 |
שאלה של גישה.
אם אתה רואה את המטרה של כתב אך ורק בלתאר את הצלילים שאנשים מוציאים מהפה, אז אין סיבה למה לא, באמת (וגם אין סיבה לא להפוך את ט' ל-ת' ו-כ' ל-ח', אם כבר). אם אתה רואה את הכתב כדרך לכתוב את _השפה_, שהפונטיקה שלה היא רק ייצוג אחד שלה, זה משהו אחר לגמרי. הכתב האנגלי הוא דקדוקי כמעט לגמרי, ופונטי הרבה פחות. הכתב של רוב שפות אאירופה בד"כ דקדוקי באותה מידה כמו האנגלית, אבל פונטי יותר. הכתב הכרמלי, כמו הכתב העברי הקלסי המנוקד, פונטי יותר מרוב שפות אירופה, ודקדוקי בערך כמוהן, למרות שהכרמלי פשוט יותר. הכתב העברי הלא-מנוקד מייצג גם דקדוק וגם פונטיקה בצורה מחרידה.
אפשר לטעון שהפונטיקה היא ייצוג הרבה פחות חשוב והרבה פחות יציב מהכתב בטווח הארוך. למה לשנות כללי דקדוק וכתיבה, שאמורים להשאר דומים לאורך מאות שנים, רק בגלל ש_המבטא_הנוכחי_ של הברות מסויימות דומה? אפשר להתפשר ולהתאים, כמובן, אבל צריך גם לדאוג שלא מאבדים מידע דקדוקי בדרך.
העניין הוא אנשים בארץ לא כל-כך מודעים לכך שיש יותר מפונטיקה לשפה, בעיקר בגלל שהם לא רגילים לכתוב לא פונטיקה ולא דקדוק. עצם ההצעה שיש גם דקדוק נשמעת כפלצנות. אבל בעצם אנשים יודעים טוב מאוד שיש הבדל בין תנועות של המשקל לתנועות-עזר חטופות כמו שהראיתי בדוגמה עם "חרטה" ו"ברכה", וגם יודעים יופי איך להטות פעלים בבניינים החזקים וכיו"ב בלי ללמוד בעל-פה כל מלה במלה. הדקדוק קיים, רק מתחת לפני השטח, וכמובן שאנשים יודעים אותו הרבה פחות ממה שהם יכולים או צריכים. כתיבה מפורשת של מבנים דקדוקיים הופכת אותו למודע ומובן מאליו, ומאפשרת לקוראים להסיק יותר בקלות מה משמעות של מלים שהם לא מכירים.
אפשר, אם רוצים, לבטל את ההבדל בין תנועות ארוכות לקצרות כמו שעושה הכתב הכרמלי, משום שאין ביניהן הבדל פונטי, ומשום שהמידע הדקדוקי שהן מעבירות הוא לא-משמעותי ברוב המקרים. אבל אם תגיד שהתנועות החטופות הן תנועות מלאות, הכתב יהיה טיפה יותר פונטי אבל הדקדוק של השפה יותר מסובך. יהיה קשה יותר לדעת אילו תנועות אמיתיות ואילו לא, ולכן קשה יותר לזהות את הבניין והמשקל של המלים, ולכן קשה יותר לקרוא ולהבין, גם אם יהיה קל יותר לקרוא בקול רם בלי טעויות. זה איזון שצריך להחליט עליו, אבל צריך להביא בחשבון גם את הדקדוק.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש