בתשובה לניצה, 01/08/04 23:31
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אז הוספנו עוד סייג למדורה, כך שגם אם יהיו בחירות על הנושא (או משאל עם) ויהיה רוב, אז אולי תוכלי להמשיך לטעון1, בכמה תסריטים אפשריים, שההכרעה עדיין לא לגיטימית אם: 1. אין "רוב ברור". (מהו רוב ברור?) 2. הרוב כולל את קולות ערביי ישראל. מהו 1? כמה צריך? (52%? 71%? 80%? כולם?) לגבי 2: מדוע עלינו לשנות את שיטת המשטר בישראל, רק כדי שניצה תאשר את ההכרעות הדמוקרטיות הלגטימיות שבה? לא רוצים. גם משאל עם יכלול את כלל אזרחי המדינה, אחרת נצטרך לעשות כמה שינויים בשיטת המשטר הקיימת, כדי לאפשר משאל על בסיס מוצא אתני. אני מודע לתשובה שאני בטח אקבל - העם הוא העם היהודי ולא רצית משאל אזרחי אלא משאל עם. אם בזה מדובר2 אז אני חושב שמדובר במשחק סמנטי וקבלת מובן מילולי מדי של המושג. מה לעשות שזו לא המשמעות של "משאל עם" (referendum/plebiscite). במדינה דמוקרטית - משקל קולו של כל אזרח זהה. אין חיה כזאת "משאל העם היהודי" ולא יהיה דבר כזה במדינת ישראל. לגבי המצב העדיף לדעתי, גם אני מעדיף שיהיו בחירות או משאל עם על שאלת ההתנתקות. _______ 1 תסלחו לי שאני מתערב במקום ראובן (שמתרשל), אבל הטענה שלי היא ארטיקולציה טריווילית של חוק אביב 2. 2 אם לא אז תתעלמי מההמשך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אשים את שתי הנקודות ביחד: רוב ברור הוא מבחינתי, רוב שיראה שרוב ( 51% )העם היהודי החליט על עקירת ישובים. ושהרוב הזה יושג בדרך ישרה וברורה. איני מקבלת את הקולות הערבים כאן, מפני שהשאלה הנידונה היא מה טוב יותר למדינת ישראל- לעקור את היישובים או להשאיר אותם שם. אני מאמינה שגם אלו שאינם חושבים כמוני בנושא, חושבים כך מתוך זה שהם מחפשים את טובתם של המדינה והעם. ההנחה הזאת היא הבסיס עליו ניתן לצפות שכלל החברים בהתאגדות כלשהי, ישמעו להחלטות הרוב, על אף שהיא נוגדת את דעתם. העובדה שמטרת כולם היא המשך קיומה וטובתה של ההתאגדות, מאפשרת גם לאלו שבדעת מיעוט, לקבל בסופו של דבר, את החלטת הרוב. כי המטרה אליה חותרים כולם דומה, וחילוקי הדעות הן רק על המסלול המדוייק עליו צריך לצעוד כדי להגיע למטרה המשותפת. ההנחה היסודית הזאת אינה קיימת לגבי רוב הערבים, בודאי במצב הקיים היום. הרצון שלהם בהמשך קיומה וטובתה של המדינה היהודית, מוטל בספק רב מאוד. אם היינו עוסקים בטובתה של המדינה באיזה עניין נייטרלי, אז אולי היה אפשר לומר שהם לא יזיקו בדווקא, אבל כאשר מדובר בקונפליקט בין המדינה היהודית, והעם הפלשתיני, כאשר רוב הערבים מגדירים עצמם כשייכים לעם הפלשתיני, איזה סיכוי יש לכך שהם קובעים את דעתם לפי טובתה של מדינת ישראל ולא טובתו של העם אליו הם שייכים? המטרה אליה הם חותרים שונה, ואפילו הפוכה מזו ששאר אזרחי המדינה חותרים אליה. לכן אני חושבת שהשתתפותם של הערבים בהצבעות על שאלות אלו, משמיט את הבסיס המוסרי מתחת להחלטות הרוב במדינה. כי מה שיוצא הוא, שההחלטה המתקבלת כאילו ברוב, היא של *מיעוט* מאלו שרוצים את טובת המדינה, בהתחברם לאלו שרוצים את *רעתה*. הסיכוי של החלטה כזאת להיות מנוגדת לאינטרסים האמיתיים של המדינה גדול מאוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, התשובה הזו צפויה. אני לא מתכוון לפתוח עכשיו בויכוח לגבי האתנומטר שלך. הרצון שלך בהמשך קיומה וטובתה של המדינה היהודית, כמדינה דמוקרטית, מוטל בספק רב מאוד. יותר מכך - ההצעה הנ"ל מציגה אותך בפירוש כמישהי שמעוניינת ב*רעתה* של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. לכן, התעריף הוא: אם לא כוללים אותך במשאל, אפשר להתחיל לשקול הוצאת ערבי אחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עניתי לך ברצינות על שאלה. והיתה לי תקוה צנועה, שנכזבה כמובן, לקבל תשובה עניינית. החזרה המוגזמת על סוג כזה של תגובות בנושא הזה, מתחיל להעלות אצלי את החשש שהיכולת של האיילים להתדיין בנושא הזה של גזענות, לאומיות, יחסי יהודים וערבים, ודמוקרטיה מאוד מוגבלת. כמו דיון על יש /אין אלוקים עם אנשים פשוטים שמעולם לא יצאו ממאה שערים (אני מקווה שהם לא נעלבים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד פעם טפיחות עצמיות על השְׁכֶם? למה התשובה לא עניינית? משום שרומזים לשלילת זכות ההצבעה שלך ולא לזו של מצביע ליכוד ערבי (למשל)? איני רואה איך תשובתך עולה בעניינותה על זו שלי. האנשים שאת מעוניינת לשלול מהם זכויות אזרחיות בסיסיות, אינם אנשים וירטואליים יותר ממך. החלטות מדיניות משפיעות על כלל אזרחי מדינת ישראל ואין שום אפשרות לשלול את זכות ההצבעה של בוחר ישראלי מבלי לשנות את אופי המשטר1. אין לך שום זכות לבצע פילטרים על כלל קהל המצביעים כרצונך - עפ"י השקפת עולמך (ולדעתי אין כלל את היכולת החוקית בישראל לבצע משאל פליבאים שכזה, על בסיס אתני. לדעתי זה לא יעמוד במבחן הבג"צ גם אם ממשלה סהרורית תחליט על צעד כזה2, כל עוד לא נחליט לשנות את שיטת המשטר הקיימת). לדעתי יש חרדים לא ציוניים שלא מעוניינים ב*טובת* המדינה (קריא: מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית) ועניינם ב*רעת* המדינה אינה נופלת מעניינם של כמה חבר'ה שגרים איתי באותה העיר, שלומדים איתי באותן הכיתות ושחלקם משרתים איתי באותו הצבא. אני לא חולם על להרהר שאני חושב על לדמיין שאני רוצה לשלול מהם (או ממך) את זכות ההצבעה הדמוקרטית (שהיא כה בסיסית במדינה דמוקרטית, גם אם היא מוגדרת בלאומה כיהודית). את כן חושבת שאפשר וזו זכותך, אבל עמדה זו לא הופכת אותך לעניינית יותר. ______ 1 ואם אני מואשם בחוסר ענייניות משום שאני לא רוצה להכנס לקרוסלה שנטחנה כאן דק דק: מדינת ישראל יהודית או דמוקרטית, אז אני מודה באשמה - אין לי עניין למחזר דיונים. 2 מאוד לא סביר גם ככה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטערת על העיכוב בתשובה, הייתי עסוקה בדברים שמחים. חוסר הענייניות בתשובה שלך נובע מאי הרצון לרדת לרובד יותר יסודי של הדיון. בתגובה הקודמת התייחסתי לשאלה מהו הבסיס לכך שאדם חייב להשמע להחלטות הרוב, שהוא אישית מתנגד להם? האם מדובר רק במנגנון טכני בירוקרטי, שפשוט יש בכוחו לכפות עליו את החלטותיו, או בדרישה מוסרית שהוא צריך להשמע לה? במקרה הראשון כפיית ההחלטה הזאת עליו היא בעצם כוחנות אלימה, ואז ודאי מותר לו לעשות ככל יכולתו, כולל אלימות, כדי שלא יכפו עליו לעזוב את ביתו ומולדתו. אם הטענה היא שזו דרישה מוסרית ממנו לקבל את החלטת הרוב, צריך להסביר את הבסיס המוסרי שלה. להחלטת רוב יש בסיס מוסרי כלפי מישהו רק אם ה*כלל* הזה שהרוב בו החליט מה שהחליט, חולק עם המיעוט עקרונות משותפים חשובים ויסודיים. אתה הבאת דוגמאות של אנשים שכביכול אינם חולקים אתך את אותו "כלל"- החרדים, או אני למשל. אני חושבת שזה לא נכון. דמיין לעצמך מצב של סכנה קיומית למדינה. אני לא יודעת בן כמה היית במלחמת יום כיפור, אבל נראה לי שזו יכולה להיות דוגמא טובה. אני זוכרת את התחושה שהייתה אז בעם- תחושה של התאחדות מול סכנה משותפת. דמוקרטים, חרדים, דתיים, שמאלנים, וימניים, היו מאוחדים, וחשו שחייבים לשתף פעולה מול הסכנה הקיומית. כלומר ברור היה שבעומק, מעבר לחילוקי הדעות התהומיים בין כולם, המצב היסודי הוא שבמצבים של סכנה קיומית, אנחנו מצויים באותו צד של המתרס. הערבים לעומת זאת, לא היו חלק מהתחושה הזאת.לא יודעת מה הם חשבו בליבם אבל לכולם היה ברור שאם ח"ו מדינת ישראל תקרוס גורלם יהיה שונה לגמרי מגורלם של היהודים. הם לעולם לא יהיו חלק מתחושת ה"ביחד" עם היהודים כאן בארץ ישראל. רעיונות דמוקרטים, שהם טכניים בעיקרם, אינם יכולים להוות תחליף לתחושת שייכות לעם, יהודי או ערבי. ולכן העובדה הטכנית שיש להם אותה תעודת זהות, אינה יכולה לגרום ליהודים ולערבים זהות אנטרסים עמוקה. לא צריך בשביל זה אתנומטר, צריך רק להקשיב ולהבין את המציאות הסובבת אותך, גם מהצד היהודי וגם מהצד הערבי. האפשרות של בני שני העמים הללו להיות שייכים ל"כלל" אחד, היא מאוד מוגבלת, והדברים נכונים שבעתיים כל עוד העמים מצויים בעימות. לא ניתן לומר שה"רוב" במדינה החליט שזה לטובת המדינה לעקור את חבל קטיף, ולבוא בדרישה למיעוט לקבל את הדין, כאשר הרוב הזה מתבסס על הערבים. כי אין לערבים שותפות גורל עם העם היהודי בארץ ישראל. מבחינתם הדבר הטוב ביותר למדינת ישראל, שיום הקמתה נחשב אצלם ליום אבל לאומי, הוא בעיקר שהיא תחדל להתקיים ככזאת. לכן רוב כזה זה אינו יכול להחשב לרוב מוסרי, אלא טכני. ולכן כפיה של ההחלטה שלו היא כוחנות אלימה ולא משהו צודק עם בסיס מוסרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה: אני, כידוע לך, החלטתי זה מכבר לעקור מישראל למקום אחר, ברגע שהדבר יתאפשר לי וכל עוד אין שינוי מהותי בכיוון שאליו המדינה הזו פוסעת בהנאה צרופה. האם, לאור זאת, גם ממני תבקשי לשלול את זכות ההצבעה במשאל העם שלך? מה עם אנשים שכבר חיים בחו"ל, אבל עוד מחזיקים באזרחות ישראלית? האם גם עליהם תאסרי לטוס לארץ ולהצביע? תחשבי טוב טוב לפני שאת עונה על זה, כי את בוודאי זוכרת את הרכבות האוויריות של מגוון אברכים שבאים לארץ כדי להצביע למפלגות החרדיות אחת לארבע (או שתיים וחצי) שנים ושבים למחוז מגוריהם בארצות זרות - והם, הרי, דווקא חשים הרבה מאוד מתחושת השייכות הזאת שאת מדברת עליה. אולי, אני חושב, כדאי בכלל לאמץ את ההגדרה שלך לאוהבי הארץ ולא-אוהביה (שונאיה?), ולהרשות רק למי שאוהב את הארץ ומרגיש בתחושת שותפות גורל עם ניצה וחבר מרעיה להצביע? אחרי הכל, למה לתת לכל מיני שמאלנים שלא ממש אכפת להם מגורל העם היהודי, להצביע בהצבעה גורלית שכזו? את יודעת מה, הכי טוב: במקום להסתמך על כל מיני רעיונות טכניים וטכנוקרטיים כמו דמוקרטיה, נשאל כל אדם שבא להצביע "האם אתה בעד או נגד פינוי?" - אם הוא נגד פינוי, הרי שהוא יהודי טוב ואוהב הארץ וחרד לגורל העם היהודי, ולפיכך הוא רשאי להצביע. אם הוא בעד הפינוי, אין הוא אלא עוכר ישראל, שמאלני עלוב נפש שהוציא את עצמו מן הכלל, ולפיכך אין לו זכות להשפיע על הכרעה חשובה כל כך בתולדות העם היהודי היושב בציון. ובלנ"ג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקום להתפלסף, בוא תסביר אתה מהו לדעתך הרעיון המוסרי, העומד בבסיס הדרישה מהמיעוט להשמע להחלטת הרוב, הנוגדת את דעתו? למה אתה דורש ממישהו להקריב את טובתו, רווחתו, ואפילו את חייו עבור החלטה שמישהו אחר קיבל, והיא נוגדת את דעתו שלו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל''ד, אבל אני לא רואה בעקרון הכרעת הרוב שום פן מוסרי. זה עניין פרקטי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף אחד לא חייב להקריב שום דבר. אבל אם הוא פועל נגד דעת הרוב, שלא יתפלא אם הוא נכנס לכלא. ואם הוא מתנגד בכוח ובנשק, שלא יתפלא אם הוא יגיע לבית חולים או גרוע מכך. ואף אחד לא ביקש מהמתנחלים לעשות משהו שיעמיד את חייהם בסכנה. להפך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המשמעות של מה שאתה אומר (אני מקצינה את זה כמובן), זה שהרוב קובע משום שיש לו כוח לקבוע. אבל אם נניח יש מצב בו למיעוט יש כוח, נאמר שרוב השוטרים שייכים למיעוט, או רוב השופטים, או החיילים שייכים לקבוצת המיעוט, אז יכול להיות מצב בו לרוב אין כוח לכפות את דעתו, או לפחות זה לא חד משמעי שהוא יוכל לכפות את דעתו על המיעוט בצורה כוחנית. מה אז? האם לגיטימי לומר אז כל דאלים גבר? מי שחזק יותר יקבע? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאמין שמרבית האנשים מבינים שמוטב להם לחיות במצב שבו הרוב קובע, בכפוף לזכויות מסוימות, ולכן הם יתקוממו כנגד מצב שבו המיעוט קובע. ככה באה לעולם הדמוקרטיה המודרנית (היה צורך גם במעמד ביניים גדול, כדי שיהיה קשה ולא כדאי לדכא אותו, אבל לא נכנס לזה). באופן כללי, לדעתי, המצב האמיתי בעולם הוא שכל דאלים גבר, ושאנשים חכמים יודעים להתאגד כדי לצמצם ככל האפשר את השליטה עליהם, כשהאידיאל הוא הדמוקרטיה, אז הציבור עצמו שולט, ולכל אדם יש סיכוי שווה להשפיע על המדיניות1. על זה מתבססת התשובה שלי: גם כיום "כל דאלים גבר": ה"אלים" אצלנו הוא רוב הציבור. אני לא מסתיר את זה. מעולם לא טענתי לעדיפות מוסרית על מישהו אחר, רק שהשיטה המוסרית (דמוקרטיה ליברלית) שלי כדאית יותר לכולם. בקיצור, מה ששכ"ג אמר. 1 ולא נכנס לסוגיית השסעים הקבועים בחברה, שמסבכת את המצב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהתחלה טענת שהחלטת הרוב זה עניין של כוח. לרוב יש כוח, לכן דעתו תקבע. כאשר שאלתי על מקרה בו הכוח שבידי הרוב אינו כל כך ברור, ענית ש"כדאי" לכולם להשמע לדעת הרוב. ה"כדאיות" הזאת היא מה שמעניין אותי. למה כדאי למיעוט, שיש בידו כוח למנוע את ביצוע ההחלטה של הרוב, לה הוא מתנגד, בכל זאת להכנע ולבצע את החלטת הרוב? רק כדי שבפעם אחרת אולי הוא יהיה רוב? לי נראה שכדאי לו יותר להבטיח שהשליטה במוקדי הכוח ישארו שלו, במקום להשקיע בלהיות רוב. במיוחד אם יש מציאות, בה הסיכוי של המיעוט הזה להפוך אי פעם לרוב, קלושה. אפשר גם לרדת לרמת הפרט: למה זה כדאי לפרט- חייל למשל, לסכן את חייו למען מה שהרוב קבע, אם ההחלטה הזו לא מתאימה לו? הרי חיים רק פעם אחת, ולו עצמו לא תהיה הזדמנות אחרת ליהנות ממנעמיה של הדמוקרטיה, אם הוא ימות בגלל החלטה שגויה (בעיניו) של אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה? כי אני חושב שמרבית האנשים מבינים שיותר טוב, מכל בחינה שהיא, לחיות בדמוקרטיה. אם הם לא חושבים כך, הם מוזמנים לנסות ולהלחם בכל האמצעים שבידיהם (גם הלא חוקיים, שהרי הם חושבים שהחוק במדינה אינו הוגן). לצערם, יש סיכוי לא קטן שאם יעשו כן, הם יכנסו לכלא או יהרגו בקרבות. זה למה כדאי להם לא לעשות זאת. לחייל כדאי לעשות זאת מטעמי דילמת האסיר: כדי לו לשים מבטחו בכך שהמדינה יכולה לכפות על אחרים בדיוק מה שהיא כופה עליו, ולכן הוא ימשיך להיות מוגן גם אחרי שישתחרר. אם החייל מגלה שרק הוא ועוד קומץ פראיירים ממשיכים לשרת בצבא, בעוד אחרים "ממיתים עצמם" באוהלו של קזינו (נגיד), אני לחלוטין אבין אותו אם הוא יעשה כל שביכולתו להפסיק לשרת. אם סתם מדובר בהחלטה שהוא מתנגד לה, ואינו מעוניין לסכן את חייו שם, הוא מוזמן להכנס לכלא לתקופה בלתי מוגבלת (עד שיסכים), ושייקח בחשבון שבפעם הבאה שלחייל אין חשק לעשות פעולה שאמורה להגן עליו, יש סיכוי שגם הוא לא יסכים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב אתה בעצם חוזר לטיעון שלרוב יש כוח ליישם את ההחלטה שלו, ולשים בכלא את המתנגדים לו. אבל אני מנסה לשאול על מצב בו יש סיכוי סביר שלמיעוט יש כוח מקביל בגודלו. נניח שרוב השופטים בבתי הדין הם בדעתו של המיעוט. הרי אפשר שהם לא ישלחו למאסר את מפרי החוק, נכון? או אם חלק משמעותי של אנשי הצבא הם מהמיעוט, והם יסרבו לבצע את הפקודה, הרי אי אפשר לשלוח שליש מהצבא לכלא. או נניח שרוב העמדות המשפיעות בתקשורת, תפוסות על ידי אנשי המיעוט, הרי הם יעשו דה לגיטימציה לזרועות אכיפת החוק בבואם להעניש את אלו שהפרו את החוק, ולא יאפשרו את זה. כל הדוגמאות הללו מובאות כדי להסביר שהעליונות הכוחנית של הרוב לא תמיד ברורה, ומכל מקום, תהליך הבירור "למי יש יותר כוח", הוא תהליך לא דמוקרטי בעליל, ויכול לכלול מלחמת אזרחים. לפיכך, דמוקרטיה יציבה אינה נשענת על הכוח שבידי הרוב בלבד, אלא גם על הסכמה לאומית. ההסכמה הלאומית הזו נשענת על מטרות-על משותפות, שהן מהותיות לכל השותפים לדמוקרטיה הזאת. בקטע הזה, יש לנו בעיה עם הערבים, שבמצב הקיים, אינם שותפים להסכמה הלאומית הבסיסית. לכן יש בעיה לקבל בעזרת הרוב שהם נותנים, החלטה שרוב היהודים מתנגדים לה. זה הופך את ביצוע ההחלטה הזאת לביצוע כוחני של רוב טכני, בלי ההסכמה היסודית. מצב כזה, של כפיה כוחנית של החלטה קשה מאוד למיעוט, מזמין מעצם טיבעו, התנגדות כוחנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה הטיעון היחיד שיש. כל נסיון להציג את הדברים אחרת הוא פשוט מקרה פרטי של הטיעון הזה. לשיטתי, לרוב תמיד יש את הכוח, גם אם המיעוט מחזיק בכוח ה"רשמי". בגלל זה, ברגע שההמונים הבינו שהכוח בידיהם, כל כך הרבה משטרים דיקטטוריים נפלו במאה השנים האחרונות. אם צריך מהפכה כדי להפיל מהשלטון את האוחזים בו - תהיה מהפכה. תהליך הבירור "למי יש יותר כוח" הוא לב ליבה של הדמוקרטיה: בשביל זה בדיוק נוצרו הבחירות. הטעות שלך היא בדיוק עניין ה"הסכמה הלאומית". הדמוקרטיה היציבה לא נשענת על שום דבר שכולל את המילה "לאומי" על הטיותיה. דמוקרטיה יציבה נשענת על "הסכמה על חוקי המשחק", שהיא בדיוק ההבנה של כולם שהרוב מחזיק במירב הכוח, ולכן כדאי למיעוט לאפשר לרוב לשלוט, כל עוד לא נפגעות זכויות בסיסיות של המיעוט. למה כל עוד לא נפגעות זכויות בסיסיות? כי גם המיעוט יכול, ברבות הימים, להפוך לרוב, וכל פרט מהרוב יכול למצוא את עצמו יום אחד במיעוט, ואף אחד מהם לא רוצה שהזכויות שלו תגזלנה ממנו. אם יש הסכמה כוללת על חוקי המשחק, כולם יכולים לשחק. לכן, אין לנו שום בעיה עם אותם ערבים שמוכנים להיות שותפים למשחק הדמוקרטי. יש לנו בעיה - הפלא ופלא! - איתך, ועם כל שאר האנשים שמבקשים לפגוע בזכויות דמוקרטיות בסיסיות של האזרחים הערבים, למשל ע"י מניעת זכות ההצבעה מהם. את וחבריך הם אלו שמערערים את ההסכמה על חוקי המשחק, ולכן אתם הבעיה, ולא אזרחי ישראל הערביים. וכפי שכבר ציינתי - אתם מוזמנים להתנגד כוחנית. במצב כזה, אני אשמח להתנדב ליחידות המילואים או המשמר האזרחי שתקראנה לדגל כדי לשים אתכם במקומכם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לב ליבה של הדמוקרטיה אינו בירור למי יש יותר *כוח* אלא למי יש *רוב*. ההנחה שהכוח של קבוצה מסויימת, הוא ביחס ישר למספר האנשים בה, אינו נכון. יש הרבה משטרים (מעבר לגבול המיידי שלנו), שמוכיחים שקבוצת מיעוט יכולה בהחלט להחזיק רוב גדול תחת שליטתה, על ידי כוח. לב ליבה של הדמוקרטיה זה שכל אחד מקבל על עצמו *לא* להשתמש בכוחו, אלא להשמע להחלטות הרוב. מה שאני שואלת זה מהו הבסיס המוסרי העומד מאחורי הדרישה הדמוקרטית מאדם/קבוצה, לא להשתמש בכוחם האמיתי כדי להשיג את האינטרסים שלהם, אלא להמיר אותם בכוח וירטואלי של פתקים בקלפי. התשובה אינה יכולה להיות: מפני שהכוח האמיתי משתווה בסופו של דבר לכוח הוירטואלי של הפתקים. זה פשוט לא נכון. אז בבקשה אל תחזור על זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את חושבת שכוחכם גדול מכוח הרוב? את מוזמנת לנסות להוכיח זאת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישנם שני כיווני חשיבה מרכזיים ביחס למטרות ואופי הדמוקרטיה. הכיוון הליברלי מדגיש את השלטון הדמוקרטי כדרך למנוע עריצות; הדמוקרטיה משמשת כדרך להבטיח שהשלטון יהיה מוגבל, והדרך לעשות זאת היא להעניק לאזרחים שאינם נוטלים בד"כ חלק בשלטון זכויות אזרחיות ויכולת להחליף את השלטון. הליברלים לא מאמינים באיזו תבונה מיוחדת של האזרחים. הם מאמינים ששלטון הוא דבר מורכב שמחייב התמחות, ולכן יתמכו בעיקרון הייצוג. השתתפות של האזרחים בדמוקרטיה היא אמצעי (למניעת עריצות) ולא מטרה כשלעצמה. מטרת השלטון היא, כמובן, לשמור על זכויותיהם של האזרחים. הכיוון הרדיקלי מדגיש את ריבונות הקהילה. השלטון צריך לשקף את "רצון העם". האסכולה לא מאמינה בהגבלת השלטון, כי הגבלה היא "הנחתת" ערך חיצוני על הקהילה. היא מתנגדת לעיקרון הייצוג (מעבר לרע הכרחי), ורואה בהשתתפות האזרחים מטרה כשלעצמה. ריבונות הקהילה, לפיה, היא גם ריבונות היחיד על עצמו: כשאדם משתתף בעיצוב החוקים, הרי הציות להם הוא "ציווי עצמי" ולא כפייה חיצונית. כשאנחנו מדברים על ההצדקה לציות לחוקים כ"ציווי עצמי", מתעוררת בעיית המיעוט שלא תמך בקבלתם של חוקים אלו. קיימות תשובות שונות, החל מאמונה ב"טוב כללי" שהקהילה מסוגלת להגיע אליו (רוסו), ועד לאמונה שללאום יש "רוח העם" משלו, שמתבטאת במופעים השונים של חיי האומה ותרבותה, ובמילא גם במערכת החוקים שהיא מכוננת (הגל). נדמה לי שבלי להבין שהמושג "דמוקרטיה" מייצג שני כיווני מחשבה שונים, נדונתם לשיח חירשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על חידוד ההגדרות. לפי התאור שלך, בדמוקרטיה ליברלית, ההצבעה של האזרחים בעצם אינה ערכית, אלא אישית. הערכים או האידאולוגיות, במערכת הבחירות הם בעצם רק שמיכה דקה המכסה את האישיות הספציפית של מועמד זה או אחר. דמוקרטיה כזאת היא פריוילגיה של ארצות בהן יש הומוגניות אידיאולוגית גדולה, או חוקה ברורה, המקובלת באמת על רוב מוחלט של העם. אז, הדמוקרטיה היא בעצם מנגנון טכני. כלומר ההבדל בגישות של קבוצות האזרחים השונות הן לא עקרוניות מאוד. והמנגנון של הבחירות נועד רק למנוע מצב בו השלטון מנציח את עצמו באמצעים כוחניים. לפי מה שאני מבינה, זה המצב למשל באירן. כלומר הערכים היסודיים ברורים לכולם, ומקובלים על כולם (אם לא, הם מוצאים מחוץ לחוק כ"אויבי המשטר", או "אויבי הדמוקרטיה" בארצות אחרות). בין המפלגות השונות, יש ניואנסים אידיאולוגיים, אבל לא לגמרי ניתנים לאבחנה בעין בלתי מנוסה. בדמוקרטיה האירנית הערכים העומדים ביסוד המנגנון הטכני, הם ערכים איסלמיים. לעומת זאת, הערכים העומדים ביסוד המנגנון של הדמוקרטיה הליברלית הם ליברליים. אבל גם באירן יש מנגנון מונע עריצות, במובן שלאזרחים במדינה יש אפשרות טכנית להחליף את העומד בראשה, ללא אלימות. אפשר גם לחשוב שארה"ב היא דוגמא לא רעה. ההבדלים בין שתי המפלגות לא ממש קורעים את העם האמריקני לשנים. יש להם חוקה שמקובלת על רוב רובה של האומה האמריקנית. והבחירות נעשות בין אישים (ותדמיתם), ולא בין השקפות עולם השונות מהותית. המצב במדינת ישראל הוא, שאנו רחוקים מאוד ממצב זה. אנו זקוקים למנגנון הדמוקרטי שיסדיר גם את היחסים בין ה*אידיאולוגיות* הרוצות לנהל את המדינה, ולא רק בין האנשים תאבי השלטון. אני לא יודעת אם התיאור של הדמוקרטיה הרדיקלית מתאים לנו לגמרי. אבל זה הרבה יותר קרוב מהדמוקרטיה הליברלית שלעיל. מבחינת הערכים העומדים בבסיס ה"יחד": בשני סוגי הדמוקרטיות יש צורך בערכים בסיסיים המאגדים את ה"יחד" הזה. דווקא הדמוקרטיה הליברלית דורשת הרבה יותר ערכים משותפים, שמצויים *מעל* הויכוחים הפנים דמוקרטיים, מאשר הדמוקרטיה אצלנו, למשל. אם כי הערכים הליברליים הם אוניברסליים, כלומר נטולי גוון ייחודי לקבוצה זו או אחרת. (תוך הוצאה כמובן של אלו שאינם מקבלים עליהם את הערכים הליברליים, דבר ששוב מחזיר אותנו למעגל של "אנחנו" ו"הם" הלא-אוניברסלי, אבל לפחות אין בזה את ההגדרות הלאומיות המקובלות) בדמוקרטיה בה יש "יחד", על אף השינויים האידיאולוגיים הגדולים בין החלקים השונים של הקבוצה, כמו אצלנו, צריך שיהיה לפחות ערך אחד שמייחד דווקא את הקבוצה הזאת, שיהיה מעל ההבדלים הערכיים העמוקים בתוכה, ויצדיק את רצונם של כל הצדדים להשאר ב"יחד" הזה. מי שלא חש את הערך הזה, לא נשאר ב"יחד" הזה, וחושב, למשל, להגר לקנדה. בקיצור, אם נחזור לנקודת ההתחלה- מדינת ישראל אינה דמוקרטיה ליברלית, נטולת צביון לאומי ייחודי. (אני לא משוכנעת שבכלל יש כזאת מדינה בעולם). אנחנו מדינה עם ייחוד לאומי ברור, העומד ביסוד קיומה, וביסוד הרצון של הקבוצות האידיאולוגיות השונות הקיימות בה, להשאר ביחד. הייחוד הלאומי הזה אינו משותף עם הערבים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את הפיסקה האחרונה היית יכולה לקצר, בלי לפגוע בשיקוף עמדותיך: "בקיצור, מדינת ישראל אינה (צריכה להיות) דמוקרטיה". אני מבטיח לעקוב מרחוק אחר קריסת מדינת ישראל אל ידיכם ומשם אל אשפתות ההיסטוריה, ברגע שאני אעבור לקנדה, שם, ברוך השם, לא צריך להשאר ב"יחד" עם אנשים כמוך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, האם תוכל לנסח לעצמך ולנו, מדוע אתה מתעקש להכריז בפומבי "ברגע שאני אעבור לקנדה"? אני מבקש את ההבהרה הנ"ל מהסיבות הבאות: 1) הנוהג, גם במקומותינו, הוא שאנשים המתכננים להגר לארצות הים שומרים על כוונתם בסוד. משל לאנשים המכירים מסעדה טובה ושומרים על כך בחשאי, כדי שההמון לא ימלא את המקום. 2) חלק מעולם ההזיות של ניצה בנוי על כך שהפלשתינאים יכולים להגר למדינות המפרץ והחילוניים לקנדה ולאוסטרליה. והדברים הרי הם הבל מוחלט. בהכרזתך זו, אתה מחזק את האילוזיות שלה. 3) הגירה יכולה להיות פתרון אישי מוצלח. ככזאת, אין טעם לדון בה בציבור. מאז ימי ההוגנוטים, הגירה לא פתרה שום בעיה ציבורית-פוליטית (לבנון, יוגוסלביה, דר"אפ). 4) בשוייץ 5 מיליון אזרחים, בהודו 500 מליון (נניח). האם מישהו חושב שהפרופורציה הזאת נקבעה ע"פ העדפתם האישית של האזרחים? כל הדיבורים על הגירה מיותרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ייאוש מלהתדיין עם ניצה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובלונדון הייאוש יותר נוח? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלונדון אפשר להדחיק את הייאוש הזה לפינה קטנה בראש, בתואנה שזו כבר לא הבעיה שלי יותר. לפחות זה מה שהיה קורה לי, אני חושב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
3 "מאז ימי ההוגנוטים, הגירה לא פתרה שום בעיה ציבורית-פוליטית (לבנון, יוגוסלביה, דר"אפ)." רק חבל ששכחת את יון וטורקיה, גרמניה וסוף מלחמת העולם השניה, והיהודים וישראל. במצב בה ההגירה הקבוצתית היא מושלמת ישנו פתרון, ואחת הצרות שלנו עם הערבים היא שבמקום ליישב את הפליטים הם שמרו אותם עם הבטחות כוזבות של חזרה לבייתם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יתכן שהייתי נחרץ מדי בנקודה זו ואין טעם להתעקש עליה יותר מדי. עדיין אני חולק עליך ב-2 נקודות: 1) אני מבדיל בין הגירה (וולונטרית) לטרנספר (כפוי). חילופי אוכלוסיה כפויים בהחלט פותרים בעיות. הבעיה עם טרנספר היא לא התוצאות אלא העובדה שהוא אפשרי רק בתנאי מלחמה טוטלית ולעולם אי אפשר לדעת מראש מה יהיה כיוונו. 2) הדוגמה היהודית דוקא מחזקת את טענתי. למרות שהגירת יהודי אירופה לארה"ב ולישראל קבלה סיוע מסיבי ע"י השמדה פיזית והתבוללות המונית, הנה בעיית האנטישמיות האירופית לא נפתרה. יש עדיין מספיק יהודים באירופה כדי לקיים את ה"בעיה היהודית". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, אני הכנסתי את המשפט ההוא סתם כי ניצה הזכירה כלאחר יד את אלו ש''יורדים לקנדה''. באופן כללי, אני מעדיף לחלוק את המידע שיש לי על מסעדות טובות (שונקה בירושלים די חביבה, למרות שהרמה לא אחידה. סאקורה מצויינת, אבל גם יקרה למדי. אם עוד לא ניסית את אגאדיר בהרצליה - מאוד כדאי, ואם אתה מחפש ארוחה טובה מאוד בזול, אני ממליץ על הקוריאה האוס, לא רחוק מ''תמול שלשום'' הפלצנית). אינני מסתיר את כוונתי להגר, ואני רואה בכוונה הזו, כרגע, חלק גדול מאוד מהחיים שלי. הרבה מההחלטות שאני ובת-זוגי מקבלים בימינו מושפעות מהכוונה הזו - החל מרכישת מכונת כביסה וכלה בתכנון הלימודים שלנו באוניברסיטה. לפיכך, אינני מוצא סיבה להסתיר את הכוונה הזו שלי או לא לדבר עליה, כשהיא רלוונטית. לגבי האלוזיות של ניצה, אני לא אחראי על מצבה הנפשי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי משחק ב''תחזיקו אותי'' ומופתע כל פעם מחדש כשההמון מלמטה צועק לו ''קפוץ, קפוץ''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בהחלט הייתי צועק "תחזיקו אותו" ולא "קפוץ". איכשהו ניסיתי לרמוז שהדברים הללו אינם "יאים". עתה לאחר שמשל המסעדות ספג סנוקרת, אנסה כוחי במשל גסטרונומי אחר. הדבר משול למי שפותח לעצמו שולחן דשן בליבו של מחנה פליטים מורעבים. אני מניח שבסופו של דבר, מי שיכול וכדאי לו להגר, מהגר. מספר המהגרים מהמחנה של ניצה אינו נופל מאלו ממחנהו של דובי. לגבי רובנו, המשפט "אין לי ארץ אחרת" תופס בדרך זו או אחרת. אני לא רואה טעם בדיבורי הירידה האלו. התפרסם ב"הארץ" מאמר על פסיכולוג- צלש"ניק הגר בארה"ב, שהיה גרסה מעודנת ואינטלקטואלית של סיפורי "איך כבשתי את ארה"ב". אותו פסיכולוג טרח להזכיר לנו כמה הוא נהנה לשלוח את ילדיו לביה"ס באוטובוס ללא חשש (נדמה לי שזה היה דוקא אחרי 9/11). ראיתי בכך ביטוי של חוסר טעם וגסות-רוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפסיכולוג-צל"שניק הוא יובל נריה, פרופסור וחוקר מצבי פוסט טראומה בעל עיטור הגבורה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתכוון לנתניהו? מי ששמון פרס מעניק לו אות גבורה , גבור גדול הוא לא יכול להיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדבריך. תבוטל החלטת הממשלה (שפרס היה בה שר בטחון) יוצרת הילת הגיבורים המזויפת, לקרוא למבצע אנטבה ע''ש אחד מהלוחמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשם שינוי אני מסכים עם ניצה, ומביע התנגדות לעמדותיו של דובי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, אתה מתנגד לדמוקרטיה ומעדיף שלטון אדונים נוסח דרום אפריקה? שיבושם לך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהמילים "לשם שינוי" היה ניתן להבין באופן די ברור (לדעתי, לפחות) שאני מתכוון לתגובה 240839 בלבד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאיזה דברים של ניצה אתה מסכים (כולם?) ומדוע? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהמילים "לשם שינוי" היה ניתן להבין באופן די ברור (לדעתי, לפחות) שאני מתכוון לתגובה 240839 בלבד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קושי קושיה זו לפני הפלסטינאי שגר מול חלונך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כמה מילואימניקים שהיו שמחים אם היית מוכנה לענות על השאלה הזו בעצמך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס. אני צריך לקרוא את מלוא הדיון לפני שאני מגיב... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"רוב העם היהודי", או שמא "רוב אזרחיה היהודים של מדינת ישראל"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כולל מי שמת וכל מי שעוד יוולד | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הדוברים של המתים" - מאמרו של שמעון גלבץ: דיון 309 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''ההנחה היסודית הזאת אינה קיימת לגבי רוב הערבים'' - ואם ההצעות שלך יתקבלו אפשר יהיה להחליף ''רוב'' ב''כל''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להפך. מאז תהליך אוסלו, הערבים אזרחי ישראל דווקא הגבירו את הזדהותם הלאומית עם אחיהם הפלשתינים, ואת התנכרותם למדינת ישראל. ככל שהגישה *שלך* תיושם, ותקום מדינה פלשתינית, הערבים הישראלים יזדהו פחות ופחות עם המדינה. זה לא במקרה, זה צפוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נכון. תגובה 207742 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל גם הרצון שלך בהמשך קיומה וטובתה של מדינת ישראל הדמוקרטית מוטלת בספק (ספק? אחרי הדברים הללו שלך, כבר אין שום ספק שאין לך שום עניין בדמוקרטיה בישראל) - אז גם אותך צריך לפסול, שהרי גם בעתיד הדמוקרטיה בישראל אנחנו דנים, ולא רק בעתיד המדינה היהודית. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |