 |
מדיניות הממסד הישראלי בשטחים הכבושים אכן מכעיסה ומעציבה אותי מאוד, אולם אני מביא את זה כדוגמא לכך שלא לכל בעיה בחיים הלאומיים של אומה (והעוני של כל ילד שלישי בישראל זו בהחלט בעיה) ניתן למצוא פתרון ע''י פתרון משוואות או עצות של מומחים.
בוודאי שאין לוותר על אידיאולוגיה ועל עקרונות, ואין להכחיש שהשניים הללו נובעים לא פעם מתחושת בטן (או לב). כאשר אני רואה בריון מרביץ לילד קטן אני לא רץ לשאול את אסא כשר מה צריך לעשות, וכאשר המדינה חומסת את אדמתו של חקלאי זקן אני לא זקוק לאמנת ז'נווה. לענייננו, מדובר על תחושת הבטן שלי ביחס לעובדי הקבלן באוניברסיטת תל-אביב למשל. העקרונות והאידיאולוגיה שלי מבוססים בעיקר על התחושות העולות בי למראה האנשים המנקים את הכיתות, מטפחים את הגינות, ושומרים עלי בשער בזמן שאני (ורבים אחרים) יושב בביטחה ולומד, ובקושי מסוגלים להאכיל את ילדיהם, שלא לדבר על לקחת אותם לסרט פעם בשנה.
נאו-ליברליים (''קפיטליסטיים'' זו מילה לא ממש מתאימה כאן) בישראל כלל אינם ימניים יתר על המידה, הייתי אומר שאפילו להפך - ולו מסיבות פרקטיות. אנשים שמעוניינים לעורר את העם למלחמה מתמדת לא יכולים להרשות פערים חברתיים גדולים מדי. המוטיבציה של חייל להילחם למען המולדת נפגעת מאוד כשהוא חוזר הביתה למקרר ריק בעוד חבריו ליחידה חוזרים ויוצאים לבלות במכונית של הוריהם (אם כולם עניים זה כבר עניין אחר, לא בהכרח מזיק לחרחור המלחמה).
הרוב אשר תומך במדיניות הנאו-ליברלית מורכב ממצביעי שינוי, מר''ץ, והעבודה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש