בתשובה לגיל לדרמן, 19/09/04 18:21
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ההקבלה שאתה עושה בין קבוצת אחזקות (או סתם תאגיד/מפעל גדול) וכלכלה קומוניסטית ממש לא מחזיקה מיים. ניהול בסגנון קומוניסטי משמעותו שליטה מלמעלה על כל אספקט כלכלי (שזה בעצם הכל) של החיים. החל ממחיר הנעלים וכלה בכמויות חומרי הגלם וכוח העבודה המוקצות ליצור סחורות אלו ואחרות. ניהול מפעל או מספר מפעלים לשם עשיית כסף איננו דומה לכך משום שיש לך, עם כל הסיבוך, שורה תחתונה ברורה. אתה מציג את "יחידת הבעלות" כאיזה גורם שהופך את כל אלו להירארכי אבל אתה מתעלם מכמה הבדלים ברורים: א. הניהול הוא לא באמת הירארכי, האחים עופר אינם מתעסקים בכמויות חומרי הגלם, מה ייצרו בדיוק ואיך. הם קונים עסקים שעושים כסף (או עשויים לעשות כסף), משקיעים בהם וכו אבל הם בוודאי לא עוסקים בפרטי הפרטים של היצור - אלו נשארים בתוך כל יחידה באופן די עצמאי. ב. המפעלים ובתי העסק שבבעלותם אינם פועלים בחלל האוויר, יש שוק חופשי מסביב. אין לאחים עופר שליטה על הביקוש, מחירים וכו. אין לאחים עופר אפשרות להתעלם מלחצי השוק בלי להפסיד כסף. ההתעלמות שלך מהבעיה המרכזית, קרי - היכולת להציב מטרות, היא מאלפת. העובדים במפעלים של עופר, למרות הדיכוי הנורא תחתיו הם מצויים, עדיין חוזרים הבייתה בכל יום והם רשאים להחליט מה יעשו בכספי המשכורת שלהם, תושבי חיפה הקומוניסטית לא. עובדי "קבוצת עופר" יכולים גם ללכת לעבוד במקום אחר, יש הרי עוד מעסיקים בשוק, הפרולטריון החיפאי - לא. וכן הלאה. יש הבדל מהותי בין ארגון גדול המנהל כמות גדולה של משאבים, כולל *חלק* מזמנם של העובדים בו ובין ניהול טוטאלי של כל ההיבטים של כל חיי האדם בטריטוריה מסויימת. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |