בתשובה לגיל לדרמן, 14/09/04 23:30
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני חוזר על הנקודה שלי: אין דבר כזה "יעילות" בעלמא; יעילות היא ביחס למטרות מסוימות. ההבדל הקריטי הוא לא של גודל, אלא של קיום מטרות חיצוניות לפרט. מצד אחד של ההבדל תמצא את קבוצת הכדורגל, את בית המלאכה לשלטים, את קבוצת עופר, ואת וולמארט; מהצד השני, את המדינה, העיר, ואת דיירי סמונלסקין 6א'. בקבוצה הראשונה, יש מטרה חיצונית לאנשים העוסקים במלאכה, ולמעשה היא בכלל לא צריכה לעניין אותם ישירות. בעל העסק, שרוצה שהם יקדמו את מטרתו, *חייב* מצידו לנהל אותם; ומצידם, המטרה היא לקבל משכורת, ולשם כך הם מפקידים את עצמם (משאבים מסוימים שלהם) בידיו של המנהל, לצורך המטרות החיצוניות להם. "לתת להם לעשות מה שהם רוצים" זו לא אלטרנטיבה לניהול אוטוריטרי, שאפשר לשאול מה יותר יעיל; זה סתם אבסורד. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הטענה שנשמעת כאן היא ש''באופן אמפירי'' - דהיינו ביחס למטרה מוגדרת (צמיחה, תל''ג) - השוק החופשי משיג תוצאות טובות יותר מניהול מתוכנן. זאת אינה יעילות בעלמא. חלק מחסידי השוק החופשי אולי לא רואים ביעילות מטרה בפני עצמה, אבל משתמשים בהשוואת התפוקה כדי לנסות להראות את עליונותו של השוק החופשי. אם אני מבין נכון, ההשוואה לארגון היררכי היא ניסיון לבודד את הטענה האמפירית (''שוק חופשי מביא לתפוקה רבה יותר ממבנה היררכי''), ולבדוק אותה בתנאים אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, הבנתי את הטענה, אני חושב. עדיין נראה לי ברור שזו התחכמות: במפעלים (או יחידות בעלות) "לתת לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה" הוא אבסורד (אם מסתכלים על המטרה), ובמדינה (ועיר, ובית), גם אם זה לא לגמרי נכון, זה בוודאי לא אבסורד. מכאן שיש הבדל מהותי (ולא של גודל), אבל אני מודה שצריך להתאמץ קצת כדי למצוא היכן הכשל. אולי הוא כאן: המטרה של צמיחה ותל"ג היא בקירוב מסוים סכום של המטרות והרצונות של כלל האנשים - לפחות במה שנוגע לצריכה, ובעקבותיה ליצור. ולכן, אם כולם יפעלו לממש את מטרות הצריכה שלהם, אפשר לקוות שתשתרת היטב המטרה של צמיחה ותל"ג. לעומת זאת, למטרה של ייצור שלטים אין קשר למה שרוצה מפעיל המחרטה לעשות בשעה הקרובה (לשתות קפה, לקרוא באייל). לכן, אם הוא יעשה מה שהוא רוצה, לא ייוצרו שלטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעצם, בתגובה 247250 עניתי על צד אחד של התהייה: האם ניתן במפעלים לתת לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה, ומדוע זה לא כמו במדינה. אבל יש צד שני לתהייה: מה עם גם ברמת המדינה נווסת זרימת מידע ונגביל התנהגות כמו במפעל; האם ייתכן שהמטרה הכלכלית - נניח, צמיחה ותל"ג, תצא נשכרת. אולי; אני לא מאמין שאפשר להוכיח באופן לוגי-פילוסופי שלא. כאן זו כבר באמת שאלה אמפירית. אם המסקנה האמפירית היא שלא, אפשר לתת לה הסברים בדיעבד, כפי שעושים הליברליסטים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקבל את ההסבר. התהייה המקורית היא של האלמנה והיתום, ומעניין לדעת מה היא (הם) חושבת/ים על התשובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התשובה מעניינת מאד. אם אני מבינה נכון, במקרה של חברה/יחידת בעלות כמו וולמארט, מרבית העובדים הם מעין רובוטריקים המשילים מעצמם את תכונות האנוש עם הכניסה למקום העבודה וממלאים פונקציה מוגדרת היטב שאינה מצריכה נגישות למידע ואינה מייצרת מידע ולכן הם פטורים מהשתתפות במודל השוק. קצת מזכיר את רעיון "המכונית והנהג" של המאמינים ברעיון התודעה. אבל זה מעורר שתי שאלות נוספות: - ישנן גם חברות שהן מאד היררכיות ושמרבית העובדים בהן הם בבירור לא רובוטריקים ובכל זאת הן מצליחות (למשל IBM). האם לא היה עלינו לצפות שחברות כאלו יתפרקו למרכיביהן? - אם תהליך יצור ההכנסות הוא כה ברור עד שניתן לבצעו באופן כמעט ממוכן, אפשר להכליל את מודל המכונית והנהג לכלל השוק - מדוע יש בכלל שני קמעונאים? הלא המוח של וולמארט יודע כיצד לבצע את המשימה ביעילות הרבה ביותר ולכן אפשר לצפות שהוא יעסיק עוד ועוד רובוטריקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את כותבת על עובדי וולמארט שהם "פטורים מהשתתפות במודל השוק". ואני (שוב) שואל: איזה מודל שוק אפשר בכלל לצפות שיפעל במסגרת וולמארט? באשר להשוואה ליב"מ: האם ממה שכתבתי משתמע איכשהו שיש בדיוק סגנון ניהול אחד אפשרי שיעבוד בכל החברות? באשר לשאלה השניה: המוח של וולמארט יודע לבצע את המשימה ביעילות גבוהה (בקירוב מסוים, הגבוהה ביותר) - כאשר המשימה היא רווחים לוולמארט. יש עוד קמעונאים, כי חוץ מהבעלים של וולמארט יש עוד כמה אנשים שיש להם משימה משלהם, שונה קצת: רווחים לעצמם, כבעלי עסק קמעונאי משלהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שמה שכתבת זו תשובה אומנם, אולם תשובה "משעממת". היא מתחמקת לדעתי מהשאלה האמיתית (הכותב/ת בשם "אלמנה ויתום" התייחס ביתר דיוק לנקודה המעניינת לדעתי). אין כל בעיה להכתיב מטרות "חיצוניות" למסגרות חברתיות גדולות. אם רק ימצא הכוח הפוליטי לכך, אפשר לגייס עיר, מחוז, או אף אומה שלמה לטובת מטרה חיצונית. אפשר למשל להחליט שכל תושבי חיפה ינוהלו בצורה היררכית ומוכתבת מלמעלה כך שהם יעבדו בגד"ש כל היום ויקטפו אבוקדו (יטענו כמובן שזה לא ממש מוסרי, ואני מסכים, אולם השאלה המעניינת כאן היא לא לגבי ענייני מוסר). הטענה הרווחת היא שזה -לא יעיל- . אפשר להקים קולקטיב ענק ולנהל חוות חקלאיות מלמעלה מהכוונת משטר פוליטי, וקוראים לזה קומוניזם או מאואיזם וזה מוביל לקריסה. לא קריסה חברתית גרידא, אלא קריסה -כלכלית-. המושבות החקלאיות הללו אינן מצליחות לייצר מספיק תוצרת חקלאית, מה שגורם לרעב המוני. ההסברים לכך הם מגוונים - חוסר ב"יוזמה", "יצירתיות", "תחרותיות", "חופש", ועוד. אף קומיסר פוליטי, מוכשר ככל שיהיה, לא יוכל לקיים את עמו ע"י חקלאות מתוכננת מלמעלה, משום שזה לא עובד. אותי מעניינים המספרים. מספר האנשים שמנוהלים מלמעלה בתאגיד וול-מארט הוא מליון בערך אם אני זוכר נכון. זה באותו סדר גודל של מספר התושבים בסינגפור. תאגידי החקלאות הגדולים אינם מעסיקים עובדים רבים כל כך כמו וול-מארט, אבל אפשר לנחש שמדובר בעשרות או מאות אלפים. אז איפה נשבר העיקרון? למה תאגיד שמעסיק מספר עובדים בקנה המידה של מדינה זערורית לא ירוויח מאותם עקרונות שעובדים עבוד המדינה הזערורית, או להפך? ומה אם נחליט שיחידות הבעלות הבסיסיות הן למשל קהילות מקומיות או קואופרטיבים של עובדים (כמו למשל מה שקרה בארגנטינה לאחר הקריסה הכלכלית), ויחידות אלו יתחרו ביניהן? האם זה עדיין "שוק חופשי"? (יש לשים לב שהמבנה הזה לא מופרך. רוב גופי ההשקעות הגדולים הם מעין תאגידים היררכיים של אנשים רבים, אשר מפקידים את המשאבים הפיננסיים שלהם בידי התאגיד). מתי ובאילו תנאים עובדת דווקא האנרכיה? איך זה שאותה האנרכיה שתוכננה עבור יחידות בעלות פרימיטיביות המורכבות מבעל מלאכה או סוחר בננות או אולי משק חקלאי קטן מימדים (אלו היו השחקנים הכלכליים העיקריים בזמן שבו הגו לראשונה את העקרונות של כלכלת "שוק חופשי") עובדת גם לגבי יחידות המורכבות ממליון בני אדם? איך זה שהיד הנעלמה עוזרת גם לאנשים בודדים שמתחרים ביניהם, וגם ל"קבוצות כדורגל" של מאות אלפים? ואם היא עובדת כל כך יפה עבור בודדים, מדוע תאגיד של מליון אנשים איננו יכול להנות ממנה באופן פנימי? האם בלתי אפשרי לדמיין שתאגיד וול-מארט יהנה מ"צמיחה" גבוהה יותר אם ישחרר את כוחות השוק וייתן ליוזמה ולחופש של עובדיו לעשות את שלהם בהנחיית ה"יד הנעלמה"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שני עקרונות מתנגשים שעולים בדעתי (ויש עוד הרבה, כנראה): א. יתרון לגודל (עולה עם גודל החברה). ב. התאמה אישית של המוצר/שירות ללקוח (בד"כ יורד עם גודל החברה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הרבה מאוד תאגידים המעודדים תחרות בין סניפים שונים, עפ''י קריטריונים של מכירות ויעילות. למעשה, מתן אחוזים ממכירות או בונוסים למוכרים מצטיינים הוא בדיוק עידוד כזה של תחרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"למה תאגיד שמעסיק מספר עובדים בקנה המידה של מדינה זערורית לא ירוויח מאותם עקרונות שעובדים עבוד המדינה הזערורית, או להפך?" אני עדיין מחזיק בדעה שכיוון אחד של השאלה הוא לא מעניין, כל עוד לא תראה לי למה הכוונה בעסק שבו העובדים "לא מרוגלצים". באשר לכיוון השני - למה אי אפשר לנהל מדינה יעילה בצורה היררכית ו"מרוגלצת" לחלוטין, כמו חברה עסקית, כאן זו אכן שאלה. אבל גם כאן, תצטרך להסביר לי יותר בפירוט מה התסריט שיש לך בראש. כי לחברה עסקית יש מטרה אחת מצומצמת - להרוויח כסף. אתה מדמיין מדינה ש-מה? מנסה למקסם את הרווח? איך בכלל אתה מגדיר כאן רווח? ומה עם דאגה לחינוך ובריאות? ואם גם אלו מטרות, אז אתה נקלע לבעיה של ריבוי מטרות מתנגשות. ההבדל בין מטרה ברורה ומצוצמצת לבין ריבוי מטרות הוא מה שמאפשר למנכ"ל החברה העסקית, גדולה ככל שתהיה, לקבל החלטות בצורה מושכלת. ל"מנכ"ל" המדינה אין פריבילגיה כזו. או שאני עדיין לא מבין את ה"הצעה". |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |