 |
הדברים שאומר אייזקסון הם מז-ע-ז-עים. אסביר מדוע. נתקלתי בתיאוריה מחוזקת היטב ע"י ההיסטוריה של ראיית האשה כ"אחר" (other). לפי רעיונה, האשה נמדדת לפי הגבר, שהוא המרכז, הוא אמת המידה, והיא זו שאמורה להיות תואמת לו. ברי לנו, שאישיותה העצמאית של האשה נשללת בתהליך השוואה זה (אם אני מצפה מ-X להתאים ל-Y, ע"י הוספה או חיסור, משמע איני מקבלת את צורתו המקורית של X כלגיטימית). לצערי, זה מה שאייזקסון אומר, ובצורה, אומר שוב, מז-ע-ז-עת. אותו איש מבקש לקבע את דמותה של אשה כדבר חביב ונחמד האמור לשאת חן בעיני הגבר. רצינות ("חמורת-סבר"), תכונה הנחשבת חיובית יחסית ומסמלת עמקנות, הגיון וכו', היא הרי נחלתו של הגבר, בעוד נחלתה של האשה היא לעורר קלות דעת וביטויים הורמונליים אצל הגבר כדי לשחררו מרצינותו. השאלה החשובה היא, מה אם באמת גברים חושבים שזה ככה? באמת רואים את הנשים בצורה משונה שכזאת? האם ערכה של אשה (שהיא הרי לא בנאדם, אלא "אחר" לאדם המרכזי...), הוא רמת העוררות והחיבה שהיא יכולה לעורר אצל גבר? המחשבה של למדוד יצור אנושי בצורה כזאת, מעלה על דעתי את המחשבה שאנשים לומדים וקוראים הרבה כדי לצאת פחות הגיוניים ומוסריים משהיו בבטן אמם.
אני שואלת את עצמי- האם אותה הפרדה חמורה בין זכר לנקבה (שכפי שהסברתי במקום אחר, אינה כה ברורה אמבריולוגית, ולאלוקים התשובות), המצויה בדת, היא זו שמובילה את אייזקסון לשפוט מנהיגות דתיות לפי מידת משיכתן המינית? האם ההפרדה הזו מעוררת, אולי, דווקא את הראייה המיננית של האשה? נוצר כאן מצב, שעל אף לימוד מוסרי רב, ההתייחסות המעשית המתגלמת בדברי אייזקסון זהה לאופן בו זכר הגורילה רואה את נקבות בני מינו. אחרי הרבה לימוד ומחשבה, עדיין ההורמונים שולטים בדעת... זה לא אמור להיות אחרת?
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש