בתשובה לאורי, 20/08/04 14:37
 |
|
 |
||
|
||||
 |
1. באחד מימי השבוע הבא אני מתכוון להיכנס למנהרת הזמן ולערוך היכרות עם הנתונים ממקור ראשון. בינתיים, אין לי אלא להסתמך על היסטוריונים מוכרים וידועי-שם. לך יש טענות שסותרות את טענותיהם, וזה בסדר – אולי אתה צודק. אני לא יודע, ואני לא הולך עכשיו להתחיל לבצע מחקר היסטורי (אני אפילו לא יודע כיצד עושים מחקר כזה). לכן, הצעתי לא להיכנס לזה כרגע. זאת נשמעת לי דרך התנהלות סבירה. 2. טווח של שישה חודשים זה יופי. 1ב. אין לי בעיה להוציא את ברלין מהתמונה. עדיין, שישה עשר ארגוני עובדים תחת הסתדרות אחת פעלו מ-1945, ומדיניות של בעלות משותפת עובדים-הון. מילות הקוד לחיפוש הן Deutsce Gewerkschaftsbund (ההסתדרות) ו- Mitbestimmung. מקריאה שטחית של מקורות ברשת, יש בהחלט סימוכין לקיומם ולתפקידם בכלכלה הגרמנית. זה בלי להזכיר את השפעות המלחמה הקרה. אגב, לא צריך להסביר לי שהמדיניות של ארהארד הייתה לכיוון של מירב החופש הכלכלי. אני לא חולק על יתרונותיו של החופש הכלכלי. השאלה היא האם ישנה ראיה לכך ששוק חופשי לחלוטין (או אפילו כמעט לחלוטין) הוא מוצלח. לדעתי, גרמניה פשוט אינה מקרה כזה. 2. אני לא מבין מדוע אתה מסרב לראות את המדינה כהתארגנות וולונטרית. זאת דווקא דוגמא מצוינת, כי בניגוד למדינות אחרות היא קמה באופן "מלאכותי" בזמן החדש. בנוגע ליעילות השוק הפרטי מול מוסדות הציבור, ההשוואה בין ביטוח לאומי ל-IBM, קוקה-קולה או אנרון היא חסרת משמעות. אלו סוגים שונים של ארגונים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
1. אני טוען טענות על בסיס עובדות, אבל מכיוון שאינך מתכוון לבצע את המחקר אין באמת על מה לדון. 2. אני שמח שאתה שמח. 1ב. למיטב ידיעתי ה-Deutsche Gewerkschaftsbund הוקם ב-1919 ואינו רלוונטי לענייננו. לשאר דבריך: אתה טוען למעשה כי חופש כלכלי מסויים הוא דבר טוב ואילו חופש כלכלי מלא או כמעט מלא הוא רע. אשר למקרה הגרמני, המקרה של גרמניה הוא דווקא דוגמה מצויינת לפעולת שוק חופשי (כמעט) מלא. למי שלא מכיר את המצב אז, סקירה שטחית וקצרה: עם סיום מלחמת העולם השנייה הייתה גרמניה חרבה כמעט לחלוטין. רוב עריה היו הרוסות בשיעור של 50-70 אחוז ובמקרים מסוימים, הרבה יותר. בקלן, לדוגמה, ישבו 750 אלף איש לפני המלחמה. אחריה, ישבו בין עיי החורבות, רק 32 אלף איש. במקומות אחרים, נוצרו מחנות פליטים ענקיים לאכלוס מליוני גרמנים שגורשו מפרוסיה, פומרניה ושלזיה שסופחו לפולין, מחבל הסודטים וממקומות אחרים בשליטה סובייטית. הייצור התעשייתי בגרמניה, שממילא התמקד קודם בייצור מלחמתי, הושבת לחלוטין. הפיכת המארק הישן, הרייכסמארק, לחסר ערך כמעט, והפיקוח הנאצי הישן על המחירים והשכר שאכפו בנות הברית מנעו את גידולו מחדש ויצרו מחסור חריף במזון. כל כך חריף היה המחסור וכל-כך חסר ערך היה המטבע, עד שבשלוש השנים הראשונות אחרי המלחמה הפכו סיגריות אמריקניות להילך החוקי העיקרי בשוק השחור, רבים נסעו לכפר כדי לערוך עסקאות בארטר או גידלו מזון בעצמם ובחברות רבות נוצר תפקיד ניהולי של "מפצה" שתפקידו היה לבצע עסקאות בארטר במקום תשלום כספי. במלים אחרות, המערכת הכלכלית חזרה לשלבים הפרימטיביים יותר שלה. הגרמנים כינו באופן אפולוגטי את נקודת סיום מלחמת העולם השנייה Stunde null – שעת האפס. מבחינה כלכלית לפחות עמדה אז גרמניה אכן בנקודה קרובה מאוד לנקודת האפס מבחינה כלכלית והמשיכה לעמוד בנקודה זו לערך עד אמצע שנת 1948. למזלה של גרמניה, בשנת 1948 עמד בראש המועצה הכלכלית הדו-איזורית בגרמניה לודוויג ארהארד. כתלמידו של ווילהלם רופקה1, האמין ארהארד כי רק כוחות השוק יוכלו להושיע את גרמניה ולצורך כך נדרשים שני צעדים: יצירת מטבע חדש שתביא קץ לאינפלציה הסמויה, והסרת הפיקוח על מחירים ושכר. שתי ההצעות לא זכו לאהדה רבה במיוחד. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בהנהגת דר' קרייסיק סברה שהסרת השליטה במחירים ורפורמה מטבעית לא תועיל ובמקומה דרושה שליטה ממשלתית חזקה בכלכלה. הוא לא היה היחידי, הרשויות הבריטיות וחלק מהאמריקניות תמכו בדיעה זו ועמם איגודי העובדים ורוב היצרנים הגדולים במדינה. ארהארד ניצח בעימות, עם זאת, והצעדים יצאו לדרך ביוני 1948. החלפת המטבע הישן בחדש הביאה לצמצום של כ-95 אחוז בכמות הכסף בשוק ובמידה רבה "איפסה" את המערכת הכלכלית בנקודה זו. הפיקוח על המחירים והשכר בוטל בהדרגה בתוך חצי שנה בקיץ 1948 ואפילו בפרה הקדושה של מס ההכנסה נגעו. שיעורי מס החברות הועמדו על שיעור אחיד (עדיין גבוה מדי, אך נמוך מאשר קודם) ומס ההכנסה ליחיד שונה כך שרק בעלי הכנסות גבוהות מאוד (פי מאה מהשכר הממוצע) הגיעו לדרגות המיסוי העליונות. לדוגמה, בעל שכר ממוצע בשנת 1946 נמצא כבר בדרגת מס של 85 אחוז. בשנת 1950 הוא נמצא בדרגת מס של 18 אחוז. השינוי הכלכלי שנוצר היה מדהים. כבר למחרת ההודעה על השינויים (שרובם חלו מהיום למחר) התמלאו החנויות בקונים שעתה האמינו שלכספם יש ערך. ההיעדרויות מהעבודה, שהגיעו חודש קודם לכן לכ-9.5 שעות בשבוע (לצורך חיפוש מזון) ירדו עד אוקטובר ל-4.2 שעות והתוצר התעשייתי עלה בתוך חצי שנה ב-50 אחוז, מ-50 אחוז מרמתו בשנת 1936 ל-78 מרמתו אז. וזה לא היה הסוף, כמובן, הייצור התעשייתי גדל בתוך עשר שנים פי ארבע מרמתו לפני המהפך של ארהארד (גידול שנתי ממוצע של 15 אחוז) והתוצר התעשייתי לגולגולת גדל פי 3. תשובה קצרה לטענות נפוצות: לא, לתוכנית מארשל לא הייתה כל השפעה על הכלכלה הגרמנית, גם משום שהתוכנית הייתה בהיקף זעיר של 2 מיליארד דולר, וגם משום שבמקביל נדרשה גרמניה לשלם פיצויים ישירים בהיקף קרוב לזה ולשלם כ-2.4 מיליארד דולר בשנה עבור עלויות כיבוש גרמניה לבנות הברית. כלומר, בשנים 1947-1954 קיבלה גרמניה הלוואות במסגרת תוכנית מארשל בהיקף של 2 מיליארד, אך שילמה למלווים ולאחרים סכום של 21 מיליארד. 2. המדינה יכולה בהחלט להיות התארגנות וולונטרית, אך פעולתה אינה יכולה להחשב כזאת. אתה מנסה להמיר מיון רציני של גופים לפי מהותם בהתחכמות לשונית. 3. ההשוואה בין ביטוח לאומי ליבמ הגיונית מאוד, כיוון שמדובר בגופים שונים בתפקידיהם, אך דומים במהותם. ככל ארגון, לשניהם יש יעדים ומטרות מוצהרים ושניהם חותרים להשגתם. ================ 1 על רופקה ר' כאן: http://www.mises.org/content/roepke.asp 2 דוייטשמארק. המטבע הישן היה רייכסמארק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לבקש קצת הפסקה? נחזור לנושא בהמשך (כאן או במקום אחר). קצת התעייפתי מהדיון ההיסטורי, ויש לי שבוע קצת עמוס בשטויות אחרות. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |