיים. השאלה היא האם אתה רוצה לראות רק הפקות כמו מרי-לו. הצגות רציניות אינן מסחריות. מה בקשר למוזיאונים ותזמורות? לא משנה מה יציגו, הקהל אינו מספיק כדי להחזיק אותם. לא צריך מליארדים בכדי לתמוך גם בתזמורת האנדלוסית ועוד כמה גופים. צריך להגדיל קצת את תקציב התרבות שקוצץ בשנים האחרונות לחלק בצורה יותר שוויונית. השכלתי ממש לא רלוונטית. נכון, אני בעשירון העליון מבחינת הכנסתי ואני מוכן לשלם בעד התרבות שאני צורך, אבל ציבור הצרכנים הקיים לא יצליח להחזיק את המוסדות האלה. המצב הקיים נראה לי סביר. בשלב הזה, אני פורש מהדיון. נוסע לטיול, אבל יותר מכך מרגיש שמיצינו את עצמנו כאן. כנראה שלא נסכים בעניין הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הצגות רציניות אינן מסחריות. מה בקשר למוזיאונים ותזמורות? לא משנה מה יציגו, הקהל אינו מספיק כדי להחזיק אותם." הנקודה בינינו אינה של אי-הסכמה – בעניין זה או בעניין אחר – אלא של זה שאינך מביא שום תמיכה ממשית, עובדתית, לטיעון שלך. מדוע תשעת אלפים מנויים למשחקי מכבי תל אביב מספיקים ועשרים וחמישה אלף מנויי הפילהרמונית אינם מספיקים? (התקציב של מכבי תל אביב כדורסל והפילהרמונית די דומה בהיקפו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התקציב של מכבי תל אביב מבוסס רק על המנויים? סברתי שגם על תמיכה נדיבה של נותני חסות (אולי גם זכויות שידור למשחקי בית?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שהשניים אינם מקבילים. מכבי תל אביב נהנית גם מהכנסות נכבדות מזכויות שידור וחסות. אני מניח שזה מאוזן, פחות או יותר, עם הפילהרמונית שגם היא נהנית מתרומות, תמיכות פרסומיות ואחרות, וכדומה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא נשמע טוב. שיחליפו את החליפות שלהם בחולצות עם הכתובת "הפילהרמונית-אוסם-הישראלית". שאלה אחרת- מה בעצם מונע ממנגנוני שוק חופשי להקים "פילהרמונית למטרות רווח" כבר היום? אין חוק מדינה שמונע מתזמורות כאלה להתקיים, ובזכות הניהול היעיל, אין ספק שהיא תוכל להתחרות בהצלחה עם הסיאוב שמתקיים בפילהרמונית נתמכת המדינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"דווקא נשמע טוב. שיחליפו את החליפות שלהם בחולצות עם הכתובת "הפילהרמונית-אוסם-הישראלית"." זה כבר נעשה. תרומה צנועה לתזמורת תזכה אותך באיזכור בתוכניה ויחס מועדף, תרומה גדולה יותר תזכה אותך ב"כסא לתמיד," תרומה עוד יותר גדולה תאפשר לך להזכר כנדבן או לקבוע שהקונצרט יערך לזכר משהו או מישהו, ערב הגאלה נערך ב"חסות," ישנם שיתופי פעולה עם גורמים כלכליים, וכדומה. "שאלה אחרת- מה בעצם מונע ממנגנוני שוק חופשי להקים "פילהרמונית למטרות רווח" כבר היום?" נורא פשוט: כסף. הפילהרמונית היא דוגמה טובה פחות, כיוון שהיא ממומנת במידה רבה מאמצעיה היא, אבל אם תיקח את דוגמת התיאטרונים: קשה מאוד להתחרות בשוק שבו הרווח לפני מס הוא, נאמר 10 אחוז, כשהתיאטרון שאיתו אתה מתחרה מקבל בוסט של 30 או 40 אחוז להכנסתו מראש וישנה הבטחה סמויה שגם אם ייקלע לקשיים גרעונו ימומן. לדוגמא, בוא נניח מצב פשטני שבו תיאטרון "הבימה" מתחרה בתיאטרון הפרטי "ההצגה." לצורך פישוט הדברים, נאמר ששני התיאטרונים נהנים מהכנסות רק ממכירת כרטיסים והיקף ואיכות ההצגות דומה. שני התיאטרונים נהנים מרבע מליון קוני כרטיסים בשנה. "ההצגה" יודע שהוצאותיו יהיו 36 מליון שקל ולכן מתכנן להגיע להכנסה של 40 מליון שקל. לכן, הוא נדרש לקבוע את מחיר הכרטיס ל-160 שקל. "הבימה" לעומתו, יודעת מראש שהוצאותיה, בגלל אי-יעילות בהיקף של 20 אחוז, תגענה ל-43 מליון שקל. היא יודעת גם שתזכה ל-15 מליון שקל תמיכה ממשלתית ואם תכנס לגרעון של 3 מליון שקל הממשלה תכסה אותו בסוף. לכן, מבחינתה ההוצאה הדורשת כיסוי מבחינתה היא של 25 מליון שקל. כדי לכסותו, היא קובעת את גובה הכרטיס ל-100 שקל בלבד. כלומר, למרות ש"הבימה" יעילה הרבה פחות, "ההצגה" לא תוכל להתחרות איתה בשום אופן בגלל המימון הממשלתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בהכרח נכון, וגם אם כן - לא מחזק את טיעונייך. 1. "הבימה" נדרש גם לעשות הפקות "איכותיות" ופחות "פופוליסטיות" כדי למצוא חן בעיני "תומכיו" ולכן מפסיד עליהן כסף שתיאטרון "ההצגה" לא צריך להפסיד. 2. חשוב יותר: ממסקנותייך נובע שאם לא הייתה תמיכה בתיאטרון, גובה הכרטיס היה 160 ש"ח. חוץ מהעובדה שמחיר כזה מאפשר כניסה רק לבעלי האמצעים, האם לא ייתכן שמחיר כזה יהיה לא כלכלי לקיום תיאטרון כלל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אני לא בטוח אם הדרישה לבצע הפקות שימצאו חן בעיני "תומכיו" צריכה לעמוד לזכותו של "הבימה." האם אתה רואה דבר חיובי בתיאטרון שמעלה הצגות בהתאם למה שיימצא חן בעיני שר החינוך והתרבות? אתה מניח ששר החינוך והתרבות יעמוד תמיד מאחרי גישה מסוימת, אבל איך תגיב לדרישה של שר חינוך מטעם ש"ס, לדוגמה, להעלות יותר הצגות שמדברות על השואה שבוצעה בעולי המזרח? או שר מטעם האיחוד הלאומי שיבקש להעלות מחזה, במקרה פרי עטו של שכנו בישוב הר דובבים, המציג דיוקן סטירי של תושבי תל אביב הצולים בערב פסח מתנחלים אומללים? או מחזמר עתיר משתתפים, תחת שלטון העבודה במקרה, שסצינת השיא שלו מציגה את בנימין נתניהו צולה בערב פסח מובטלים אומללים? 2. ממסקנותי לא נובע שאם לא תהיה תמיכה בתיאטרון מחיר הכרטיס יהיה 160 שקל, אלא רק שזה המצב בשוק המעוות הקיים היום. כל עסק שצרכניו אמורים להיות ההמונים, בנוי על הצעת מוצריו במחיר שאותם המונים יוכלו להרשות לעצמם. המחיר שמוכן לשלם הציבור הרחב הוא הקבוע, וכל שאר הגורמים משתנים בהתאם לו. כלומר, במצב של שוק חופשי בתחום האמנות יופעל לחץ להורדת המחירים על גורמים כמו בעלי אולמות, ספקי שירותים וצוות מסייע, יצומצם הצוות האדמיניסטרטיבי, תהיה דיפרנציאציה גדולה יותר בשכר השחקנים והבמאים, יועלו דמי הזכיון למפעילי שירותים כמו מזנונים ובתי-קפה, וכן הלאה. כיום, המחיר של רוב הגורמים מותמר באחוז דומה לאחוז התמיכה הממשלתית והגירעון "המותר" המייצגים בקווים כלליים את אחוז אי-היעילות ה"מותר" לתיאטרונים החצי-ממשלתיים ובמצב של שוק פרטי הוא יקוצץ. היום, למפעיל תיאטרון פרטי אין אפשרות לגעת בחלק גדול מהמשתנים ולכן מחירי הכרטיסים שלו יהיו גבוהים ככל הנראה ממחירי הכרטיסים במצב של שוק חופשי. אשר לקיומו של תיאטרון באופן כללי: לדעתי, קיומו מובטח כל עוד לבני אדם יש צורך לצאת ולהתכנס ביחד כדי לצפות בסיפורים. אם הצורך הזה ייעלם באורח פלא, הרי שממילא לא יתקיים תיאטרון, ממש כמו שהיעלמות דוברי הלדינו איינה את הצורך בספרים, סרטים ותיאטרון דובר לדינו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערה מס' 1 הייתה בסה"כ הערה לתחשיב הכלכלי שלך, שהראתה שעל "הבימה" יש חושבה להתחשב לא רק במכירות בבחירת הרפטואר, ולכן רווחיו קטנים יחסית לתיאטרון מסחרי. לגבי המשך תגובתך, גרמת לי לחייך, שכן אתה יורה לעצמך ברגל: המצב שתיארתי, שבו "הבימה" יוצרת הצגות המיועדות לזכות בתמיכה ממשלתית, הוא המצב הקיים היום - ולהפתעתנו, למרות קיומם של כל מיני גורמים פוליטיים במשרד החינוך, לא מוצגת ב"הבימה" כיום שום הצגה שתקרבת למחזות האימים שתיארת. 2.על זה אגיב ברשותך בתגובה הבאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי הערה מספר 1: בסך הכל הלכתי עם מה שכתבת. בפועל, כמובן, הדברים פועלים באופן קצת פחות בוטה וקצת יותר עקיף. חנוך לוין הפסיק לעשות סאטירה פוליטית אחרי "מלכת האמבטיה" ושערוריות נוסח "הזונה הגדולה מבבל" או "היהודי האחרון" או "סינדרום ירושלים" נעלמו מהבמות – אבל מן הסתם מדובר בצירוף מקרים ולא במשהו מכוון. זה כמו שהיום בערוץ 2 הולכים על טלוויזיה יותר "ערכית" בגלל הרייטינג ולא בגלל מנשה סמירה. זה בצד, אני חושב שאתה נוטה להעריך הערכת יתר את מידת "האיכותיות" של המחזות שעולים בהבימה היום, במצבה הנתמך. מתוך 23 הפקות כעת, 16 הן העלאה חוזרת של להיטים ותיקים, מחזות זמר וקומדיות קלות מהסוג שהיה פעם הלחם והחמאה של תיאטרונים פרטיים, כאשר אלו עדיין היו קיימים (לדוגמה, פרפרים הם חופשיים שעלה אצל גודיק, מחזה בעקבות נעמי רגן, בוסתן ספרדי, מרי לו או בעקבות שייקה אופיר), עוד 3 הן הפקות סנסציוניות על גילוי עריות ורצח ועוד 2 הן "דרמות זוגיות" שגרתיות למדי. נכון, ישנן שתי מונודרמות שאולי לא היו עולות אצל גיורא גודיק אבל, מצד שני, הן גם עולות 2 שקל להפיק. כמו שכתב פעם קישון – בשביל זה לשלם כל השנה? נדמה לי שעיקר בעיותיה של הבימה נובעות לא מאיכותיות ההפקות אלא מסתם אי יעילות ישנה ומוכרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא ממש עוקב אחר הדיון, אבל רק תיקון עובדתי קל: חנוך לוין דווקא כן יצר סאטירה פוליטית לאחר "מלכת אמבטיה" (ולא "מלכת *ה*אמבטיה", אם כבר בתיקונים עסקינן) - ב- 1982 הועלה מחזהו "הפטריוט", שחולל סערה ציבורית ומשפטית עזה. עוד פרטים ב- http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%A0%D7%95%D7%9... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק. הועלה גם הועלה... אבל בתיאטרון נוה צדק ולא בתיאטרון ''הממסדי''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. גופים רבים מאוד בתחום התרבות מתנהלים גם עכשיו, עם התמיכה הציבורית, באופן התנדבותי או חצי-התנדבותי. ביטול התמיכה הזו יחסל אותם לחלוטין. 2. גם כיום, עם התמיכה הציבורית, "הבימה" נאלצת להציג הצגות פופוליסטיות כמו "מרי לו". זאת מכיוון שהתמיכה אינה מספקת, והבימה נאלצת לעשות מחזות "מושכי קהל" כדי להרוויח. מדוע עושים ב"הבימה" גם מחזות אחרים? כי כיום התמיכה הציבורית תלויה באותם "מחזות אחרים", ולכן יש ל"הבימה" אינטרס כלכלי לעשות מחזות לא-פופוליסטיים. אם לא תהיה תמיכה ציבורית, "הבימה" תעשה רק "מרי לו". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. הגופים המתנהלים באופן חצי התנדבותי או התנדבותי: אם יש להם קהל, הוא יהיה מוכן לשלם כסף עבור הצפיה בהם. אם אין להם קהל, מה הצורך בהם? 2. הצורך של הבימה להציג הצגות פופוליסטיות נובע מכך שיש לה גרעון היסטרי של עשרות מליוני שקלים ולולא הציגה אותן הייתה מתמוטטת מכבר. למעשה, אם אינני טועה, היא כבר הופעלה על ידי מפרק והפקות רווחיות (בלשונך, פופוליסטיות) הייתה הדרך היחידה שלה לשרוד. ההנחה שלך שלולא התמיכה הציבורית היו רק "מרי לו" לא מבוססת על עובדות. המאפיין הבולט ביותר של שוק חופשי הוא גיוון ונסיון לענות על צרכים שונים של קהלים שונים. נכון, יהיו שפע הצגות באיכות ירודה, שיקסמו לאותו קהל שהולך ל"מרי לו" או "ערב בלי אשתי" ושאר ירקות מסוגם. ויהיה גם תיאטרון אחר, ממש כמו שישנה הוצאת "רסלינג" או הוצאת "בבל" ודומותיהן בשוק הספרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. ומה אם יש להם קהל, אך לא מספיק קהל, או לא קהל המוכן לשלם מספיק כסף בכדי שישרדו? אני לא מדבר באוויר. קח לדוגמא את קהל חובבי השירה (poetry) בארץ. הקהל הזה קיים, אבל הוא כל-כך קטן שכמעט אין ספר שירה שמכסה את ההוצאות. ודאי שאין ערב קריאת שירה המכסה את ההוצאות, וזאת למרות שגם המשוררים וגם המארגנים עובדים בהתנדבות או בחצי-התנדבות. וזה במצב שבו יש תמיכה ממשלתית מסוימת. האם היעלמות השירה העברית, בהתחשב במצב עניינים זה, היא בעינייך דבר טבעי? 2.האם אתה טוען שללא התמיכה הממשלתית, ל"הבימה" היה גרעון קטן יותר? 3. לא ברור לי על מה מתבססת ההנחה שלך (בתגובה הקודמת) שביטול התמיכה הממשלתית יוזיל את מחירי האולמות ושירותי הבמה. ולבטח לא ברור לי למה הכוונה ב"דיפרנציאציה של שכר השחקנים", אלא אם כן מדובר על מצב שבו שחקנים מתחילים יקבלו פחות משכר הרעב (ומטה) שהם מקבלים היום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. גם אני מוטרד מאוד מעניין הפגיעה בערבי השירה כאשר יפסק המימון המסיבי שמשקיעה המדינה בנושא היום! יש כאן סוגיה פילוסופית מרתקת: איך מקיימים -1 ערבי שירה לעומת 0 היום! 2. לטענתי: במצב של אי-תמיכה ממשלתית הבימה או שלא הייתה קיימת (ובמקומה היה משהו טוב יותר) או שהיא הייתה מתייעלת ולא סובלת מגרעון. 3. קרא את הודעתי פעם נוספת. ההגיון הכלכלי ברור לחלוטין. דיפרנציאציה של שכר שחקנים משמעה שמשלמים (הרבה) יותר לכוכבים שמביאים קהל לקופות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש מישהו שמונע מתיאטרון פרטי לשלם לשחקנים כרצונו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התשובה שלי לסעיף 3 הייתה קצת קצרה וקצרת רוח ולכן אנסה לפרט מעט יותר באמצעות פישוט: דמה ש"שוק התיאטרון" הוא מקבילה לשוק שבו מוכרים עגבניות. הגורמים הפעילים בשוק הם הקונים, המוכרים, מגדלי העגבניות וכמובן, הממשלה. אם נדמה את המצב למצב שוק התיאטרון היום, הרי שכל מוכרי העגבניות שווים, אך ישנם 2 מוכרי עגבניות ממשלתיים ששווים יותר ומקבלים מן הממשלה סיוע בגובה 50 אחוז ובתמורה, נדרשים למכור לקהל הקונים רק עגבניות מאיכות טובה ולהמנע באופן מוחלט ממכירת עגבניות סוג ב' המתאימות רק לרסק עגבניות. את דוכני העגבניות הממשלתיים מפעילים פקידים ששכרם קבוע. כלומר, הוא לא יעלה או ירד בהתאם לרווחי הדוכנים. לכל הגורמים הפעילים בשוק ידוע כי עגבניות איכות אפשר למכור במחיר של עד 10 שקלים, משום שמנקודה זו ואילך משתלם לקונים להפחית את קניות העגבניות שלהם, לנסוע לעיר אחרת לקנות עגבניות יקרות פחות, או לקנות מלפפונים. ידוע גם כי לא משתלם למכור עגבניות איכות בפחות מ-5 שקל, משום שזה גובה העלויות הבסיסי של מגדלי העגבניות (כלומר, זו נקודת אין-רווח-כלל שלהם). מוכרי העגבניות הממשלתיים עושים חישוב פשוט: אם המחיר לעגבניית איכות הוא בין 7 ל-10 שקל, בוא ונמכור את העגבניות שלנו במחיר של 8.5 שקל – לא גבוה ולא נמוך. מאחר ואיננו צריכים להרוויח כלל, אנחנו יכולים להציע למגדלים 13 שקל על כל קילו עגבניות איכות. ההתרחשות בשוק צפויה מראש: מאחר ואין לחץ להורדת מחיר מצד המוכרים ומצד הקונים (שהרי לקונים עדיין משתלם לקנות עגבניות איכות מהמוכרים הממשלתיים ולמוכרים הממשלתיים כלל לא אכפת שאין להם רווחים) מחיר גידול קילו עגבניות איכות עולה ל-13 שקל. במצב הזה, ברור כי כל מוכרי העגבניות האחרים בשוק אינם יכולים להציע מרכולתם במחיר של 15 שקל לקילו עגבניות איכות, הם מתרכזים בשוק הרסק בלבד, שמוכרי העגבניות הממשלתיים אסורים בהשתתפות במכירתן. עגבניות אלו נמכרות להם על ידי המגדלים ב-5.5 שקל לקילו והם מוכרים אותן בשוק במחיר של 7 שקל, שכן אם המחיר יהיה קרוב מדי למחיר עגבניות איכות יעדיפו הקונים עגבניות איכות ומצד שני אין להם יכולת להוריד את המחיר כלל (אחרת הם לא ירוויחו ויאבדו את דוכנם). במלים אחרות, התמיכה הממשלתית גורמת לכך שכל גורם מלבד המוכרים הממשלתיים שירצה לפעול בשוק עגבניות האיכות יסולק מהשוק ודוחקת את כל שאר המוכרים למגזר הרסק. עתה, דמיין שהתמיכה הממשלתית מוסרת לחלוטין ומוכרי העגבניות הממשלתיים צריכים להיאבק בשוק עם המוכרים האחרים. ברור לכל כי מעתה ואילך לא יוכלו לשלם 13 שקל למגדלים, משום שהקהל לא ישלם 15 שקל עבור קילו עגבניות, והם תובעים מהם להוריד את מחיר עגבניות האיכות ל-7 שקל ולמכור להם עגבניות רסק במחיר של 5.5 שקל (שכן עתה הם מעוניינים לפעול גם בשוק זה). שאר המוכרים בשוק מזדרזים ומיישרים קו: גם הם רוצים עגבניות איכות ב-7 שקל ואפילו מוכנים לשלם 7.1 שקל תמורת עדיפות קלה. התוצאה: בבת אחת יורד מחיר העגבניות למוכר בחדות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי כיצד מחיר הגידול מושפע מהמחיר המוצע למגדלים. אם היה אפשר לגדל עגבניות תמורת 5 שקלים לפני שנה, אפשר לעשות זאת גם השנה. אם כבר, מה שיקרה הוא שאיכות העגבניות תעלה משום שהמגדלים יכולים למכור אותן ב 13 ש"ח ותצנח עם הסרת הסיוע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לא הבנתי כיצד מחיר הגידול מושפע מהמחיר המוצע למגדלים" ובצדק לא הבנת, שכן לא הועלתה טענה כזו. נטען רק ש*תמחור* גידול על העגבניות יושפע מהמחיר המוצע האפשרי. הטיעון הנוסף שאיכות העגבניות תעלה או תרד עם בהתאם למחיר המכירה האפשרי אינו נכון בהכרח ובפועל, כמעט תמיד אינו נכון. לדוגמה, אם מוכרים לפנטגון מברג במחיר של 4 דולר או 400 דולר, איכות המברג תהיה זהה או כמעט זהה ובלי שום יחס להפרשי המחיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניחה שאתה לא מכיר חוואי עגבניות או ייננים או חקלאים אחרים. אין דבר כזה "תמחור גידול העגבניות" - המגדל ימכור חלק מהתוצרת (האיכותית יותר) בשיווק ישיר במחיר מלא, חלק בהפצה סיטונאית במחיר נמוך יותר (בערך 30 אחוז) וחלק בהפצה לרסק. גם אם הממשלה רוכשת ממנו את התוצרת הסיטונאית במחיר קבוע, עדיין יכולת היצור שלו היא כזו שהוא מסוגל לשווק עגבניות יקרות מאד למסעדות יוקרה ופיינשמעקרים לסוגיהם. כדי שהמצב אותו אתה מתאר יהיה מציאותי, הסיוע הממשלתי צריך להיות כל כך עמוק עד שמחירי העגבניות העל-תקניות יהיו פי 10 או 20 ממחירי התקניות וגם אז לא ברור שלא ישווקו אותן. בקיצור, אפילו עגבניה היא לא Commodity, בוודאי שלא תיאטרון. לגבי הקשר בין המחיר והאיכות בהקשר של עגבניות, אשמח להציע לך מסלול טיול שיעבור בין שדות הגידול במקסיקו ובפלורידה, החוות האורגניות במרכז קליפורניה המתמחות ב Heirloom Tomatoes והחממות במקומות השונים כדי לראות עד כמה הקשר בין איכות העגבניה ועלות הגידול הוא חזק (כמובן שגם יותר יקר לגדל עגבניות חממה גרועות מחוץ לעונה, אבל אז הפער הוא בין עגבניה גרועה לאין עגבניה בכלל). חומרי הדשן וההדברה, כמות המים, זני העגבניות ותשומת הלב באריזה ובהפצה - כולם גורמים לפערי מחיר עצומים. לגבי המברג, גם אם אין הבדל בתהליכי היצור, העלות של תהליכי בקרת האיכות והעלות של ההוכחה שהמפעל עומד בתקן הנדרש היא גבוהה מאד והפנטגון הוא במקרים מסויימים לקוח קטן מאד. לכן גם אם מדובר על אותו מברג בדיוק, המחיר יהיה גבוה בהרבה. (כמובן שיש גם מכרזים תפורים, אבל רובם הגדול לא) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהערה שלך על הפנטגון אומרת הכל. המברגים ב400 דולר הם ביטוי קיצוני של תופעה ידועה ומוכרת היטב: אנשים שמוציאים את כספם של אחרים, על אנשים אחרים לא בדיוק שמים את החסכון בראש מעייניהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שהעניין עם המברגים בבי52 התבררו כאגדה אורבנית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע לגבי המברגים בבי-52, אבל פטישים ב-435 דולר, מכונות קפה ב-5600 דולר, מושבי אסלה ב-640 דולר, ברגים ב-76 דולר או פעמון במחיר 714 דולר היו ועודם. ר' http://www.clw.org/control/acbb99/waste.html |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חן חן. אין ספק שגיל לדרמן צדק, אורי יודע להביא אותה בגוגל. אני מסיר את הכובע ושואל, איך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"חן חן. אין ספק שגיל לדרמן צדק, אורי יודע להביא אותה בגוגל. אני מסיר את הכובע ושואל, איך?" אני הולך לאתר של גוגל ורושם מונח לחיפוש. מקווה שעזרתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. מה רשמת שם? "מברג"? $400? "ביכלר ניצן"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסבירים פה שמה שבעצם קרה הוא שמדובר באי הבנה חשבונאית: היו קונים ערב רב של מוצרים מספק בודד, והוא נתן להם מחיר על סך כל המוצרים, אבל לצרכי הנפקת קבלות התקשו לחשב את המחיר של כל פריט בנפרד. נניח אתה קונה מספק 2 טנקים, מטוס קרב ו4000 מברגים בסכום כולל של כ 40 מיליון דולר ( כל הנתונים מומצאים כמובן), בחשבונית כתוב: מברגים: 4000X10,000$ טנקים: 2X10,000$ מפציצים איסטרטגיים: 1X10,000$ ואז, כאשר מישהו שלא ממש מבין, קורא את הפירוט, הפיוזים שלו נשרפים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למען האמת, הקישור שנתת מדבר על כך שהיו כאלו שניצלו את הססגוניות של הפטיש ב-435 דולר כדי לאייר בצורה נאה "סתם" הפרזות בגובה של 400 אחוז בחוזים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי, אבל בפועל הסיפור עם הפטיש הוא פשוט אי הבנה. גיליתי גם שאל גור ייסד משהו בשם "פרס הפטיש" שניתן לצוותים שהצליחו להוריד עלויות מופרזות. מה שמראה איך אגדות יכולות לחלחל. אגב, ד"ר בר ביצוע- אם אתה קורא את זה, אולי תחמיא גם לי על השליטה המופלאה שלי במנועי חיפוש? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מלקק רק לקפיטליסטים. עמך הסליחה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק רציתי לוודא :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בזה משהו. אבל זה נכון גם לגבי עסקים בבעלות פרטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בזה משהו. משהו לא נכון. אני לא יודע איך זה אצלך בעסק אבל אצלי קונים די בזהירות, ממש כאילו זה הכסף שלי. אולי זה בגלל שזה באמת הכסף שלי... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אתה חושב כך בגלל שעיקר המגע שלך היה עם עסקים קטנים (זה רק ניחוש). מניסיון בעבודה עם ארגונים גדולים יותר שבבעלות פרטית, לא חסר בהם בזבוז, חוסר אכפתיות ואדישות מצד העובדים, התנהלות לצורך כיסוי-תחת או עודף כוח אדם. אדם סמית אולי לא הכיר ארגונים גדולים, אבל עד כמה שאני מבין, גם לשיטתך זה אמור להיות כך. הרי אם זה לא הכסף "שלי" (אם אני לא בעל-החברה) התופעות השליליות הללו מחויבות המציאות: מאחר שככל שארגונים הם גדולים יותר יש יותר מרחק בין הבעלים לעובדים, ויותר פונקציות שהבעלים לא שולט עליהם ישירות, הבזבוז, האדישות וחוסר-היעילות הם הכרחיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק בזבוז. בארגונים גדולים, דרישות לקיצוץ בתקציב מתורגמות לעתים לשורת צעדים מגוחכים כשהן מחלחלות כלפי מטה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולכן בארגונים הגדולים באמת הבזבוז גדול באמת. הבעיה מחמירה עוד כשבעלי המניות רבים כך שאין גרעין שליטה מוגדר, ועוד יותר במלכ''רים כי אין אפילו אפשרות לבדוק את היעילות במונחי רווח. נשמע תאור לא רע של ארגונים ציבוריים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמע תאור מצויין של IBM. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
IBM נמדדת במונחי רווח והפסד. כבר המון זמן שהיא נמדדת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(רק אם אתה מקבל את הנחות היסוד של הד"ר, ואני לא). שוב, אני יכול להעיד רק מתוך הניסיון שלי. באתי במגע עם לא מעט חלקים 1 בארגונים ציבוריים שעבדו למופת ולטובת האזרחים 2, וההיפך. כנ"ל לגבי ארגונים פרטיים. 1 אני לא מקבל את הרעיון שאפשר להתייחס לארגון כמכלול. למשל, מנהל טוב של מחלקה יכול לחולל נפלאות. בכל מקרה, אני לא יודע להעיד על ארגונים שלמים. 2 ובזה נדמה לי שאני שונה מרוב המתדיינים כאן. ניסיתם פעם חיוך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניסיתי. לא משהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעסקים פרטיים יש שורה תחתונה. זה לא אומר שהם מושלמים אבל זה בהחלט מונע קניית מברגים בארבע מאות דולר ומה שבטוח, והיה וקנו מברגים במחירים כאלו, אני לא משלם את החשבון. בהנחה שהתנהגות מעין זאת גורמת להפסדים סופה יהיה פשיטת רגל או מהלכי יעול נמרצים, אין דרך שלישית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שיש מחזוריות מסוימת של ניפוח המערכת ואז ייעולה. המחזוריות הזאת מתקיימת גם בעסקים פרטיים וגם בארגונים ציבוריים. נכון הוא שבעסקים פרטיים המחזוריות הזאת עובדת טוב יותר (כי אפשר לבחון ביצועים מול שורה תחתונה). מצד שני, אופי המשימות שארגונים ציבוריים מתמודדים איתם הוא שונה (ולכן אי אפשר לבחון ביצועים מול שורה תחתונה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא סבור כך. אני חושב שאתה צודק בכך שיעילות הארגון תלויה בניהול אבל אני לא בטוח שאתה מכיר בגורמים לטיב הניהול. בהחלט יתכן שארגון ממשלתי יהיה מנוהל טוב, האנשים יעבדו קשה וביעילות וכו. וכל זה "בזכות" ניהול מוצלח של אדמיניסטרטור טוב ובהחלט תתכן חברה פרטית שמנוהלת גרוע, מבזבזת כסף על אבטלה סמויה או רכישות מיותרות "בזכות" אדמיניסטרטור גרוע אבל זאת הסתכלות צרה משום שהיא מתעלמת מהטווח הארוך, טיב הבעלות ו"זכות הקיום". בטווח הארוך זה די ברור שאין לארגון פרטי שום דרך אלא להראות רווחים. לכל היותר יכולה להיות *תקופה* בה הרווחים נמוכים או יש הפסדים אבל לאורך שנים זה פשוט בלתי אפשרי. בארגון ממשלתי יכולות להיות, לכל היותר *תקופות* בהן הניהול טוב אבל ניהול גרוע במשך שנים אפשרי גם אפשרי. אפילו אם נתעלם מהגורם המוטיבציוני ליצירת רווחים (שמספק, בין השאר, את הדחף ליעול המנגנון) ונניח ש"הכל אנשים" ושניהול טוב זה רק עניין של מזל אזי די ברור שחברות פרטיות עם "מזל רע" (נגיד רצף של 2 מנהלים גרועים) מפסיקות להתקיים בעוד שחברות ממשלתיות יכולות להמשיך לנצח. מכאן שסטטיסטית הסיכוי של ארגון פרטי להיות בלתי יעיל הוא נמוך יותר. טיב הבעלות על ארגון פרטי גוזר שחייבים להיות רווחים משום שמדובר כאן, בסופו של דבר, באנשים פרטיים ובכספם הם. נומינלית, הבעלות של ארגונים ממשלתיים היא של כלל הציבור, מעשית הבעלות היא בעצם של פוליטיקאים, הפוליטיקאי איננו מוציא את כספו ובמקרים רבים רואה בעצם הקצאת התקציבים הגדולים למשרד "שלו" סמל סטטוס - כלומר - במקרים רבים המבחן העיקרי ל"הצלחה" של הפוליטיקאי הוא תקציב גדול ומכאן שיש *תמריץ* לבזבוז. בנוסף על כך, הפוליטיקאי נוטה למנות את ידידיו למנהלים ולא תמיד יש מתאם בין עוצמת הידידות לכישורי הניהול. "זכות הקיום" של ארגון פרטי נגזרת מהיכולת שלו לייצר רווחים. יש לדבר שני צדדים א. הוא חייב לספק סחורות או שירותים לציבור תמורת מחיר סביר - הקונים צריכים *לרצות* את המוצר או השירות שהוא מספק. ב. הוא חייב להתנהל בצורה מספיק יעילה כדי שההכנסות יעלו על ההוצאות. הסיבה העיקרית בשלה אין כיום מפעלים ליצור פתיליות היא העובדה שאין איש מעוניין בפתיליות ומכאן שארגון פרטי העוסק בייצור פתיליות יכול להיות הכי טוב בסעיף ב' ובכל זאת יפסיק להתקיים בגלל העדר סעיף א'. בתחומי הפעולה הממשלתית אין הדבר כך. גם במקרים הנדירים בהם היעדים של הארגון אינם מעורפלים אין שום וודאות או צורך בכך שהיעדים הללו יהיו בכלל רצויים. משרד העבודה והרווחה, למשל, יכול להתנהל באמת סופר דופר אבל זה עדיין לא משנה את העובדה שהוא איננו מספק לא עבודה ולא רווחה לאיש (מלבד לאלו העובדים בו, דבר שהוא כנראה לא המטרה הנומינלית שלו). משרד העבודה היה יכול להתנהל ביעילות אבל עדיין מדובר בביזבוז משום שהמטרות שהוא (לא) משיג, אינן מטרות רצויות והוא מיותר. באשר למחזוריות, יש בזה משהו אבל גם כאן יש הבדל מהותי. טיבם של ארגונים ממשלתיים (והממשלה בכלל בוודאי) הוא לגדול כל הזמן. המחזוריות יכולה להתבטא בקיצוצים כל כמה שנים אבל אלו לכל היותר מקזזים במקצת את הניפוח בשאר השנים. בספרו של עזרה זהר "סדום או חלם" יש אילוסטרציה נאה לרעיון הזה (אתה גם יכול לעיין ב"חוק פרקינסון"). עזרה זהר מפרט (מן העתונות) מרס 1975 - ביטול 1500 המשרות במשרדי הממשלה יבוצע בשלושה שלבים אוקטובר 1975 - עשרת אלפים עובדים נוספו לממשלה ולעיריות בחצי הראשון של 1975 דצמבר 1975 726 פקידים חדשים ובנייני משרדים להפעלת מע"מ 1979 - נוספו יותר משלושת אלפים עובדי מדינה, למרות החלטות על הקפאה. 1980 - נפלטו עובדים מהתעשייה והבניין - נוספו עובדים לשירות הציבורי 1980 - 3949 פרשו משירות המדינה 1982 - עשרת אלפים עובדים נוספו השנה בשירותים הציבורים וכן הלאה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא נראה לי כיוון מעניין לדיון. אני מסכים, עקרונית, עם הדברים שלך, למרות שאני חושב שבפועל זה הרבה פחות חד: חברות גדולות יכולות להתנהל שנים על שנים (אפילו עשרות שנים) בצורה כושלת עד לבוא המשבר 1. וכנ"ל, כמו שמספרים לי תומכי השוק החופשי, מדינות. עוברות לפעמים עשרות שנים עד שמדיניות סוציאליסטית גרועה מביאה למשבר. 1 לפני כמה ימים סידרתי את ארון הספרים שלי ומצאתי מאחור את "אייקוקה", שמלא בדוגמאות כאלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה מאוד שהזכרת את אייקוקה. עכשיו תבדוק מה בדיוק קורה וקרה בתעשית המכוניות האמריקאית ותגלה דבר מעניין. פורד יכלה לשרוד עם מוצרים מחורבנים (יחסית) וניהול בלתי יעיל בעיקר משום שהיא הייתה מוגנת על ידי חומה של מכסי מגן. זה חיזוק נאה לטענה שלי, כל מה שהממשלה נוגעת בו, ובוודאי אותם דברים עליהם היא "מגינה" נידון לחוסר יעילות. ראה גם תעשיית הפלדה האמריקאית, איביאם1 וכן הלאה. 1 כן, איביאם נהנתה ממעמד "מועדף" על ידי הממשלה האמריקאית (במסגרת המרכנטליזם ששולט שם בתחומים רבים) וסיפקה את תוצרתה בעיקר למוסדות ממשלתיים וציבוריים (משרדי ממשלה, אוניברסיטאות, צבא וכו.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בין שאר עיסוקיי, אני עובד היום בנושא מסוים עם תאגיד גדול. המגעים איתם מעצבנים אותי כל פעם מחדש: יש להם מדיניות של "בתוך הבית" ושל "ספקים מועדפים". גם כשאני יכול להציע שירות זול יותר, הם בד"כ יעדיפו לבצע את העבודה "בתוך הבית". יכול להיות שהכללים הללו משתלמים בסופו של דבר - בכל מקרה הם צריכים להחזיק את המערכת, לשלם לעובדים או לשמור על ספקים מועדפים. אני לא יודע לבצע את התחשיב הכלכלי ולדעת אם המדיניות הזאת משתלמת (אני בספק אם הם יכולים), אבל צורת ההתנהלות הזאת לא מאפיינת דווקא ממשלות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין מה קורה כאן. לארגונים גדולים יש בעיות, ולארגונים קטנים יש בעיות. השוק ידאג לכך שהגודל האופטימלי ישלוט בטווח הרחוק. לעומת זאת, במערכת ממשלתית, השוק לא עובד. שם שולט הכח וההפקרות, כולל מנהל מוצלח שמחליט על דעת עצמו לעשות סדר ומונע את החגיגה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה הטווח הרחוק? יש איזו נקודה אופטימלית שנגיע אליה ואז ירווח לכולנו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעת בא המשיח. לא. אין נקודה אופטימלית כזאת. אנשים טועים. המערכת צריכה למנוע פעפוע טעויות בזמן ובמקום. יש צורך שהטעות לא תתפשט יותר מדי לרוחב ולא תמשך יותר מדי בזמן. אולם סביר להניח שכשאנשים ישלמו על טעויותיהם, הטעויות תהפוכנה ליותר נדירות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל זה בדיוק העניין: גם השוק החופשי - בעולם המודרני, שיש בו ארגונים גדולים ומורכבות רבה - לא מבטיח שאנשים ישלמו על טעויות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי. אם חברה מתנהלת "גרוע" מפסידה כסף ובסוף פושטת את הרגל. האם היא לא נענשה על הטעות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. אבל בארגונים גדולים אין קשר ישיר בין מעשי העובד לתשלום שהוא משלם על מעשיו. הפידבק שפועל בעסקים קטנים לא פועל באותה צורה בארגונים גדולים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דומני שגם העובדים ירגישו אם תסגר החברה בה הם עובדים. לא? אתה נוקט כאן בשיטת הוונטילטור (שכונת הארגזים). אינני טוען שחברות מסחריות הן: א. מושלמות ב. לא טועות אף פעם ג. נקיות משיקולים "זרים" ד. תמיד מרוויחות ומתנהלות ביעילות. מה שאני *כן* טוען הוא שלחברות מסחריות יש *אינטרס*, *מניע*, *מוטיבציה* לחתור לכל הסעיפים למעלה בעוד שלארגון ממשלתי אין. מכאן, עניין של הגיון פשוט, סביר יותר שחברה ממשלתית תהיה יותר בזבזנית, מלאה בשיקולים זרים ומפסידה מאשר חברה מסחרית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ופקידי הממשלה לא ירגישו אם המדינה שלהם תפשוט רגל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
*לחברות* יש אינטרס ומניע? אז מה הבעיה שלארגונים ציבוריים יהיה אינטרס ומניע? אתה בטח מתכוון לאנשים שעובדים בחברות. וכאן - לפי השיטה שלך, לא שלי! - האינטרס קיים רק אצל הבעלים או מי שמושפע מביצועי החברה ישירות. בארגונים גדולים, לפי זה, האינטרס כמעט ולא קיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קם און. דונט טייק מי ליטרלי. המוטיבציות הם מוטיבציות של אנשים והן מתקיימות, בחברה מסחרית, כמו גם בארגון ממשלתי לאורך כל הדרך. אתה משום מה סבור שהכל עניין של תקשורת, המנהיג רוצה משהו וצריך להעביר את המסר לכפופים לו. מאחר ושני הארגונים בנויים בצורה הירארכית אתה מסיק שהבעיות יהיו אותן בעיות אבל הן לא. בוא ניקח את הפקיד הזוטר ביותר לשם הדוגמה. בשני סוגי החברות יש לפקיד מוטיבציה ברורה: א. לשמור על מקום עבודתו ב. להתקדם לעמדה יותר רווחית, מעניינת וסמכותית האם נכון שתפקוד לקוי של החברה בכללה עשוי להוביל לכך שמקום עבודתו יאבד משום שהיא נסגרה? ארגון מסחרי - כן - חברות פרטיות פושטות את הרגל, העובדים מפוטרים ארגון ממשלתי - לא - ארגונים ממשלתיים אינם פושטים את הרגל. מישהו תמיד ישלם את החשבון. ברמה היסודית של המוטיבציה של העובדים בחברה מסחרית יש *זהות* בין מטרות הארגון והמטרות האישיות שלהם. אם הארגון לא יראה רווחים, הארגון יפסיק להתקיים ומכאן שיגרם נזק למטרות האישיות שלהם. אצל העובדים בארגון הממשלתי המצב שונה. המוטיבציה האישית - המשך קיום מקום העבודה - איננה קשורה בפרמטרים כלכליים מדידים אלא במטרות מעורפלות וממילא אין איום של הפסקת קיום הארגון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוזר, אני ראיתי פיטורין של עובדים שנתפסים "לא יעילים" גם מחברות ממשלתיות. איך זה קרה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בארגונים גדולים יש בעיות ולארגונים גדולים יש בעיות. ישנם זמנים בהם חברות קטנות מתאחדות לחברות ענק וישנם זמנים בהם חברות מתפצלות. בשוק חופשי החברות תחפשנה דרכים למנוע בזבוז. ולאט לאט ימצאו דרכים יותר טובות. בממשלות, ראש הפירמידה הוא זה שרוצה לבזבז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נא לתקן: בארגונים גדולים יש בעיות ולארגונים גדולים יש יתרונות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אונד גרויסע קינדערלך מאכט גרויסע קיפקעלך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משונה שלא כל המדינות התמוטטו כבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממשלות משתמשות באלימות כדי להתקיים ולמנוע תחרות. לכן יש רק מעט מרידות בעולם ואנשים יודעים שהיתה מהפכה צרפתית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוסכם. אז מה? אם האינטרס היחיד של ראש הפירמידה הוא לבזבז, המדינות היו צריכות להתמוטט כבר כלכלית - אלימות או לא אלימות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 265837 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי את הקשר. מוזר בעיני שתוקפים את הטענות של בזבוז בממסד הממשלתי בכך שגם במגזר הפרטי יש בזבוז. המגזר הפרטי בנוי בצורה שמצמצמת בזבוז. המגזר הציבורי בנוי בצורה שמעודדת בזבוז. בהחלט ייתכן שיש מקרים פרטיים בהם המגזר הפרטי בזבז יותר מהמגזר הציבורי, אבל מה אנקדוטות אלו מוסיפות לנו? זה בוודאי לא המצב הכללי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוקפים טענה שהועלתה כאן, שמגזר פרטי תמיד יהיה יעיל יותר ויספק שירות טוב יותר ממגזר ציבורי. אחרי שנסכים על אמיתותהאו שקריותה של הטענה, נוכל לבחון מה ההשלכות של זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם הטענה היא על ממוצע כללי, על פעילויות באותו תחום, על ארגונים בגודל דומה או על כל הארגונים בכל הזמנים בכל תחום. אם אתה דורש שכל משרד ממשלתי בכל מדינה מסוף העולם ועד סופו יהיה פחות יעיל מכל חברה פרטית בכל מקום ובכל זמן ובכל גודל, אז אכן זה לא נכון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. שאל את אלה שהעלו את הטענה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יעקב: "השוק ידאג לכך שהגודל האופטימלי ישלוט בטווח הרחוק" ד"ר בר ביצוע: "על פי מרקס, העתיד צופן לנו את אותו גן עדן הקרוי סוציאליזם בו כל אחד יעבוד על פי יכולתו ויקבל על פי צרכיו ויהיה אחלה בחלה אבל העתיד הזה יהווה את "קץ ההיסטוריה" ומועד הסיום בלתי ידוע. בדרך לאותו סיום עשויות לחול עליות ומורדות. למעשה, אין שום התרחשות שלא תתישב עם התחזיות." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצל מרקס אפשר לרמות את רוב האנשים כל הזמן. לכן הטווח הרחוק הוא אינסופי. אצלי הטווח הרחוק הוא עד 10 שנים ולעיתים מאוד נדירות יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ז"א, כל מדינה שתפעיל, או הפעילה, מדיניות ליברלית כלכלית במשך עשור ברציפות תגיע ל"גן עדן" כלכלי? אתה בטוח שאתה עומד מאחורי אמירה משיחית שכזו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה? אבקש להבהיר את דברי. אמרתי שחברה בזבזנית וכושלת לא תשרוד בעמדה מהותית בשוק במשך יותר מ 10 שנים אלא במקרים נדירים מאוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יהונתן, זה לא קשור למה שאמרתי. ההעדפה של הממשלה איננה קשורה או דומה בשום צורה להעדפה שיש או אין לחברה פרטית בקשר עם חברות אחרות. העדפה ממשלתית פירושה אפליה לטובה של החברה, או יותר נכון, אפליה *לרעה* של המתחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין מדוע אתה חושב שזה לא קשור. העדפה ממשלתית (בצורת מכסי מגן וכאלה) היא העדפה לחברה שעונה טוב יותר על הצרכים של המדינה. למשל, חברה מקומית מעסיקה אזרחים, תורמת לצמיחה וכולי. זה בדיוק כמו ההעדפה של תאגיד להשתמש בעובדים הקיימים והעדפה לייצר ''בתוך הבית'' גם כשזה יוצא יקר יותר אם נתמחר את המוצר בנפרד מהתשתית הקיימת וצרכי הארגון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה נטפלת למילה "חברה מועדפת" אבל אין לדברים שום קשר. חברה היא חברה שמועדפת, בין השאר, על פני חברות באותה מדינה (שתורמות לצמיחה ומספקות מקומות עבודה בדיוק כמוה). ראה למשל "עלית" שנהנתה במשך שנים מהגנה הן מתחרות מבחוץ והן מתחרות מבפנים (על ידי מניעת הקמה של מפעלים מתחרים). ה"הגנה" על חברות מקומיות בפני תחרות מחול בדמות מכסי מגן היא עניין אחר אבל הטענה שאתה מעלה היא קלושה ביותר. החברה המקומית שנהנית ממכסי מגן נהנית *על חשבון שאר האזרחים*. זו עוד "אבן חכמים" מהזן של שכר מינימום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו לא דנים כאן ביעילות מכסי-מגן. אנחנו דנים בהבדלים בין ארגונים פרטיים וארגונים ציבוריים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 ובעיקר, אף אחד עדיין לא פוטר בגלל שקנה IBM. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"חברות גדולות יכולות להתנהל שנים על שנים (אפילו עשרות שנים) בצורה כושלת עד בוא המשבר" אכן ואכן, אלא שבסופו של דבר הן נמחקות מהשוק. ר', לדוגמה, את החברות המובילות בעולם ברוב התחומים: כמעט בכל המקרים הן לא היו המובילות לפני שלושים שנה ולא יהיו המובילות בעוד שלושים שנה. מדינה שאינה מתנהלת ביעילות (כלומר, סוציאליסטית) סובלת משבר, אך רק לעתים נדירות אתה רואה מצב ברור של תשלום מחיר עליו. לדוגמה, ביטול משרדי ממשלה שלמים, הקטנת מצבת העובדים במגזר הציבורי בעשרה אחוז או עשרים אחוז לאורך זמן, וכן הלאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. אתה היית בין אלה שסיפרו לי על זה שכשלון המדיניות הסוציאליסטית הביא ממשלות לויתור על מדינת רווחה רחבה, צמצום משרדי ממשלה ואימוץ שיטות אחרות. לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה כנראה לא הבנת כאן משהו. בוא נחשוב לרגע על מאפיין נפוץ של כשלון ממשלתי - אינפלציה. כפי שבוודאי ידוע לך אינפלציה היא תהליך בו כמות הכסף בשוק גדלה במידה גדולה יותר מהתוצר. המשמעות המעשית היא שערך הכסף יורד. עכשיו, איך בדיוק גדלה כמות הכסף? האם הוא נוחת מהשמיים? צומח על העצים? ברור שלא, הכסף מודפס1 על ידי הממשלה. מה קורה כאן בעצם, הממשלה עושה *משהו* ובסופו של המשהו הזה, יש לך בעצם פחות כסף בבנק או מתחת למזרון. מי שזה מזכיר לו משהו אחר שעושות ממשלות לא טועה, זו עוד צורה של מיסוי. המדינה איננה יכולה להפסיק להתקיים, המשמעות המעשית של פשיטת הרגל או הגרעון הכרוני היא שהאזרחים נעשים יותר עניים. הממשלה "פותרת" את הבעיות שלה באמצעות לקיחת הכסף, בכפיה, מן האזרחים. לממשלה יש תמיד מוצא כוחני, לחברות המסחריות אין. וזאת הסיבה שהן נוקטות יותר זהירות בכספן. זה כל ההבדל. 1 כמובן שזו הפשטה, לא מדובר כאן על הדפסת שטרות ממש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני באמת לא מבין כאן משהו. פעמים רבות במהלך הדיונים בנושא, אנשי השוק החופשי טענו שממשלות ויתרו על מדינת הרווחה ועל רעיונות סוציאליסטים בגלל שהן נוכחו שהרעיונות הללו מזיקים כלכלית ואפילו אינם-ישימים לטווח הרחוק. עכשיו אתה טוען שממשלות כלל לא מתמודדות עם בעיות כלכליות, כי אף אחד לא משלם את המחיר. האין אלו טענות שמוציאות אחת את השנייה? אם ממשלות לא צריכות להתמודד עם בעיות כלכליות, הן לא היו משנות מדיניות בגלל שהיא כושלת (כדבריך, תמיד אפשר להדפיס עוד כסף). אם הן כן צריכות להתמודד עם הבעיות, אזי למדינה אין תמיד מוצא כוחני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסתבר שאתה לא מבין הרבה דברים. קרא שוב את דברי ותגלה שאינני טוען ש''אף אחד לא משלם את המחיר'' אלא שהאזרחים משלמים את המחיר. אינני טוען גם שהממשלות ''ויתרו'' על מדינת הרווחה והרעיונות הסוציאליסטיים. מה שקרה בחלק מהמקומות (כמו שוודיה, בריטניה וגם ישראל, במידת מה) הוא שהממשלה נאלצת, בלית ברירה ובחוסר רצון, לקצץ באופן משמעותי בתקציבים, להוריד מיסים וכו. מה שמאלץ אותה לעשות כן הוא העובדה שהצטברות הנזק היא כל כך גדולה עד שהמדינה על סף משבר. ישנן גם מדינות שלא ממש משנות כיוון או רק עושות כאילו, ואז מתרחשת קטסטרופה נוסח ארגנטינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בין הדברים שאני לא מבין נמצאת העובדה שאתה לא רואה את הסתירה בין ''הממשלה נאלצת, בלית ברירה ובחוסר רצון, לקצץ באופן משמעותי בתקציבים, להוריד מיסים וכו'', לבין ''הממשלה 'פותרת' את הבעיות שלה באמצעות לקיחת הכסף, בכפיה, מן האזרחים'', ו- ''לממשלה יש תמיד מוצא כוחני, לחברות המסחריות אין''. או שהממשלה נאלצת (ואז היא דומה לחברות מסחריות) או שהיא לא נאלצת (ואז תוותר בבקשה על הסברים היסטוריים כאלה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוי נו באמת. הממשלה פועלת באמצעות כספם של האזרחים. הממשלה לוקחת בכוח כסף מן האזרחים כדי לממן את פעילותה. כאשר ההוצאות של הממשלה עולות על ההכנסות ממיסים (להלן ה"בעיה") יש לה שתי אפשרויות: א. לקצץ בהוצאות ב. לנסות ולהגדיל את הכנסות ברוב המקרים הממשלה בוחרת באפשרות השניה, היא מעלה את המיסים או מדפיסה כסף שזה בעצם היינו הך (מבחינת האפקט על האזרחים)1. כפי שאנחנו רואים, הבעיה "נפתרת" על ידי לקיחת כסף בכוח מהאנשים. חברה מסחרית פועלת באמצעות כספם של הלקוחות. הלקוחות בוחרים במוצרים או בשירותים שהיא מספקת ומשלמים לה כסף. כאשר ההוצאות עולות על ההכנסות ("הבעיה") יש לה שתי אפשרויות ב. קיצוץ בהוצאות ב. לנסות ולהגדיל את ההכנסות. כאן מתחיל ההבדל, מאחר וההכנסות של החברה תלויות ברצונם החופשי של אנשים חופשיים אין לחברה דרך *לכפות* על מישהו לשלם לה והיא יכולה או לקצץ בהוצאות (עם סיכון מסויים שהקיצוץ הזה יוביל להקטנת ההכנסות) או לנסות לשפר את היצע המוצרים שלה כדי שיתאם לטעמם של יותר אנשים. ה"בעיה" של החברה נפתרת על ידי יעול המנגנון ושיפור המוצרים. ההבדל ממשיך כאשר אנחנו בוחנים את העניין לאורך זמן. הממשלה יכולה לנקוט מדיניות גרעונית, מיסים גבוהים לאורך זמן רב, *תוך פגיעה מתמשכת באזרחים* עד שהמצב מחמיר באופן כל כך דרסטי שנדרשים צעדים דרסטיים (כמו קיצוץ) או, לחילופין, קטסטרופה בה מאבדים האזרחים את כל חסכונותיהם וחווים ירידה פתאומית וחמורה ברמת חייהם. מלבד אנשים חביבים דוגמת ערפאת, קים ג'ונג איל או קסטרו, גם הפוליטיקאים האטומים ביותר מבינים שקטסטרופה מעין זו איננה דבר רצוי ועשויה לגרום לגרוע מכל (גירושם מהשלטון) ומכאן שהם *נאלצים* לבצע מעשים כאלו. החברה המסחרית איננה יכולה לשאת הפסדים במשך זמן ארוך. יש לה רק שתי אפשרויות א. חזרה לרווחיות ב. פשיטת רגל - החברה מפסיקה להתקיים החברה המסחרית *נאלצת* לנקוט מדיניות חסכנית ויעילה כדי לשרוד. בכל מקרה, מלבד הבעלים והעובדים של החברה, אין ביכולתה לגרום נזק ארוך ומתמשך לכלל האוכלוסיה (ואפילו לא ללקוחותיה שיקחו את עסקיהם למתחרים). כפי שאנחנו רואים, אין סתירה בין הדברים. אמנם המילה "אילוץ" משמשת אותנו בשני התסריטים, מיקומה בסדר העניינים שונה. אילוצי השוק מכוונים את את החברה המסחרית לייצור מוצרים מועילים ולהתנהלות יעילה - זה תהליך מתמיד של היזון והיזון חוזר. זה גורם לפעילות החברה, בממוצע, לאורך זמן, להיות יעילה ומועילה. על הממשלה אין אילוצים כאלו, הממשלה יכולה, מעשית, לנקוט מדיניות מזיקה ולגרום נזק מתמשך לאזרחים לאורך שנים. הנקודה בה נכנסים האילוצים היא מאוחרת, לאחר שכבר נגרם כל כך הרבה נזק שהמשך המדיניות הנוכחית יוביל להתמוטטות מוחלטת (קרי - דבר רע). במקרים מעין אלו אפשר לפעמים לנקוט מדיניות אגרסיבית של קיצוץ ולהציל את המצב אבל לא ידוע לי על שום מקרה בו חלה נסיגה מוחלטת מהמדיניות הרווחתנית המתרחבת זו נסיגה טקטית, לכל היותר. 1 עוד אפשרות היא לקיחת הלוואות. מאחר והלוואות צריך להחזיר מתישהו ומאחר ומקורות ההכנסה של הממשלה הם כספי המיסים, ברור שמדובר כאן לכל היותר בדחיה של העלאת המיסים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום לכם! אומנם איני קשורה לשיחה...ואני מצטערת על ההתפרצות....אך אולי מישו יכול להסביר לי מהי הזכות לקיום? והאם היא אחת מזכויות האדם והאזרח? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזכות לחיים היא הזכות הבסיסית ביותר של האדם. קשה מאוד לחיות בלי להתקיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניסית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדיין לא. זה אמור להיות הניסוי האחרון שלי. חסרות לי עוד כמה הכנות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מוזמן לבדוק כמה לקוחותיה (המסחריים והממשלתיים) של IBM משלמים עבור ציוד מחשבים פשוט כאשר אותו ציוד הוא במקרה לסביבת Mainframe . | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הרי זאת בדיוק טענתו של הד''ר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לקוחותיה של IBM כוללים גם כל מיני בנקים אשר כנראה מתנהלים עם שמץ של הגיון כלכלי. אז למה הם משלמים מליונים על מחשבי Mainframe? האמינות והיציבות של הפלטפורמה הזו כנראה חשובה להם. אם הם כבר ממילא משלמים מליונים על המחשב (לא רק קניה, גם על חוזה השירות השנתי) לא אכפת להם להוציא עוד כמה עשרות אלפים על תוכנות שיררות ועוד כמה אלפים על כבלים פשוטים. כמה הם כבר יצליחו לחסוך שם? בניגוד לטענתו של הד"ר, חברת IBM כבר מזמן אינה מונופול. יש מערכות מתחרות שמצליחות לא רע. בשוק ה־Mainframe דווקא היו לה כמה מתחרות, אשר עזבו את העסק בסוף שנות התשעים. עוד נקודה: האם היו צריכים לתכנן את הפטיש הזה במיוחד בשביל נאס"א? כמה שעות עבודה חסך השימוש בו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מדבר על ארגונים עתירי מימון ועטופי חשאיות שעוסקים בטכנולוגיה מתוחכמת. לא פלא שמוציאים שם כסף. אבל תלך לאיזה בי''ס לאוטיסטים במימון ממשלתי... הכסף שם כל-כך צר ולחוץ וכשאין כסף זה כל-כך כואב, שאף אחד לא חושב לבזבז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''הכסף שם כל-כך צר ולחוץ'' ברור, הרי צריך לממן את התיאטראות, ישיבות, סרטי קולנוע וכו... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו דמגוגיה. אני ממציא מספרים: תקציב הבריאות הוא בערך 24000 מליון ש"ח. תקציב התיאטראות כ- 200 מליון, סרטים: כ- 50 מליון, וישיבות (מלגות קיום לתלמידים מעל גיל 18): 400 מליון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ותוסיף את קצבאות הילדים, מימון לדיור, הבטחת הכנסה. נדמה לי שאפשר לעשות לא מעט בשביל האוטיסטים עם הכסף הזה. לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוודאי שאפשר; בכל שקל אפשר לעשות המון דברים, ובסוף עושים רק אחד. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |