בתשובה ליהונתן אורן, 30/05/04 11:38
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אבל לפחות לפי המחקר שהבאתי למעלה, בני אדם מתרבות אחת לא יודעים לזהות את הרגשות המובעים ע"י מוזיקה מתרבות אחרת, לא כל שכן לחוש את הרגשות הללו באופן בלתי-אמצעי כפי שאני חש כאשר אני שומע מוזיקה מערבית. ואם זה המצב, מדוע לטעון שדווקא המוזיקה היא פלטפורמה נוחה לכך, ולא, באותה המידה, שפת גוף (שגרסא מוקצנת אחת שלה היא המחול)? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הטענה היא שלמוזיקה יש תכונות שדומות לתכונות של רגשות. היא לא מסוגלת לשאת תוכן, אבל היא מסוגלת להביע רעיונות שקשורים לשינויים בתנועה ובעוצמה, שהם הפן הדינמי של הרגשות. זה מה שעושה אותה לנוחה ליצירת רגשות. התכונות האלה הן מעין כלי-קיבול לעיצוב החומר הרגשי. ההבדל בינה לבין שפת הגוף הוא ששפת הגוף היא פלטפורמה להעברת מסרים (דמיין כאן מודל עם ריבועים), ואילו המוזיקה אינה כזאת. אפשר להשתמש בתכונות שלה כדי להעביר טוב יותר מסרים (למשל, אופרה), אבל זה שימוש במוזיקה כמשרתת. הרעיון שהמוזיקה יכולה להתאים רק לפן הדינמי של הרגשות והיא לא נושאת עימה תכנים, הוא גם הסבר לכך שיצירה יכולה לקבל פירושים שונים. אפשר לקבל שהפירושים מושפעים מתרבות וחינוך, ועדיין יש בכך הסבר לכך שמוזיקה מרגשת אותנו למרות שכל אחד עשוי לפרש אותה אחרת. זה ניסיון לשבור את ההסבר באמצעות הדיכוטומיה מולד/נרכש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה הסבר קצת אד-הוקי כזה. מה זאת אומרת "תכונות שדומות לתגונות של רגשות"? זה נשמע יותר כמו תירוץ מאשר כמו הסבר. איך אפשר לבדוק דבר כזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה אכן הסבר אד-הוקי כזה. מה קרה, רק לבלבניסטים מותר לעשות את זה כאן? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |