|
הביקורת הזו מוצדקת במידה מסוימת, ואני תוהה מה לעשות איתה. חשבתי לא מעט היום על הסיבות שהביאו את הפתיל המבאס הזה להיות כל כך מבאס. שני עניינים עלו אצלי בתור גורמים שמפריעים לי במיוחד.
אני משתדל, או חושב שאני משתדל, לא לומר דברים שאני לגמרי לא מעוניין לעמוד מאחוריהם. הבעיה היא שכדי לומר דבר אחד צריך לומר גם הרבה דברים אחרים. למשל, בתגובה 248712 שפתחה את הפתיל הזה, רק ניסיתי להזכיר לשוקי-שמאל נימוק חשוב של חלק מהסרבנים שאותו הוא שכח להזכיר. אלא שאי אפשר לומר את זה בלי לומר שאני תומך בסרוב, שאני תומך בנימוק הזה בפרט, ושפעולתו העיקרית של הצבא היא דיכוי. אולי אפשר היה להוסיף את ההסתייגויות הללו בהודעה המקורית, אבל רמה כזו של זהירות היתה מחייבת אותי להחזיק עורך דין שינסח לי את ההודעות כאן. זו נראית לי השקעה מוגזמת (גם ככה אני משקיע הרבה מאוד בניסוח) וגם לא בריאה. ככה שאני מוצא את עצמי במילכוד: איך אומרים דברים שאני מעוניין לעמוד מאחוריהם, מבלי להתחייב לדיונים אינסופיים (וסיסמתיים, וקלישאתיים, ומשעממים, ועמוסי אנרגיות שליליות) על האמירות המשתמעות?
אבל מה שבעיקר עיצבן אותי היה הסגנון של ההתדיינות: התקפה באמצעות סימני שאלה. אם אני כותב את דעתי, ואחר כך מישהו מסביר למה הוא חושב שכתבתי שטויות ושאני אידיוט באופן כללי, הוא משאיר לי פתח לאפשר לקוראים לקרוא את התגובות שלנו ולשפוט בעצמם, או להגיב ולהסביר למה אני חושב שהוא טועה. אבל בתגובות כמו "למה פעולתו העיקרית של צה"ל היא דיכוי?" או "האם אתה סבור שתוכל להמשיך לחיות מספר שבועות לאחר פירוקו של אותו גוף מדכא?" יש משהו כוחני הרבה יותר. מי שמגיב כך בעצם כופה עלי להגיב (כי אחרת השארתי את השאלה תלויה באוויר), הוא כופה עלי להבין לאיזו ביקורת השאלה חותרת, הוא כופה עלי לענות על השאלה בטרמינולוגיה שלו ולקחת את הדיון לכיוון שלו. הוא מכריח אותי להשקיע בתשובה מנומקת שתיתקל מייד בעוד שאלה של שורה אחת, וכך הלאה עד אינסוף. הוא לא מציב עמדה משלו לדיון (אפילו לא עמדה בסגנון "אתה טועה ואתה אידיוט"), מה שעושה אותו הרבה פחות חשוף והרבה פחות מתחייב. זה מרגיש לי יותר כמו חקירה (במרתפי השב"כ?) מאשר כמו דיון. (ואגב, יש דברים מעניינים לחשוב מכאן על מתודת החקירה הפילוסופית של שאלה-תשובה שמקובלת מאז סוקרטס, למרות שלא בטוח שאני שולל אותה)
|
|