בתשובה להאייל האלמוני, 12/07/04 20:10
 |
|
 |
||
|
||||
 |
שוקי כתב: "לגבי נציגי המזרחי בקונגרסים הציוניים. אתה ספרת לרות שגם הציונים הדתיים היו בעד תכנית אוגנדה. על כך הערתי שהמזרחי הצטרפה לקונגרס הציוני רק אחרי מות הרצל (ולכן לא היתה חשיבות לעמדתה בויכוח הזה). יתכן שהיו בקונגרס באזל נציגים שומרי מצוות (למרות מלחמת השמד שנהלה האגודה נגד הציוניסטים במזרח אירופה) שהתנגדו או תמכו בתכנית אוגנדה אבל הם לא היו נציגי מפלגות דתיות. אני לא רואה שאתה סותר עובדות אלו." מתוך הרב מימון בדורותיו עמוד 100: במת ההתרחשות היתה הקנגרס השישי בבאזל (אוגוסט 2003). מתוך 592 צירים היו למזרחי כ 200 והם היוו הסיעה החזקה ביותר. לגבי האגודה היא קמה רק ב 1912, כך שהיא לא ניהלה מלחמת שמד וכנראה לא היה מלחמת שמד כל כך גדולה עד שהחילונים החליטו בכח להשתלט ולחלן וגרמו לאנטגוניזים אצל החרדים. אגב המזרחי נתן חופש הצבעה והיו ביניהם בעד ונגד ונמנעים. הרב ריינס זצ"ל נמנע. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל אין צורך ליחס את השגיאות שלי לאורי. המזרחי אכן נוסדה ב-1902 לפני קונגרס אוגנדה ע"י דתיים שהיו חברים בתנועה הציונית כבר קודם ("חובבי ציון" בעיקר) כך שלא היו צריכים להצטרף לתנועה. הקמת המפלגה היתה על רקע של סכסוכי דתיים-חילוניים בנוגע לפעילות החינוכית של התנועה הציונית, דבר המעיד על מספר גדול של צירים דתיים בקונגרסים הציוניים גם לפני הקמת המזרחי. הקמת האגודה בקטוביץ ב-1912 לא רלאבנטית שכן החרדים התנגשו עם הציונים הרבה לפני הקמת האגודה (שהוקמה בין היתר ע"י פורשים מהמזרחי שאחדו כוחות עם חרדים לא ציונים). לגבי ניפוח חלקו של הפלמ"ח. בעת הכרזת המדינה מנה הפלמ"ח 2100 מגוייסים ו-1000אנשי מילואים. לאחר הקמת המדינה בתסבוכת של הקמת צה"ל ופרוק מטה הפלמ"ח הוקמו יחידות שהורכבו מאנשי פלמ"ח וחי"ש. בכל אופן מספר אנשי הפלמ"ח לדורותיו לא עלה על 4000-5000 איש (כולל את מגוייסי ההכשרה הדתית). מתוכם נפלו בתש"ח 1162 איש. אני מניח שרובם נפלו בקרב על אלטלנה ובסזון על הציונים הדתיים ואנשי כהנא חי. בתקופת קום המדינה היה הפלמ"ח הציר המרכזי של כוח המגן העברי בגלל הלא-עובדות הבאות: 1) הכוח המאורגן והמגוייס היחיד בעל נסיון קרבי ואימון צבאי ברמה גבוהה. 2) הפלמ"ח היה הגוף היחיד שהיה נתון למרות בלעדית של הנהגת הישוב (הארגונים האחרים כללו פיקוד בריטי או ארגונים מקומיים או פורשים). (הסכסוכים מפא"י-מפ"ם לא רלאבנטיים לשאלת המרות אלא רק מאוחר יותר). 3) הארגונים האחרים היו יותר במאפיינים של מיליציות מקומיות ברמה טקטית של עד פלוגה, התאמנו בסופי שבוע וגיבוש היחידות היה לקוי. 4) מגוייסי הצבא הבריטי (27000) לא היו מאורגנים וככל הנראה רובם גם היו ללא נסיון קרבי, כפי שמעידה תרומתם הנמוכה לכוחות צה"ל בפרט ברמות הנמוכות. ה"דוקטרינה" הקרבית שלהם שהושלטה על צה"ל בחסות בן-גוריון כשלה והיה צורך להחליפה בשנות ה-50. תרומתם החיובית היתה בשטח המנהלה והלוגיסטיקה הצבאית. באשר למי הקים את המדינה, לפניך הרכב מנהלת העם (ממשלה) בת 13 איש: 4 מפא"י, 2 מפ"ם, 2 ציונים כלליים, 2 מזרחי והפועל המזרחי, 1 עלייה חדשה, 1 ספרדים, 1 אגודת ישראל. במועצת המדינה (כנסת) השתתפו גם הרויזיוניסטים והקומוניסטים. אם אתה סבור שמשה שפירא והרב פישמן היו מצליחים יותר בהנהגת המדינה מבן-גוריון, הרי שקשה לך להבדיל בין עובדות לבין סיפורי "אילו לסבתא היו גלגלים". את ספרו של מילשטיין "תיק רבין" קראתי בעניין רב. מסקנותי: אורי מילשטיין הוא חוקר מעמיק יותר ממך (במובן זה שהוא יודע להצמד לתימה שלו ולחקור אותה ביסודיות ולא לפזר השמצות לכל הכיוונים) אבל כמוך הוא איש של "איפכא מסתברא" (מחידושיו: "ההגנה נכשלה בכיבוש יפו והאצ"ל הציל את המצב") ופרובוקטור נלהב (אחת הדוגמות שלו היא כי צה"ל הוא צבא טיפש ואנטי-אינטלקטואלי). הספר כשמו כן הוא תיק האוסף בקפדנות כל בדל ושמץ מחדל או כשלון של רבין. מילשטיין מעורב בסכסוך זב-דם עם יוצאי הפלמ"ח ומשמש היום מוקד של תאוריות קונספירציה. על יחסו האובייקטיבי לנושא כתיבתו מלמד רצונו להוציא בימים אלו "תיק רבין 2". ללמוד על הפלמ"ח מספרו של מילשטיין משול ללימוד תולדות העם היהודי מ"מיין קמפף". עד כמה שהבנתי מגעת המחדלים המתוארים בספר הם מקרה ברור של "אם לא עושים - לא טועים". מה מלמדנו מילשטיין: "אנשים קודמו בצה"ל על יסודות חבריים ופוליטיים". כאילו באמת, כמה מעמיק ומפתיע! מה לעשות. הדוגמה המחנכת של מינוי הח"כים והרבנים של ש"ס והאגודה לא היתה לפניהם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |