|
||||
|
||||
נח היי הבעייה היא בחינוך לפתיחות לאמנות, כמו שכבר היו דיונים על זה. זה שאני אמנית בעצמי אולי הופך אותי ושכמוני לפתוחים יותר לגבי "תופעות" אמנותיות שונות, אם כי אולי קל לנו להבין את השפה של צבע וקו כי אנחנו משתמשים בה בעצמנו. אבל אנשים שאינם יוצרים בתחום הפלסטי, ואמורים בעצם להיות קהלנו (הרי לא נרצה שרק אמנים יראו אחד את העבודות של השני) ואני לא יודעת אבל נדמה לי שכל פעם צריך להמציא את הגלגל מחד ולהתחיל מאלף-בית לגבי אמנות מופשטת, למשל. הרי יש גם שירה מסוגים שונים ומוסיקה. זה בערך אותו דבר. לא כל דבר צריך להיות פשוט ופשטני כמו ציור נוף יפה, כי גם אנחנו לא תמיד פשוטים ומאז המצלמה אין לנו צורך להעתיק מציאות חיצונית כפשוטה. אני פשוט לא תופסת איך אנשים אינטליגנטים /אינטלקטואלים וכו' וכו' שיכולים לגלות פתיחות והבנה וידע לגבי כל כך הרבה נושאים לא מצליחים להבין למה קו וכתם עגול אדום היא לעיתים יצרירת אמנות!! וכבר עברו בערך מאה שנה מאז המהפכות באמנות. לחואן מירו יש עבודה שנקראת התקווה של הנידון למוות. קו וכתם. ציור ענק. לקח לו 5 שנים להבשיל איתה, ואנשים עדיין בוהים בה בפליאה. חינוך לאמנות ולהסטוריה של האמנות ולהתפתחותה יכול להקל על ההבנה למי שמתעניין כמובן,ורוצה להבין או שאנשים לא מסוגלים לקלוט שכדי "להבין" או ללהרגיש יצירה אמנותית הם צריכים להשתמש יותר ברגש ובחושים אחרים ולאו דוקא בגישה שכלתנית. |
|
||||
|
||||
ולי לקח חמש שנים ללמוד לאפות עוגת גבינה מושלמת שלא תיפול בתנור. סליחה על ההשוואה, אבל למה זמן "הבשלת" היצירה קובע משהו לאיכותה? אולי זה אומר שהאמן לא מוכשר מספיק? כשהשתחררתי מהצבא, לפני עשר שנים, הדבר הראשון שרציתי לעשות זה לכתוב רומן. מאז אני "מבשילה" איתו. בניגוד להרבה "אמנים" קונספטואלים, לי יש (אני מקווה) מספיק ביקורת עצמית כדי לומר שהטיוטא שלי במצבה לאחר עשור, לא טובה מספיק, ושעשר שנים חלפו לא בגלל שאני מבשילה, אלא בגלל שמה שיש לי להגיד הוא לא מעניין מספיק, ושהצורה שבה אני מנסחת את הדברים גם כן לא מעניינת מספיק. הבעיה שלי עם אמנות קונספטואלית (קו שחור על רקע לבן, נקודה כתומה וכולי) היא שזה משעמם ומזכיר לי יותר מדי פתרון תרגילים במתמטיקה (הסליחה עם המתמטיקאים בקהל). אין לי שום בעיה עם המאמץ האינטלקטואלי שנלווה להבנת היצירות הללו כמו שאין לי שום בעיה עם המאמץ שנדרש לפתרון תרגילי מתמטיקה. גם יצירות לא מופשטות דורשות מאמץ אינטלקטואלי. מה שמפריע לי, ויוצר את חוסר העניין, הוא חוסר השפעה רגשית. בגלל זה מוזר לי שנאמר כאן שכדי להבין יצירה אמנותית צריך לנקוט לאו דווקא בגישה שכלתנית. מה משמים יותר מקו שחור על לוח לבן? (אני בדרך כלל מחבבת ציורים שמספרים סיפור, עם הרבה פרטים ורצוי בצבעים עזים ומטלטלי רגשות. הציורים הפרה-רפאליטים למשל. או ציורי הרנסאנס). הועלתה כאן תיאוריה של "לא מספיק אינפורמציה". אני הייתי רוצה להציע מודל אחר. נראה לי, שלעיתים, האמן המופשט משתמש באינפורמציה שכלתנית כדי להעביר רגש, ולהיפך - שימוש באינפורמציה רגשית כדי להעביר תיאוריה מורכבת כלשהי. אצלי לפחות ההיפוך הזה לא עובד טוב בכלל. אגב, חינוך לאמנות מסוג מסוים (אבסטרקטית), כמו גם חינוך למוסיקה מסוג מסוים (קלאסית), נשמעים לי תמיד כפטרונות שאין כדוגמתה. |
|
||||
|
||||
להודות על האמת, אני אוהבת אמנות ועוסקת בה בצורה קצת יותר מחובבנית והאמנות ה''קונספטואלית'' היא ממש לא מהחביבות עלי. אבל דיברתי על פתיחות. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |