בתשובה לגיל לדרמן, 07/07/04 4:01
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתה טועה במספר דברים: א. אתה שואל רטורית: "מה היה גורלו של החזון האמוני בארץ ישראל ללא "המאבק בין לאומים" הנוח כל כך?" גורלו היה נפלא. אם לא היה מאבק בין הלאומים, ועם ישראל היה חי כאן בשלוה, זה לא היה מזיק כלל לחזון האמוני. להפך, זה היה מועיל מאוד לשכנע את כל היהודים לבוא הנה ולבנות כאן חברה לתפארת. מה המלחמה מועילה לחזון האמוני? ב. המילים מאבק לאומי אינן מבטאות משהו "חסר כל הגיון או רציונל, אשר היה הווה ויהיה". למה אתה מסיק את זה? למאבקים לאומיים יש רציונל ומטרות ברורות בדרך כלל. המאבק הפלשתיני בנו, מטרתו לאיין את "היישות הציונית", המערבית בתרבותה, שהגיעה ללב השטח הערבי מוסלמי לפתע פתאום. מטרת המאבק שלנו היא להקים בשלב ראשון, ולשמור בשלב השני, על מדינת ישראל - המדינה היהודית בארץ ישראל- ארצו העתיקה של העם היהודי. שתי המטרות סותרות. לכן יהיה ביננו מאבק, עד אשר אחד מאתנו ישיג את מטרתו, או לחילופין יתיאש מלהשיג אותה. ג. "התאור של המציאות בצורה אמונית-מיתולוגית הוא איננו אלא תרוץ נוח המאפשר להשתמט משיפוט מוסרי"- זה בדיוק להפך. השיפוט המוסרי הוא אבן היסוד של כל המהלך האמוני. דווקא אלו שגורסים שההצדקה לקיום המדינה הוא העובדה שהיהודים מצויים כאן ויש להם, כמו לכל לאום, זכות להגדרה עצמית, (ומתוך כך יש גם זכות כזו לפלשתינים כמו שטוען אמנון רובינשטיין בספרו), הם אנשים שמבססים את ההצדקה שלהם על הכוחניות של "קביעת עובדות בשטח". מנקודת המבט האמונית, ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. בדין ובצדק. המאבק שלנו כאן הוא כדי להחזיר לנו את מה ששלנו, כלומר לעשות את הדבר הצודק והישר, ולא כדי להנצל מהאנטישמיות, או לפתור את בעייתו של העם היהודי. גם בדרך המאבק הלאומי האמוני יש שיפוט מוסרי, אלא שהוא מאוד שונה מהשיפוט המוסרי המקובל היום בארץ (שיפוט שמביא לסתירה פנימית, שקשה מאוד לצאת ממנה). "מלחמה" היא בהגדרה פעולה לאומית. מטרות המלחמה הם הישגים לאומיים, כמו למשל: הקמת מדינה לעם היהודי. זו אינה אינה מטרה שמשרתת רק פרט זה או אחר. בודאי לא את הפרט שמסכן עצמו בגינה ואולי לא יזכה כלל לחיות במדינה שהוא מקים. מי ש"ירויח" מהקמת מדינת ישראל הוא העם היהודי כולו. כך גם עם הערבים, המטרה של מחיקת היישות הציונית אינה מטרה אישית, אלא של האומה הערבית שרוצה להקיא את הנטע הזר הזה מתוכה. בלי ההנחה שללאומיות יש מהות משלה, שהיא מעבר לסך האנטרסים של הפרטים המרכיבים אותה, לא ניתן להבין בכלל את המצב של המלחמה. כי למה שפרט אחד יקריב את חייו למען האנטרס הפרטי של פרט אחר? קשה מאוד להגדיר כללי מוסר אבסולוטיים שיונהגו בזמן מלחמה. כי לכל עם יש את הכללים שלו, שהוא נוהג בהם בעת מלחמה, ומלחמה היא, בדרך כלל, מאבק בין שני עמים עם כללים שונים לחלוטין. מה שלא מאפשר "משחק הוגן". מלחמה היא בעצם מצב של שבירת הכללים המקובלים על שני הצדדים, ונסיון להשיג את המטרות הלאומיות שלהם בכוח, זה מצב שקיומם של כללים אחידים, ששני הצדדים מחוייבים בהם, הוא לא ממש הגיוני. זה כמובן לא מונע את זה שכל צד שנלחם, נשאר עדיין מחוייב לכללי המוסר *שלו*. כלומר העם היהודי מחוייב לכללי מוסר המלחמה היהודי. והערבים מחוייבים לכללי המוסר הערביים. הטוטסים מחוייבים לכללים שלהם, וגם ההוטו כפופים לשלהם. לכל חברה יש רע וטוב משלה. ואי אפשר לצפות שהם ינהגו לפי אמות המוסר שלך דווקא. זה יכול להשמע פוסט מודרניסטי, אבל זה לא. לי יש מוסר שאני מאמינה שהוא נכון לכולם. אבל ברור לי שהמציאות כרגע היא שאין שאר העמים מכפיפים עצמם למוסר שלי, או לאיזה מוסר כללי אחר. ולכן אין מה לצפות שהם ישפטו את התנהגותם הם, במלחמה או בזמן אחר, לפי אמות המוסר שלי. כלומר אין לי מה לצפות שאם דבר מסויים נראה רע בעיני, הוא יזכה לאותו ציון מצד עם אחר. מה שאמרתי כאן על מלחמה הוא תיאור שלה, ולא הצדקה מראש של התהליך הזה, כחלק "טבעי" מהחיים. מבחינתי, יש אנשים רעים במלחמה, ויש טובים, ויש מטרות צודקות למלחמות, ויש מטרות רעות מאוד. אבל אני לא מצפה שלפני שכל העולם יאמץ את ערכי המוסר שלי, הוא ינהג לפיהם דווקא בעת מלחמה. אם וכאשר לכל העולם תהיה מערכת מוסרית אחידה, אני מניחה שאפשר יהיה למצוא דרך למנוע מלחמות בכלל. לדעתי, אין הגיון בלחפש אמות מוסר אבסולוטיות לשפיטת מלחמות, שכל האומות יקבלו אותן על עצמם, לפני שיש בעולם אמות מוסר משותפות בעת שלום. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |