 |
המאמר הוא מאת איוואר האגנדורם ההולנדי, שמנסה לבדוק מדוע אנחנו נהנים מריקודים מסוימים ומשתעממים מאחרים. ההנחה, כמובן, היא שכדי לראות מדוע אנחנו נמשכים לבלט צריך לבדוק מה עובר לנו בראש, במוח.
צפייה בריקוד מערבת "תפיסה" ו"פעולה" שהם מטבעם "תחזיתיים". למשל, רקדן שמבצע קפיצה צריך לצפות מה יקרה לגוף שלו בסיום התנועה, וכך גם הצופה "צופה" להיכן ינוע גופו של הרקדן. (אגב, ממקורות אחרים אני יודע שתנוקות מפתחים יכולת של "צפי" של גופים, המבוססת על הנחות כמו "המשכיות", "תאוצה" או "תנועה במהירות שווה" - למשל כדור שעובר לנגד עיניהם ואח"כ עובר אחרי מסך, המבט של התינוק מופנה לקצה השני של המסך בצפיה שהכדור יגיח מהעבר השני). ההשהייה שעוברת בין הראיה והמודעת לתמונה (כ-100 אלפיות שניה) מעוררת אולי במוח "ציפיה" ותחזית למיקומו של החפץ הנצפה. האגנדורם מדבר על ההנאה שקשורה ליחס בין "הציפיה" למיקום גופו של הרקדן ולעובדה נניח שהריקוד מוביל אותו למיקום או פיתול גוף שחורג ממסגרת הצפי של הצופה. (מכאן השעמום בריקוד "צפוי" מראש).
הטענה שלו יותר מורכבת - הוא טוען שהאיברים של הרקדן על הבמה "רוקדים", זזים ונעים, והמוח שלנו מבצע סימולציה לאיברים הנעים אותם אנחנו רואים, ו"מפעיל" מעגלי פעילות בגוף שלנו, מבלי לתת ממש פקודה לידיים ולרגליים שלנו. ז"א, המוח של הצופה מבצע סימולציה של "תנועות" ריקוד, כך שהמוח שלנו, כצופים, "רוקד" בהתאמה לתנועות אותן אנחנו רואים לפנינו, בנוסף לתנועות "הריקוד" שהמוח שלנו גם מבצע כחלק מה"תחזית" לגבי מיקומו העתידי של גופו של הרקדן על הבמה.
מה שמעניין הוא שהאגנדורם התחיל לשלב את מיקצועו כפילוסוף עם ריקוד ובשלב מסוים אפילו יצר כוריאוגרפיה עבור להקת הבלט של פרנקפורט.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש