 |
הרי עבור כל הלא-מאמינים כמעט, אמונה היא סוג של פסיכופתיה. (ואני לפעמים חושבת שאתאיזם זה סוג של פסיכופטיה...)
באופן כללי, נראה לי שאפשר לשאול את השאלות הבאות:
1. האם האמונה של אותו אדם סוטה משמעותית או לחלוטין לא עולה בקנה אחד עם הרעיונות המקובלים בדת שאליה הוא טוען (ותהא זו יהדות, נצרות, שטניזם או כל דת אחרת)?
אני (כמובן) לא חושבת שזה רע לסטות מדוקטרינה דתית או לפתח רעיונות דתיים חדשים. אבל ברוב המקרים כשמישהו עושה את זה, ובכל זאת מתעקש שהוא חלק מהדת הקודמת - צריך לבדוק את נקודה מספר 2:
2. האם האמונה (בין אם טוענת להיות חלק מדת קיימת, או דת חדשה) מכתיבה אלימות, ניצול כספי, מין בכפייה, שליטה מוחלטת של מנהיג על חברי הקהילה, עבירה על החוק, וכדומה?
ולפעמים גם:
3. האם המנהיג בריא נפשית מבחינה קלינית?
אמונה לדעתי הופכת לנורמה כאשר כל חברי הקהילה, גם כאלו שלא מאמינים בה, מקבלים אותה כלגיטימית. זה יכול לקחת מעט זמן יחסית (כמו שקרה עם דתות פגניות בבריטניה), או מאות שנים.
נניח שמחר מתגלה קבוצה ישראלית שמאמינה שמקלדת המחשב היא האלוהים ומקיימת פולחנים לכבודה. אני מניחה שרוב הישראלים יתייחסו אליהם כקוקואים שצריך לאשפז אותם. אבל אם במשך השנים הקבוצה תמשיך את קיומה, תפגין ערכים שהקהילה יכולה להזדהות איתם, ותוכיח שהקוקואיות שלהם יכולה להועיל לחברה - האמונה הזאת תיהפך לנורמה.
כך למשל קורה עם דתות פגניות חדשות בארצות המערב. כך עדיין לא קורה עם שטניזם, ולא קורה עם הראלים, או עם הסיינטולוגיה (בד"כ) או תנועות דתיות אחרות - שהחברה בכללותה לא מזהה בהן ערכים חיוביים (מבחינתה) שהיא רוצה לאמץ.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש