|
טענותיו העיקריות של הפרופ' עלי יוסף על ניתוחה של קלדרון (שככל הידוע לי, מעולם לא קיבלה דוקטורט) מתחילות בשאלה אם בכלל הסיפור הזה של רש"י מהמאה ה-11, ראוי להידון בכלל באנתולוגיה של סיפורי חז"ל. שהרי האגדה "צמחה במציאות ההלכתית של צרפת הימי-ביניימית, ומשקפת את אידיאל האהבה החצרונית באירופה של אותה תקופה". ובקיצור, זהו סיפור אנכרוניסטי. אבל הפרופ' עלי טוען ש"ניחא, אפשר לראות זאת כמחלוקת בקרב החוקרים, שאינה שייכת לספר פופולרי כמו זה שלפנינו. אך ה'מדרש' (של קלדרון, א"פ) על הסיפור מעורר תמיהה. ה'מדרש' מסופר מנקודת מבטו של התלמיד שפיתה את ברוריה – *כאילו היה הוא הדמות האניגמטית, המרכזית בסיפור*. במה חשוב התלמיד-המפתה בסיפור? הרי הוא כלי בלבד בידי ר' מאיר להוכיח את דעת החכמים. התבוננות התלמיד באירוע אינה יכולה להיות אלא חיצונית: הוא רואה ושומע את ברוריה ור' מאיר, אך אינו יכול לחדור לעומק מניעיהם: מה באמת הביא את האישה החכמה, המלומדת והבוגרת הזאת להתפתות, ולאחר מכן לאבד עצמה לדעת? מה היו המניעים האמיתיים, לא האקדמיים, לכך שר' מאיר העמיד, באופן כה מודע ובוטה, את אשתו בניסיון מיני? אלה הן השאלות הקיומיות הטורדות כל מי שקורא פנינה סיפורית קשה וחדת פינות זו של רש"י, וה'מדרש' של קלדרון אף אינו מתקרב למתן תשובות עליהן". כלומר, השאלה על התלמיד הינה שאלה משנית ביחס לשאלות הקיומיות הבוערות באמת והמרכזיות באגדה, שקלדרון אינה משיבה עליהן. ואני בכלל לא הייתי תמה על התלמיד, משום שהלה נצטווה ונשלח על ידי רבו לפתות את ברוריה כדי להוכיח לה את טעותה. המטרה היתה להוכיח את טעותה, והמטרה הושגה. על השאלות הקיומיות המתעוררות על עצם המעשה גם אצלך בתגובה, כבר העליתי והשבתי לעניות דעתי בתגובה 203182.
|
|