בתשובה לד''ר בר ביצוע, 21/08/04 4:17
אם כבר, טישלוב-ויצוס 243183
גיל לדרמן • בתשובה לד''ר בר ביצוע יום ה', 26/8/2004, 20:46
ובמעבר חד למציאות.

אני אישית אינני אוהב סיפורי קונספירציה. אני לא מאמין שמאות אנשים יכולים לשמור סודות כמוסים, אני לא מכיר חדרי ישיבות גדולים מספיק, וכאחד מאנשים רבים שאוהבים היסטוריה ומדעים, יש בי איזו ספקנות בריאה בסיסית בנוגע לרוב הדברים. האמירות שאני רומז לתאוריות קונספירציה אינן נשמרות עבורי בלבד, או לדיונים כלכליים בכלל. למעשה, המתח הזה קיים לגבי כל תאוריה "ראליסטית". מן הבלבניזם המושמץ חדשות לבקרים ב'אייל', ועד למאמריה המלומדים והמרתקים לעניות דעתי של טניה ריינהאט (נדמה לי שקורא בשם "עומר" הפנה אליהם פעם) על ההגמוניה בתקשורת הישראלית כפי שהיא נצפית ביחס להסכמי אוסלו בשנות התשעים, אשר אינם אלא יישום של תאוריות דומות של המורה הרוחני שלה, נועם חומסקי. מיותר לציין שאני אינני רואה כל קונספירטיביות בתאורים הללו של המציאות, וזו איננה נמצאת אלא בהתלהבותם היתרה של פרשנים של התאוריה. "קונספירציה" היא התאגדות סודית ומודעת של אנשים, רבים או מעטים. אני לא רואה בעובדה שפוליטיקאים לא אומרים את האמת "קונספירציה", ובוודאי שאני לא רואה כקונספירטיבית הנחת יסוד המנוגדת להגמוניה השלטת. לדוגמא, לגיטימי מבחינתי לנתח את התנהגות הממשל הישראלי מתוך נקודת מוצא שהוא כלל איננו מעוניין לוותר על שטחי הכיבוש שלו, ובוודאי שלא ב"שלום עם שכנינו" במשמעות הנאיבית של הביטוי. בוודאי שניתוח כזה הוא בעל ערך לדעתי אם הוא מציע הסברים פשוטים יותר מההסברים הנשענים על נקודת המוצא שהממשל הישראלי חפץ בשלום מאז קום המדינה, וטווים ניתוחים ופרשנויות סבוכים המתארים את המציאות לאור הנחת היסוד הזו.
ובאשר לכלכלה? אינני מייחס כוונות קונספירטיביות למשתתפים ב'אייל'. זו איננה במה פופולארית מספיק, והשפעתה היחסית זניחה. מי שמנסה להשפיע על דעת הקהל תוך שימוש במדיה הזו איננו עושה שימוש יעיל בזמנו. גם כלכלנים אינם בהכרח אנשים רעים, וגם לא אנשי עסקים. באתר 'חברה צודקת' ניתן למצוא הודעה מעניינת הכוללת חלקים מפרוטוקול דיון שנערך בסוף יוני בוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת ‏1. אני לא אפרט, אבל ניתן לראות מעיון בפרוטוקול שמנכ"לים של חברות היי-טק גדולות אשר לבטח לא ניזוקו אישית מהמהפכה הנאו-ליברלית בישראל מבינים את התוצאות ההרסניות מבחינה חברתית של התהליך אשר הם חלק ממנו, ולא רואים אותו בחיוב. אשרינו שיש לנו בישראל מנכ"לים כאלו, אולם זה לא רלוונטי. במערכות גדולות, הגולם יכול לקום על יוצרו, וגם אם מהאטמה גנדי היה הופך למנכ"ל, לדעתי זה לא היה משנה הרבה. ניקח למשל את תחום המדיה:
רבים יסכימו שהתפתחותה של המדיה הגלובלית (אם כי נצטמצם כרגע לתחומי ישראל) הינה הרסנית במידה מסוימת לתרבות. מישל וולבק אומנם תיאר זאת בגאונות שאני לא יכול אף להתקרב אליה, אבל את הבסיס כולנו מבינים. תקשורת גלובלית גורמת לכך שקנה המידה להשוואה של אדם צעיר בחברה שלנו גדל לעולם כולו. אם פעם זה היה מספיק להיות אהוב על חבריך ומכריך, בן טוב להוריך ותלמיד טוב, היום זה חסר משמעות לאדם צעיר ממוצע. היום הוא משווה את עצמו מדי דקה בדקה לעופר שכטר מ"אקזיט", או לבקהאם, או לכוכב שנולד אתמול או יוולד מחר, וזה עוד כאשר מדובר על גבר צעיר, אשר יחסית מותקף פחות מנערה צעירה ע"י תכתיבים הנוגעים למראה חיצוני. לטווח הארוך, זה גורם לכך שקנה המידה האולטימטיבי להצלחה (הצלחה מבחינה חברתית - ההצלחה היחידה שבני האדם מתייחסים אליה באופן עקבי) הוא הפרסום. הדרך היחידה להיות "מישהו", משתנה לאיטה. וולבק בדרכו הקדורנית טוען שכסף וסקס-אפיל הם שני המשאבים הסחירים היחידים כיום.
אולי לא כולנו מסכימים עם התאור הזה על כל פרטיו, אולם בוודאי שניתן להזדהות עם חלקים ממנו. לא רק אנשי שמאל אידיאליסטיים מוטרדים מכך, אלא גם אנשי ימין שמרנים בארה"ב הדוגלים ב"ערכי משפחה", ואליטות שמרניות בכל מקום אשר מסתכלות בבוז על תופעות אותן הן מגדירות כהמוניות. חלק מהטעם באצילות של האוליגרכיה הוא הרי בכך שלא כל פוץ מעיירת פיתוח יכול להצטרף אליה בגלל שהוא נראה טוב. האם בעלי השליטה המעטים למדי של התקשורת בישראל הם חלק מקונספירציה אשר מטרתה להמיט חורבן על התרבות הישראלית, לרדד ולהשטיח כל כל איכות מקורית למכנה המשותף הנמוך ביותר? בוודאי שלא. חלקם הינם מן הסתם אנשים משכילים ותרבותיים הרבה יותר מהקהל שלהם, והם לא בהכרח מרוצים מהכיוון החדש אליו מתהלכת לה התרבות הישראלית. הם אינם רוצים שבניהם ובנותיהם יחונכו לאור מודל החיקוי שהפירמות בבעלותם מייצרות. ישנם אנשי תקשורת מעונים עד כדי כך (רזי ברקאי?) אשר בבוקר עובדים כחלק מההגמוניה הזו, ובערב מנתחים ומבכים אותה בתוכניות ביקורת גבוהות-מצח. אלא שהמערכת גדולה מסך חלקיה. בעל שליטה שיחליט על דעת עצמו להסיט את מהלך התרבות הישראלית לכיוון שנראה לו נעלה וערכי יותר לא ישנה משהו מהותי, אלא פשוט יביא לפשיטת רגל את הפירמות שלו.
האם "כלכלנים" הם רעים? אני מניח שמעטים ביותר מביניהם. מן הסתם יש בין חברי האוליגרכיה אנשים אשר לא מביעים את דעתם האמיתית משום שהיא מבישה מדי כיום. אני די בטוח שיש אנשים אשר דעתם על "פשוטי העם" לא שונה בהרבה מדעות של מאות שעברו, ומזכירה אולי דעות של יהודים על ערבים שמתחילות במילים "אבל בשורה האחרונה - אתה לא מסכים ש...". אנשים אלו רואים במעמדות חלק טבעי מהקיום האנושי, ונלחמים לטובת המעמד שהם רואים את עצמם כחלק ממנו. אולם כאמור, אני לא חושב שאלו הם הרוב, ובוודאי שהחלוקה איננה קשיחה. רבים מהסטודנטים לכלכלה הם אנשים שלומדים מקצוע אשר הם מקווים שיש לו דרישה ואשר נראה להם הולם למעמדם הסוציו-אקונומי. רובם לא יעלו לעולם מעבר למעמד הבינוני אשר בישראל של היום נלחם בשיניים על מנת לשמור על איכות חייו. זה טפשי להניח שאנשים כאלו מעוניינים לפגוע בעצמם, ואת אמונם העיוור במה שלימדו אותם יש לייחס יותר לשיטת הלימוד של מקצוע הכלכלה באקדמיה. לכלכלנים "מקצועיים" יותר, אשר ממשיכים במחקר אקדמי, קשה לא פחות לייחס רשעות. מדהים ומרענן לקרוא ולהווכח עד כמה הכלכלנים שהמציאו את המודלים מתייחסים אליהם בספקנות ובצניעות גדולה פי כמה מאלו שלמדו הפשטות רדודות שלהם בתואר הראשון, או מקובעי מדיניות שמתבססים על המודלים הללו. אוריאל רובינשטיין, שכבר יצא לי להזכיר בעבר, הינו חתן פרס ישראל לכלכלה מאונ' תל-אביב, ופעיל חברתי. לא ניתן שלא להתרשם מקריאת מאמריו או שמיעת דבריו (אותי הוא קנה כשגיליתי שהוא מחשיב את סהרון שלח כאחד ממוריו הרוחניים), שמדובר באדם אינטלגנטי, בעל חוש צדק מפותח, ואומץ לב. הוא מודה בגלוי שאין לו מושג מה המודלים שהוא בונה (ובזכותם זכה בפרס ישראל) תורמים לצורך החלטה על מדיניות כלכלית מעשית.

אלא מה, שהתנהלות קצרת טווח של החברה האנושית איננה תלויה בדעה הרווחת של אנשים, וגם לא בכוונותיהם הטובות של רבים מהם. התנהלות שכזו תלויה בעיקר במבני הכוח בחברה, ועל מנת להבין אותם יש לנתח את מבנה העל הזה. דעתם של המשתתפים ב'אייל' הינה כמובן חסרת רלוונטיות לחלוטין לעניין זה, וכמו שכבר ציינתי אני בדר"כ מניח שכותבים ב'אייל' מתכוונים בכנות למה שהם אומרים, משום שזו איננה במה פוליטית או בעלת השפעה. אם אמרו תומכי "השוק החופשי" או הסוציאליזם או ארץ ישראל השלמה או מי שלא יהיה פעם אחת שהם רואים כערך את רווחתם הכוללת של אנשים ללא הבדל דת גזע ומין, דיינו. אני אינני דן במניעיהם הסודיים של משתתפים באתר אינטרנט זניח יחסית (המערכת מתבקשת לא לקחת את זה באופן אישי) במדינת ישראל, אלא במבנה יחסי הכוח בחברה. וזה כבר סיפור אחר לגמרי. למשל:

אתה מסביר נכון מאוד את מה ששמעתי כבר לפני שנתיים בהרצאה של אפריים דוידי, נאו-מרכסיסט מחברי הנהגת ההיסתדרות מטעם מפלגת חד"ש אשר פירסם אסופת מאמרים בשם "אנטי-גלובליזציה", או את מה שקראתי אצל שמשון ביכלר ויהונתן ניצן, מרצים לכלכלה פוליטית אשר כתבו את הספר המבריק (לדעתי) "מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום". הקפיטליזם הינה שיטת המשטר העולמית כיום, מלבד כיסים בודדים וחסרי חשיבות. אם אתה ודוידי וביכלר מסכימים על כך, קרוב לוודאי שהעובדות נכונות. אולם ספק רב אם מי מהחבורה המכובדת שהזכרתי כאן יסכימו לקבל את ההסברים (אשר נשמעו ב'אייל' לא פעם, גם אם לא ממך ספציפית, כך שאולי אין זו דעתך) על כך ששבדיה "הבינה" שלא ניתן להמשיך במדיניות "סוציאליסטית" לאורך זמן, או שהודו עברה למדיניות "שוק חופשי" לאחר שנוכחה בכישלון מדיניותה הסוציאליסטית. זה לא יאריך בהרבה (לפחות באחוזים..) את תגובתי אם אני אביא ציטוט קצר מההקדמה לספרם של ביכלר וניצן (אשר אולי תסקרן מספיק אחדים על מנת לקרוא את הספר החשוב הזה, אשר ניתן להורדה בחינם מהאינטרנט ‏2):

"הגישה האטטיסטית (או 'הממלכתית' בעברית) רואה את תמצית ההיסטוריה האנושית בפעילות המדינית ובאינטרסים המדינתיים. על פי אנתרופולוגיה מדינית זאת - קיימים יצורים הקרויים 'מדינות' שנדחפים להילחם אלה באלה בגלל כל מיני תאוות ותשוקות ('פוליטיקה'), שנבלמים ע"י מחסור במשאבים ('כלכלה'), או שמגיעים לבסוף לפורקן ע"י מלחמה. מדובר כמובן ביצורים על-היסטוריים ואל-זמניים. בקונטקסט מסתורי זה קיימת מן פסיכוזה או פראנויה הדדית; אחרת קשה להבין מדוע עולם הדימויים, החביב כל כך על המלומדים העוסקים ב'ביטחון לאומי', מתרכז דווקא ב'דילמת האסירים'. הבנת ההיסטוריה המודרנית, לפי גישה זו, מסתכמת בחקר המטרות הפנימיות של המדינה ויחסיה המשתנים עם קבוצות חברתיות הכלולות בה. יחידת הניתוח הבסיסית היא מדינת הלאום. פעולותיה נשלטות ע"י קבוצה אמורפית למדי, המכונה בשמות לא-מוגדרים כגון 'מקבלי החלטות מרכזיים', 'פקידי מדינה', 'קברניטים' ו'מנהיגים'. קבוצה זו, המונעת ע"י אינטרסים -מדינתיים-, שוקדת להשיג מטרות מקרו-פוליטיות, כגון 'חיזוק ההרתעה הצבאית', או 'השגת יציבות חברתית' - וכן מטרות מקרו-כלכליות, כמו 'הגדלת הצמיחה במשק' או 'הדברת האינפלציה' או 'שיפור מאזן התשלומים'. כל המטרות הללו מופיעות כאוניברסליות ואוטונומיות מאינטרסים פרטיקולריים של קבוצות חברתיות, מובילות או שוליות. המטרות של המדינה מנוסחות על ידי אותה קבוצה על-מעמדית במונחים מצרפיים, הרגל מחשבה שהתגבש מאז עליית הדוקטרינה הקיינסיאנית בשנות הארבעים. מטרות אלה מופיעות בדרך כלל תחת כותרת של 'אינטרס לאומי', שהוא גלגול של אידאה מצרפית ומסתורית הידועה מאז ימי ז'אן-ז'אק רוסו בשם 'הרצון הכללי'. "

מיותר לציין ששני הכותבים המבודחים קורעים לגזרים את התזה הזו, תוך לגלוג מלבב על עסקי ה'בטחון הלאומי', על עסקי 'המזרח התיכון החדש', על עסקי 'המשק התחרותי', ועל רובם של המחקרים האקדמיים למחצה המבוססים על הנחות היסוד הללו.
חקר המשטר הקפיטליסטי (כמו כל משטר) הוא חקר מוקדי הכוח ומוסדות הכוח העיקריים שלו, ובספרם הם פוצחים במחקר מאלף לפרקים ומשעשע לא פעם של מבני הכוח במשטר הישראלי, של האוליגרכיה השלטת. הסברים המבוססים על הגישה האטטיסטית מחטיאים לדעתי את המציאות. לא נוכל להסביר את האינתיפאדה, או את המלחמה בעיראק, או למעשה כמעט כל מלחמה אחרת, אם נשאל את עצמנו "לשם מה זה טוב למרבית האנשים", או אם נחקור את דעתם של כותבי ה'אייל' לגבי זאת. התפתחותו של משטר (במיוחד לטווח הקצר) היא פונקציה של מבני הכוח שבו. חקר של משטר הינו בעיקר חקר של האליטה השלטת. המשטר הקפיטליסטי, כמו גם ההגמוניה האמריקאית או הנסיגה שלה, המלחמה הקרה או מלחמות העולם או האינתיפאדה בשטחים הכבושים, אינם קשורים ל"רווחת מרבית האוכלוסיה" או ל"רצונה של האוכלוסיה" (אם יש דבר כזה בכלל). אני יוצא מנקודת הנחה שלטווח הקצר השליטה היא תמיד בידי הקבוצה ההגמונית השלטת. שאלה מעניינת ובעלת משמעות הינה למשל השאלה ששאלו ביכלר וניצן (ואף ניסו לתת עליה תשובה) בספרם - מה גרם ל-אליטת הכוח- הישראלית לעבור מהפך בסוף שנות השמונים, מהפך אשר הוליך את ישראל לעבר רפורמות נאו-ליברליות, ועל אף התנגדות פה ושם, לעבר הסדר מדיני והסכמי שלום אזוריים. מה הדמיון בין ישראל לבין דרום אפריקה, אשר גם היא עברה תהליכים דומים באותו פרק זמן (מוצלחים יותר או פחות)?
מי שחושב שפניית הפרסה של מדינת ישראל בתחילת שנות התשעים קשורה באיזשהוא אופן לדעת הקהל או ל"רווחת האוכלוסיה" או לעניינים של מוסר וחופש, יסתפק בהסברים ה'ממלכתיים'. לי הגישה הזו נשמעת נאיבית ומוגבלת מדי. האם זו דעה קונספירטיבית להאמין שהמציאות האנושית (שוב, לטווח הקצר. אינני מזלזל בהשפעתם של זרמי מעמקים בקנה מידה היסטורי) הינה פועל יוצא של מאבקי כוח בקרב האליטה השלטת, ולא של הדרך המוצלחת ביותר להביא מזור לחולים, מזון לרעבים, ואושר לבני האדם באשר הם? אם כך, שיהיה. אני תומך בתאורית קונספירציה.

‏1
אם כבר, טישלוב-ויצוס 243244
אורי • בתשובה לגיל לדרמן יום ו', 27/8/2004, 4:59
המונחים ''קפיטליזם'' ו''ליברליזם'' אינם נהירים לך או שאתה מחזיק בפירוש שלהם שאין לו קשר להגדרתם המקורית.
אם כבר, טישלוב-ויצוס 243342
ד''ר בר ביצוע • בתשובה לגיל לדרמן יום ו', 27/8/2004, 19:24
ראשית, בוא נסלק את העז שהכנסת בדמות הגישה ה"אטטיסטית". בתור ליברל אני דוגל באינדיווידואליזם, משמעות הדבר היא שאני אינני רואה ב"חברה" או ב"מדינה" יצור חי, עצמאי החושב בפני עצמו. מי שיכולים לחשוב ולפעול הם אנשים.

עכשיו, הטענה המרכזית שלך, אם הצלחתי לאתר אותה נכונה אומרת משהו כזה:
"תהליכי השינוי המקומיים והגלובליים (לכיוון הקפיטליזם, פחות או יותר) אינם תוצאה של בחינת תוצאות המדיניות הקיימת והתאמתה לאותה מציאות אלא תוצאה של מאבקי כוח בקרב האליטה השלטת"

התיאור הזה מעורר כמה שאלות וסותר לדעתי כמה דברים אחרים שאתה אומר במקומות אחרים וגם ברשימה המסויימת הזאת:
א. כהרגלך, אתה שם את נקודת המוצא לא באותו שלב שקדם להפעלת המדיניות הסוציאליסטית הישראלי (או השוודית וכו.) אלא בנקודה בה אותם כוחות "ניאו ליברליים" מנסים לקעקע את המדיניות הזאת אבל ברור ומובן מאליו שמדיניות תשלומי ההעברה, שכר מינימום ושאר הצעדים הסוציאליסטיים היו צריכים להיות מכוננים באיזושהו שלב. מאחר ולטענתך הגורמים לשינוי אינם תלויים בחשיבה רציונלית או "רצון העם" אנו נותרים עם ההסבר שלך, הגורמים להנחלת הצעדים הללו היו "מאבקי כוח בקרב האליטה השלטת". מאחר ואליטות שליטות יש להם נטיה להנציח את עצמן באמצעות ביצור עמדות הכוח אכן מתעוררת השאלה מדוע בדיוק מוחלים חלק מהצעדים הללו בניגוד לאינטרס של האליטות. מדוע שמנכלי "עלית" "אוסם" או "כור" (שהם גם אליטות והגיעו למעמדם בזכות השיטה) יתמכו בפתיחת השוק ליבוא זול ללא מכסי מגן? איך הם נתנו לזה לקרות?
ב. ניתן כמובן למצוא הסבר לכך, "הגולם קם על יוצרו". מאחר ומה שמעצב את המציאות הוא "מאבקי הכוח" ולא תהליך רציונלי של חשיבה, המציאות היא למעשה תוצר *אקראי* של מאבקי הכוח. זה כמובן קצת מחליש את אזהרותיך המלומדות בדבר אותם "אליטות" אפלות העומדות מאחורי הצעדים. אם התוצר הסופי הוא אקראי, מנין להם שהצעדים המסויימים האלו ישרתו אותן?
ג. ברשימה הקודמת אמרת כך:
"אני חושב שהדרך היחידה לממש את ערכי הדמוקרטיה היא ב"כפיה" מהסוג שאתה מתאר, אשר מביאה לידי ביטוי את רצונם "הקהילתי" של בני אדם"

עכשיו אתה אומר:
"מי שחושב שפניית הפרסה של מדינת ישראל בתחילת שנות התשעים קשורה באיזשהוא אופן לדעת הקהל או ל"רווחת האוכלוסיה" או לעניינים של מוסר וחופש, יסתפק בהסברים ה'ממלכתיים'."

לי נדמה שיש סתירה חמורה בין הטענה הראשונה (אשר מצדדת בזכות המדינה להגביל את חירותי בשם "רצונם הקהילתי" או "טובת העם") ובין הטענה שאתה מעלה כאן בדבר המדיניות כתוצאה של "מאבקי כוח בקרב האליטה השלטת".
אם ה"אליטה השלטת" היא הגורם המניע, מדוע שאאמין לטענות בדבר התועלת שיש במוסדות מסויימים? ומדוע שאחשוב, ולו לרגע קט, שה"אליטה השלטת" לא תשתלט גם על המוסדות האלו ותכוון אותם לצרכיה? האם הסוציאליזם שהשתלט על ישראל או שוודיה איננו בעצם תוצר של "מאבק הכוחות של האליטות"?

פוליטיקה היא אכן משחק של כוח. התהליכים הפוליטיים מושפעים הרבה יותר מהאינטרסים האישיים של האליטות השליטות מאשר מחשיבה רציונלית ואפילו הרצון לשיפור מצב הבוחרים.

הבעיה בגישה המרקסיסטית אותה אתה מייצג כאן היא בקישור ההכרחי שאתה עושה בין פוליטיקה למציאות. ויותר חמור מכך התמיכה הנלהבת שלך בכל אמצעי אפשרי להחיל את כללי הפוליטיקה על כל אספקט של החיים.

הצורך לעבוד לפרנסתנו, קיומו של כסף והון וכל שאר מרכיבי ה"מציאות" הכלכלית אינם תוצר של "מאבקי כוח" אלא תוצר של המציאות הפיזית בה אנו חיים. אדם איננו יכול לחיות ללא אוכל, מחסה, תרופות וכן הלאה וכל אלו דורשים שתתבצע איזושהיא פעולה אנושית (קרי - עבודה) כדי ליצור ומשאבים בכדי לייצר מהם. אין לכל אלו שום קשר הכרחי עם פוליטיקה.

הגישה השלטת בעולם, עד עליית הליברליזם ראתה במשאבים את הגורם העיקרי ומאחר והמשאבים הם מוגבלים, הניחה "משחק סכום אפס" כאשר המאבק הוא בין יחידים או מדינות להשגת שליטה במשאבים באמצעות כוח הזרוע. החשיבה הליברלית הכירה בכך שלשימוש היעיל במשאבים יש חשיבות רבה יותר ושזה איננו נזקק (ואפילו ניזוק) לניהול מגבוה. הנחת "משחק סכום אפס" פשוט איננה נכונה ומכאן שהחיים הכלכליים אינם צריכים להיות, בהכרח, מאבק כוחות. כולם יכולים להתקדם וההתקדמות של האחר איננה חייבת לבוא על חשבון האחר.

הטענה הזאת איננה דורשת שנסכים על כך שהחופש הכלכלי הוא זה שמייצר את העליה ביעילות השימוש במשאבים אלא רק בכך שהייתה התקדמות בתחום הזה ושההתקדמות הזאת לא באה על חשבון מישהו. העדות ההיסטורית לכך היא מוחצת. קשה להגיד שהאצולה הבריטית חיה פחות טוב בסוף המאה התשע עשרה מאשר בתחילת המאה השמונה עשרה ובוודאי שלא ניתן להגיד שהפרולטריון (או האריסים וכו) חיו פחות טוב.

ברור, כמובן, שלכוח יש כאן עדיין משמעות משום שבעל הכוח יכול לקחת את פרי עמלם של אחרים באמצעות כוח. החשיבה הליברלית מנסה למצוא לבעיה הזאת פתרון באמצעות הגדרת תפקיד המדינה כגוף שדואג להוציא את כוח הזרוע מהמשוואה. אתה יכול כמובן לחשוב שהליברליזם לא מצליח להגשים את המטרה (קרי - הוצאת כוח הזרוע מהמשוואה) וזה כמובן דורש עיון אבל אתה בוחר להתקיף את *עצם צבירת הכסף* כדבר שראוי להתנגד לו ומכאן שאתה בעצם תופס את הבעלות על רכוש כגרועה לא פחות מאשר הפעלת כוח הזרוע.

עכשיו אנחנו חוזרים בעצם לשאלה הראשונה שלי. מה הופך את הבעלות על רכוש (וצבירתו) לכל כך גרועה עד כדי שאתה מוכן, בשמחה ובששון, להפעיל את כוח הזרוע בכדי למנוע אותה או לצמצם את היקפה?

הסכמנו כבר שהחיים הכלכליים אינם "משחק סכום אפס" אנחנו יכולים, כך אני מקווה, להסכים שתשתית ליברלית לחברה תמנע מבעל הרכוש צבירת כוח זרוע באמצעות הכסף שלו (נגיד, על ידי קניית נשק וכו). אז מה בדיוק הבעיה כאן?
חזרה לעמוד הראשי
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות