בתשובה לראובן, 23/05/04 20:30
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם הייתה הסכמה מוקדם לגבי הכמות שכל אחד היה יכול לשאוב, ואחד השואבים רימה, אין צורך בכך שהאחרים ישאבו יותר. כל מה שנחוץ הוא לתבוע אותו לדין על הפרת החוזה ההדדי, לקזז את מכסות המיים בהתאם לסכום החריגה ולדרוש ממפר החוזה לשלם פיצוי על הקיזוז. למה לסבך כל כך את העניין? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הבטחתי לעצמי להתאפק, ולא הצלחתי: הסכמה מוקדמת לגבי הכמות שכל אחד ישאב- זה לא קרטל (לפחות דה פאקטו)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שזה נופל להגדרה הזאת. ההסכמה המוקדמת נוגעת ל''מה שייך למי''. מי ששואב יותר מן המותר בעצם משיג את גבול השכנים. ההגבלה במקרה זה היא טבעית, במקרה של קרטל ההגבלה היא מלאכותית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שאמרתי, חלוקת הנכס המשותף הוא פיתרון, אבל פה לא בדיוק חילקו את הנכס, אלא החליטו מלאכותית כמה מהנכס מותר לכל אחד לנצל. כל עוד שאיבה של שכן אחד פוגעת בכל השכנים באופן מועט, אבל תורמת לאותו שכן באופן רב, יהיה קשה לזהות מי בדיוק חרג. חוץ מזה, יש את הבעיה הישנה: *מי* יקבע את המכסה הכללית לשאיבה? המחוקק, על בסיס המלצת פקידיו המושחתים ( ששוחדו כדי ליצור מחסור מלאכותי בשנות שפע, ולהוריד את הקו האדום התחתון בשנות בצורת), או שמא הקרטל, שמונע מאינטרסים כאמור, רק שאין להם צורך לשחד אף אחד. בקיצור, נדמה לי שאמרתי כל מה שאני יכול על הבעיה הזאת, ונדמה לי אפילו שהבנתי את הנימוקים שלך בעד (אבל לא השתכנעתי, כשם שמן הסתם אתה לא השתכנעת בצדקתי). אם מישהו רוצה להמשיך את הדיון מכאן, הוא מוזמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כל עוד שאיבה של שכן אחד פוגעת בכל השכנים באופן מועט, אבל תורמת לאותו שכן באופן רב, יהיה קשה לזהות מי בדיוק חרג." יש כאן בלבול בין עצם רעיון החלוקה לבין הדרך לפקח על החלוקה. הטיעון הזה נוגע לקושי מסויים שעשוי להתעורר בפיקוח. אני חושב שניתן למצוא דרכים (פורטו במקום אחר) לפקח בצורה יעילה ולמנוע רמאויות. זה כשלעצמו, בכל מקרה, איננו רלוונטי לעצם רעיון החלוקה. "חוץ מזה, יש את הבעיה הישנה: *מי* יקבע את המכסה הכללית לשאיבה? המחוקק, על בסיס המלצת פקידיו המושחתים ( ששוחדו כדי ליצור מחסור מלאכותי בשנות שפע, ולהוריד את הקו האדום התחתון בשנות בצורת), או שמא הקרטל, שמונע מאינטרסים כאמור, רק שאין להם צורך לשחד אף אחד." הבסיס הוא בעלות. אתה קונה נתח חוף יש לך זכות מסויימת בכלל המיים. לא צריך לשחד אף אחד. הצורך בקביעת פרמטרים לחלוקה הזאת הוא אינטרס ברור של כל אחד מבעלי החופים (שאיבת יתר תמליח את המיים או תגרום נזק לבעלי החופים המשמשים לרחצה ולא לשאיבה) ולכן יש להם תמריץ להגיע להסכמה ולמצוא דרכים לפקח עליה. זה לא ממש משנה מהם הפרמטרים כל עוד ברור שיש אינטרס משותף למצוא אותם. לא ברור לי איפה הבעיה במישור העקרוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור מתי נולד הזיהוי של שאיבת מים עם בעלות על קו חוף (וביחס קבוע). במקום שאיבה מן הכנרת, דמיינו שאיבה ממאגרי מי תהום. למי יש אינטרס לשאוב פחות, כשבגלל כל הפרחחים חסרי האחריות שמסביבו המאגר יומלח בעוד עשרים שנה ממילא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לבעלי מתקני ההתפלה יש אינטרס להמליח את מי התהום? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מן הסתם כן, אבל אני לא בטוח שאני רואה את הקשר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין קשר. אני סתם מכניס הגיגים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו סובבים במעגל. אורי הציע בעלות פרטית על שטח אדמה + זכות לשאוב או בעלות יחסית על מי הכינרת לפי נתח הבעלות על קו החוף. הדיון התמקד ברובו בשאלה האם הפיקוח אפשרי ודומני שהראינו שהדבר אפשרי תגובה 220395 מקרה השאיבה ממאגרי מי תהום איננו שונה מהותית. אם השואבים שואבים מאותו מאגר או שיש אינטראקציה ברורה בין המאגרים אזי ברור שיש להם אינטרס לפקח האחד על השני. מנגנוני הפיקוח הם עניין טכני ויש להניח שלא יהיו שונים מהותית ממנגנוני הפיקוח בכנרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה היא מדוע יש הגבלה (יחסית או לא) על כמות השאיבה. בעלי הקרקע יכול לשאוב כאוות נפשו - אלא אם יש רגולטור שאוסר על שאיבה בתנאים מסויימים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור לי מה כל כך מסובך להבין פה. אם כל באר היא עולם בפני עצמו (אין אינטראקציה) אזי יכול כל בעל באר לשאוב כאוות נפשו, ואם שאב יותר מדי והבאר הומלחה הרי שהוא כרת את הענף עליו הוא יושב. במקרה כזה זה השיקול של בעל הבאר והבעיה שלו. אם באר אחת משפיעה על האחרת (משום ששניהן מתבססות על אותו מאגר) אזי בעל הבאר ששואב שאיבת ייתר גורם נזק לשכניו והוא כורת לא רק את הענף עליו הוא יושב אלא גם את הענפים עליהם הם יושבים. מכאן שלשואבים המצויים בסיטואציה הזאת יש אינטרס ברור להגיע לאיזשהו הסדר הדדי שדואג ששאיבת ייתר כזאת לא תתבצע. איפה כאן נכנס הרגולטור? לא נכנס. אנשים מסוגלים, מרצונם החופשי, להגיע להסדרים הדדים על חלוקת רכושם המשותף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצויין. מספר קטן של שותפים מסוגל, מרצונו החופשי, להגיע להסדר הדדי על חלוקת הרכוש המשותף. כשיש יותר שותפים העסק מסתבך, וכשיש המון שותפים (למשל שני מליון), קוראים להסדר המשותף ''רגולטור''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשתהיה לכם זכות בחירה, גם אתכם נרגלטר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת ועוד. גם אם יש הסדר הדדי על חלוקת משאב, יש מי שנוטה להפר אותו למען טובתו האישית1 - כפי שבוודאי יודע כל מי שאי פעם עמד בתור2. לכן אם המשאב הוא מספיק יקר, צריך רגולטור שיגן עליו (למשל, בתור לחלוקת מסיכות אב"כ או בתור להשתלת כליה). 1 למעשה זו בחירה רציונלית לא פחות ואולי יותר מאשר עמידה בהסדר. 2 במדינות מסויימות, כך אומרים, הנטיה הזו אף הופכת לנורמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובר על כך מ תגובה 219575 והלאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ידוע. רק ביקשתי להביא דוגמא חייה למצב שבו יש הפרה (מה הפרה? קריסה!) של הסדר הדדי - אפילו אם כל המשתתפים חכמים מופלגים, ואפילו אם האינפורמציה בשוק החופשי נעה לאורך לרוחב ובאלכסונים, ואפילו אם נוצרים מקורות תעסוקה חדשים (או תורים אחרים לעמוד בהם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהו חוק הטבע שגורם לכך שמספר גדול של שותפים אינם יכולים להגיע להסדר? איך זה רלוונטי למקרה שלנו? האם ישנם שני מיליון שואבים? בכל מקרה, למרבית פעולות הרגולציה של המדינה אין קשר לחלוקת משאבים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |