 |
הנה מה שכתב רון הוסוויט (בתרגום מאד חופשי ומקוצר) , תלמיד ועורך של בואוסמה, בהקדמה לאחד הספרים:
"בקורס בו דנו בספרות תלמידים טוענים שספרות (ושירה) זה סוג של אמירה, על המוסר או החיים, או שמלמדים ספרות כדי לשפר את אופי המוסרי של התלמידים. בואוסמה מתנגד לטענות האלה ומרדד אותם לטריביאליות מגוכחת, ומציע במקמומן טענה האומרת שאנחנו קוראים או מלמדים ספרות כדי להנות. זה לא אומר שספרות לא נותנת לנו "משהו לחשוב עליו." זאת לו הפונקציה המיוחדת של הספרות, כי גם מה שקרה לנו במשרד או תאונה בדרך הביתה נותנים לנו "משהו לחשוב עליו." מה שאנחנו עושים עם מה שניתן לנו "לחשוב עליו" יכול להיות חשוב ומעשיר, אבל המטרה המהותית של ספרות זה הנאה.
זה לא אומר שהנאה משמעותה שמייד כשאנחנו קוראים דבר מה אנחנו מרגישים אושר או התרוממות הרוח, לפעמים זה יכול לקחת חודשים – בואוסמה התעמק בפיניגנס במשך שנה שלמה. אפשר להנות ממשחקי מלים, משפט מפיע, מלה חדשה, שורה במישקל מסוים. הנאה מהמשחק game – לשחק play במלים. במשחק כזה אפשר לאבד את הזמן, הסחה, סיפוק ממילה שנמצאת בדיוק במקומה, "תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו." מילה חסרה או שלא במקומה יכולה להיות עינוי וסבל, ויש הנאה במציאת המילה המתאימה, ויש גבול למידת הסבל שלנו, מה עוד שאנחנו יכולים לסבול גם אם המשורר משתמש במלים המעלות זכרונות לא נעימים. בקיצור, בואוסמה טוען שספרות זאת שפה שנועדה בעיקר למען הנאתנו. שפה בחופשה. (כמי שהתעמק בוויטגינשטיין, הוא כמובן השתמש במושג הזה בכוונה)."
יש לו מאמר מעניין שבודק את תאורית ההבעה של האמנות בו הוא בודק את חוסר הבהירות בשימושן של המלים "הבעה" ו "רגשות". כדרכו, הוא פותח בסיפור קטן שאם תרצה, אביא תרגום מקוצר שלו.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש