בתשובה לגיל לדרמן, 09/10/04 13:14
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני באמת מתפלסף אבל לא יתר על המידה. כאן אני דווקא אני רואה אור בקצה המנהרה. לא שנוכל להסכים אבל נוכל להסביר למה איננו מסכימים. מושג הצדק עומד בבסיס כל מה שדנו בו השבוע. אם לא נסכים על מה צודק כבסיס, גם תילי מילים לא יביאו אותנו להסכמה - אלא בטעות. למה הדבר דומה: אני יכול להוכיח לך את משפט פיתגורס (מבוא לגאומטריה - כיתה ו') אם גם אתה מסכים ששני קוים מקבילים אינם ניפגשים לעולם (ועוד 2-3 אקסיומות). אבל אם תתעקש שאלה עלולים להיפגש - חבל"ז. ואכן היו כאלה שהשתעשעו (גאומטריה לא אוקלידית) והניחו שקווים מקבילים יכולים להיפגש. זה מענין אבל מהנדסי בינין, אצלי, הם לא יהיו. אתה רואה צדק כתחושה סוביקטיבית - גם אם של 9/10 ואני כענין הגיוני. בניסיון נואש להציל את המצב אני מבקש להזכיר שתחושות יש (כנראה) גם לבעלי חיים ואולי עדיף להשען על מותר האדם. וגם להמליץ על ספר - ליוויתן, של הובס - שבו מתואר "המצב הטיבעי" בו אין דין ואין דיין - הכל על פי תחושות. במצב הזה מאבקים פוליטיים ואחרים מסתימים רק באמצעים אלימים. בקשר לעבודה בתנאי ניצול, אני אינני מוחל לך (הרטוריקה לא אישית) וטוען שאתה הוא זה שלא יודע על מה הוא מדבר. אני הוא מאבטח אחד שאיתו לא דיברת. כשההיתי סטודנט 'סידרו' לי עבודה בחברת שמירה. הייתי נכנס לבנק ביום שישי ויוצא ביום ראשון. דווקא חשבתי שזה אחלה כי נתנו לי טלויזיה, חברה שלי ביקרה, והיו לי 1000 שעות להתכונן למבחן. גם ידעתי שזה עינין זמנ ואני (לא עגבניה) הולך להרויח יותר. יש מי שיטען שאני ניצלתי אותם! |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |