בתשובה להאייל האלמוני, 10/09/04 10:05
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתה חייב להפריד בין שני הדברים המתנחלים מאמינים (והכוונה כאן לזרם הדתי לאומי שמייצגיו העיקריים הם יוצאי ישיבת מרכז הרב) שהחזרה בעיקבות מלחמת ששת הימים למקומות הקדושים, ערש תרבותינו, המקומות שבו הפכנו לעם ישראל, חבלי הארץ שבהם חיו ופעלו וניקברו האבות- מערת המכפלה, חברון, שכם, בית לחם, וכו' שלא לדבר על ירושלים, הנחלה בה הוקמה מלכות ישראל ויהודה, החזרה לנחלת אבותינו מסמלת את סימן תחילת הגאולה. אבל גם אם לא -זה שלנו. אם חבל יהודה לא שלנו בזכות, אז מה כן שלנו? (תל- אביב ומישור החוף קשורים יותר לפלשתים ויורשהם, אבל הזכות שלנו על הארץ הזאת היא מתוקף ההבטחה, ומתוקף כך שיש לנו חלק בנחלת בן ישי, והקשר של היהודים לחבלי הארץ האלה הוא קשר כה חזק ועמוק שאחרי 2000 שנות גלות שהיתפזרנו בכל רחבי תבל אחרי כל הגרושים, הרדיפות ,והפרעות לא נותק הקשר, והכמיהה לא פסקה (אפילו הציונים החילוניים ידעו שכל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה... עין לציון צופיה), ולכן אסור לעזוב את המקומות הקדושים הללו, זה חטא, שלא לדבר על זה שלאף אחד אין זכות לדרוש זאת. האידאולוגיה הזאת שהיא אמונית מיסודה, יש מי שמקבל אותה ויש מי שטוען שאי אפשר לממש אותה במציאות של ימינו, ונסיון לכך יביא עלינו כליה. העיניין השני הוא ההתקפלות ללא הסכם. הכניעה לטרור. העדות שאנחנו מבינים רק כוח, וככל שמפעילים עלינו יותר כח, כך אנחנו מתקפלים יותר. אם מישהו חושב שהבריחה שלנו תגרום לפלשתינאים להוריד את מפלס האלימות, למנוע חדירה של מתאבדים, ושיגורם של רקטות על שדרות ושאר ערי הנגב, סימן שהוא לא למד דבר וחצי דבר, ממה שקרה פה בשנים האחרונות, כל נסיגה שלנו הובילה להגברת הלחץ מצידם ולנכונות לעוד נסיגה שלנו. רבים מוכנים היום להסכים לקווי גבול שרק לפני זמן לא רב, לא היו מעלים דעתם להסכים להם, לב הארץ, אזורים שהחשיבות שלהם היא לא רק דתית-הסטורית אלא אסטרגית בטחונית, גבולות שכמעט לא ניתן להגן עליהם שמבתרים את הארץ- ירושלים, גוש עציון, עמק הירדן, (הסתכל במצע מפלגת העבודה בתקופת רבין וברק לעומת ההסכם שמציעים עמי איילון וסרי נוסייבה, שזוכה ללא מעט חסידים, השווה לתוכנית אלון שפעם נחשבה לקונסנזוס ) אפילו על על זכות השיבה כבר מוכנים להתפשר. (ראה תוכנית ג'נבה). הוכחנו שכל הדיבורים שלנו על קווים אדומים, הם דיבורים ריקים. ערפאת לא הכריז שהוא מוותר על מילמטר אחד, ובטח לא על זכות השיבה. ואנחנו כבר נסוגים ובורחים ומפקירים שטחים בהם יוכלו אוייבנו להתארגן באין מפריע, להקים את קיני הטרור, מעבדות החבלה ואת הבסיסים הצבאיים מהם יוציאו את הפעולות הרצחניות שלהם, החאמס מכריז שכל הארץ זה פלשתין והמילחמה לא תפסק עד שיוסר הכיבוש (כלומר תוחרב מדינת ישראל) ואנחנו מוותרים ומתקפלים. זה מצליח להם, הם לא חייבים להיתפשר על שום דבר, והם מקבלים עוד ועוד, בלי שהם יסכימו לשום פשרה, אפילו למראית עין, בטח לא להפסקת המאבק המזויין, אנחנו כבר לא מצפים לא לשלום, לא לרגיעה, לא לשום דבר, רק לעוד דם ואש, ופצועים והרוגים, ולעוד נסיגות שלנו לאורך כל הקווים, מכל הקווים מכל השטחים, מכל הארץ. זה מצליח להם,הם צרכים להיות מטומטמים להפסיק והרי הם לא מטומטמים. אם הפלשתינאים היו מוכנים שהמתנחלים ישארו בבתיהם ולא היו חותרים להפוך את ארץ יהודה ליודן ריין. (וכמו שיש אזרחים ערבים-ישראלים או פלשתינאים-ישראלים שחיים בישראל היו מתנחלים יהודים (-ישראלים) שחיים בשטחים הפלשתינאים. היינו יודעים שהם באמת מוכנים לדו קיום, שהם לא מחכים להזדמנות להפטר מאיתנו אלא שהם משלימים עם נוכחותינו. (כבעלי זכויות שוות ולא מתוך רצון ליצור אפרטהייד והשמדה). סליחה, אם החלק השני נשמע קצת היסטרי, תבוסתני, ומוגזם, הדברים הובאו כמובן לידי הקצנה. אומנם עוד לא הרמנו ידיים ויש לנו כוח להגן על עצמנו ולהתלכד סביב איזה עמדות או עקרונות בסיסיים, ובכל זאת נראה שרבים כל כך לא מאמינים שאנחנו בצד של הצודקים, שמגיע לו לקבוע את התנאים לפיו נחיה, אלא שייכים לצד של הקגלסים האכזריים, הצד אותו צרכים להכניע ולאלץ אותו לקבל על עצמו את תנאי הכניעה שיוכתבו לו על ידי יריביו הנדיבים, הצודקים והגיבורים. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |