בתשובה ליעקב, 16/04/04 13:14
 |
|
 |
||
|
||||
 |
סתם סקרנות. בד"כ אנשים שרוצים לצמצם את סמכויות השלטון טוענים שיצר לב האדם רע מנעוריו, והשלטון מהווה מנוף לעשיית עוד ועוד עוולות. אתה דווקא מתאר מצב של אנשים טובים ולא-אנוכיים מטבעם. אז למה שהשלטון לא יהיה מנוף לניהול נכון וטוב של החברה? מה קורה לאותם אנשים טובים בדרך לשלטון? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קרא את בדרך לשעבוד של הייאק. אני אחשוב על ניסוח טוב בשבת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלתך חשובה מאוד. אני מקווה שאצליח להבהיר את עמדתי. האדם יכול לבחור בין טוב לרע בגלל מגוון סיבות המחולקות בין "לשמה" ו "שלא לשמה". "לשמה" פירושו שהוא עושה הטוב מפני שהוא הטוב ללא שום תקוות שכר וללא שום חשש עונש. "שלא לשמה" פירושו שהאדם מתכוון להרוויח משהו מעשיית הטוב. אותו משהו יכול להיות שייך למגוון רחב של מישורים. לדוגמא: א) מקבל סוכריה מאמא ב) הוא מצפה לשכר בגן עדן / מפחד מגיהנם ג) עשיית הטוב זוכה להערכה בחברה ד) האדם עצמו מרגיש טוב מזה שהוא עושה טוב ה) האדם חושב שזה ימנע ממנו לקבל סרטן ו/או להיות מעורב בתאונת דרכים תפקיד החינוך הוא לדחוף את האדם להתינת יותר משקל לעשיית הטוב "לשמה" או לפחות לאותם דברים שהם יותר קרובים ל "לשמה" כמו הרגשה פנימית טובה מעשיית הטוב. אדם עושה את הרע בגלל תקוות שכר כלשהו שיכול במקרים קיצוניים להיות לדפוק את החוק אבל לרוב זה פשוט עוד כמה מרשרשים בכיס. נפש האדם מאוד מסובך אולם לצורך ההפשטה נניח שאדם עושה משוואה לינארית פשוטה של הרווח מהטוב ומהרע עם מקדמים שמייצגים את החשיבות שהוא מייחס לכל אחת מהסיבות לעשיית הטוב או הרע, כמושפעים מחינוכו. רוב בני האדם יעשו את הטוב כשהמחיר קטן. לדוגמא, בשביל 10 שקלים הם יעדיפו חומר שלא פוגע באוזון. באלף שקל או מליון שקל הרבה פחות אנשים יסכימו. למרות שאנשים לא תמיד יודעים מהו הטוב ומהו הרע, יש להם מידע לא רע לגביו כאשר יש מישהו שמטיף לטוב. אדם יודע שעשיית חור באוזון, והזנחת קשישים בלי אוכל זה רע. הם גם יודעים שחינוך ואספקת אוכל לרעבים זה טוב. אדם פרטי גם יודע פחות או יותר מה העלות שיש לו מעשיית הטוב. הוא יודע כמה ימי עבודה הוא יפסיד, כמה כסף הוא תורם ומה ההבדל בין מחירי המוצרים שהוא קונה. בעל מפעל יכול להעריך כמה מכירות / רווחים הוא יפסיד בגלל שהוא מסרב לפרסם בעזרת בנות 11 שמתנהגות כזונות או בגלל שהוא מחליט להשתמש בחומרים שאינם מסרטנים. לעומת זאת, ה"מומחה" אשר צריך לבחור בין טוב לרע - לא יודע מהו הטוב ומהו הרע. המידע הנמצא בידו הוא לא מדויק ולעיתים מוטעה ביודעין. בנוסף, הלחצים המופעלים עליו אדירים, ואם הוא פוליטקאי כל עתידו המקצועי תלוי בבחירות שיעשה - כלומר ההפסד עלול להיות אדיר. כלומר, במקום להפקיר את המערכה למליוני אנשים שבסך הכל יבחרו נכון, אנו נוהגים להפקיד את גורלינו בידי אדם עיוור שהלחצים עליו הם אדירים - כך שהסיכוי שהוא יעשה משהו נכון קטן מאוד. דוגמאות: זיהום אויר במכוניות - אם נשאיר לאדם הפרטי, אז יצרני המכוניות ידעו מה העלויות עליהם מדובר כדי לשפר את המצב ויוכלו לבחור האם להשקיע או לא. בסופו של דבר, אחד מהיצרנים יחליט לעשות משהו טוב לנשמה בידיעה שזה לא ימוטט את החברה ואולי יביא יחסי ציבור טובים ויתקדם בכיוון. הציבור יגיב בתשואות והתקדמנו צעד קדימה. לעומת זאת, במקרה של רגולציה טווח ההחלטות של הרגולטור הוא בין השארת המצב הקיים לחיסול מפעל המכוניות של ידידינו. מכיון שלא ניתן לדעת מה ישפיע על הרגולטור, אין לבעל המפעל ברירה אלא להשקיע הון בלוביינג וניפוח מידע על ההרס הטוטאלי לאלפי משפחות אם התקן יוחמר. הוא גם יגייס דוחו"ת של מומחים שיעידו שאין שום נזק מהמכוניות שלו. מה יעשה אחר כך קשה לדעת. הרגולטור לעומת זאת, חסר כל מושג לגבי מה הטוב (העלאת התקן והרס מפעלי המכוניות בארצו או השארת התקן והמשך זיהום) ומשוחד עד צוואר במטרה למנוע ממנו להרוס את מפעל המכוניות. קצבאות לנכים - האדם הפרטי ינסה לעזור בידיעה שאם אין אני לי מי לי. זה יתן עבודה וזה יתרום כסף. הוא יעשה מאמץ לדאוג שהכסף הולך לאדם הראוי. הפקיד לעומת זאת יכול לפעול על פי קריטריונים או שלא על פי קריטריונים. אם הוא פועל על פי קריטריונים הרי שהמוני נכים יתווספו לקריטריונים. נכים יכנסו למעגל הקצבאות ולא יעבדו במקום מסודר כי אסור להם. שכבה שלמה של דורות של נכים שאינם יכולים לעבוד (כי יקחו להם את הקצבם) תווצר בשולי החברה. הפקיד יבין שהוא גורם לנכים נזק אבל ידו תהיה קצרה מלהושיע כי אין מספיק כסף ומצד שני לא פופולרי לעשות סדר. אני מקווה שהבהרתי את עצמי. הדוגמאות לא מספיק טובות. אני מקווה שאתה תשלים לעצמך את הדוגמאות. אשתדל להוסיף עוד אם תרצה. אם משהו לא ברור תשאל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נסתכל על דוגמא אחרת: בטיחות של כלי רכב. לכאורה, מדובר פה בתועלת אינסופית, ואגואיסטית לחלוטין: האדם רוצה לנהוג במכונית בטוחה, כדי לשמור על חייו. ההפרש במחיר בין מכונית בטוחה למכונית לא בטוחה הוא בסביבות העשרות-אלפי שקלים. והנה - לאינספור אנשים ברחבי העולם, יש רכבים לא בטוחים, ובהחלט רוב האנשים בוחרים ש*לא* לקנות את המכונית הבטוחה ביותר, אלא מכוניות פחות בטיחותיות אבל יותר זולות/יפות/מגניבות. מה קורה פה? התיאוריה שלך פועלת רק בקרב החלק השבע של העולם, שזה שבו תקפים הערכים הפוסט-מטריאליסטיים. בעולם המטריאליסטי, קשה היום, המחשבה להשקיע עוד כסף בשביל שהעולם יהיה יותר יפה, לא תעלה בדעתו של איש. וגם אם תעלה - התרומה שהוא יכול להעלות היא מזערית. נגדיר זאת כך: האם באמת כל מי שמשלם היום 50 אחוז מס יסכים לתרום אפילו שליש ממשכורתו למגוון מטרות חשובות? קשה לי להאמין. האם מי שמשלם רק אחוז קטן ממשכורתו הנמוכה למיסים, ונמצא במינוס תמידי, יסכים לתרום את אותו חלק שישתחרר עם ביטול המיסים, לאיזושהי מטרה, או שהוא "יתרום" אותו לבנק? התשובות לשאלות הללו מראות ששיטת התרומות לא תעבוד. חד וחלק. האם אתה מוכן לוותר על כל מנעמי העולם המודרני שקיימים בזכות המיסים שלך? אני לא. גם אם זה אומר שחלק מהכסף שלי הולך על מטרות שאני מתנגד אליהן. בשביל זה קיים המשחק הדמוקרטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה היתה. מה גורם לכך שאנשים פרטיים הבוחרים לעצמם בוחרים בצורה יותר מוסרית מאשר אנשים שמחליטים עבור הציבור. האם אתה מסכים שבישראל זה נכון? בהנחה שכן, אתה מעלה שתי שאלות אחרות, וסליחה אם לא ניסחתי נכון (בדקתי אבל הרגישויות יכולות להיות שונות): 1) מדוע אנשים פרטיים בוחרים לא נכון, למשל בבטיחות מכוניות? 2) האם הכסף יספיק במעבר לשיטה המנצלת את העדיפות המוסרית של האנשים הפרטיים. תשובה: 1) אנשים בוחרים לעצמם את מה שנראה להם חשוב. ב 10000 שקל שמשפרים את בטיחות הרכב הם יכולים גם לשלם לשיעורים פרטיים לילדים שלהם, למזגן לבית או לתרום לשכן חולה לניתוח בחו"ל. ייתכן שאדם כמוני יבחר להשקיע בשיעורים פרטיים מאשר בהשקעה בבטיחות כאשר הסיכוי שזה יהיה משמעותי לגביו הוא בערך 1 למיליון. (לא כל אחד נפגע בתאונה, לא תמיד רכב יותר טוב עוזר, וכו') הדוגמא המעשית והיומיומית היא משפחה עם 4 ילדים אשר צריכה להוציא הון עתק על מנת לדאוג לכסאות בטיחות לילדים כי צריך רכב יותר גדול על כל המשתמע מכך. במקום להשקיע הון זה היא יכולה לצמצם במספר הילדים או להשקיע בחינוכם. האם תגנה את המשפחה על כך? הרגולטור לעומת זאת, מעלה את מחיר המכוניות בצורה שערוריתית (ובכך מסכן את חיי ילדי המשפחה היושבים בצורה לא תקנית) על מנת לממן תקנים לבטיחות. 2) השיטה הרגולטיבית היא בזבזנית בצורה מדהימה. כלומר רוב הכסף הולך לפח. שנית, המחירים יגיעו לרמת שיווי משקל חדשה ויותר נכונה ולכן יהיה צורך בפחות תרומות. אם הגענו עד לכאן אני מוכן שנפתח יחד שיטה הדרגתית למעבר לשיטה המבוזרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה? איך הגעת למסקנה שזו השאלה? השאלה היא לא "מתי הפסקת להכות את אשתך", אלא "האם הכית את אשתך". אני כופר בטענה שאנשים פרטיים בוחרים בצורה יותר מוסרית מאשר אנשים שמחליטים עבור הציבור. כלומר, יכול להיות שכן, אבל גם יכול להיות שלא. ישנם תנאים בהם האדם הפרטי יהיה מוסרי יותר, וישנם תנאים שבהם החלטה מלמעלה היא מוסרית יותר. זה תלוי במוסריות של שיטת השלטון באופן כללי, בד"כ. אינני חושב שאנשים בוחרים לא נכון בבטיחות הרכב, אלא שסדר העדיפויות שלהם הוא בעייתי, או שפשוט אין להם אפשרות אחרת. אני מעדיף שיכפו על אנשים לקנות אביזר בטיחותי מסויים, מאשר לתת להם להחליט. כי אם יתנו להם להחליט, הם עשויים להחליט שיש מטרות יותר חשובות לכסף שלהם (נגיד, סיגריות), ולכן הם לא ירכשו את האביזר הבטיחותי, וימותו. אמנם יש כאן משום צדק פואטי ואבולוציוני נאה, אבל בכל זאת, אם יקרה המקרה והם ימותו בין השאר בגלל תאונה עם הרכב שלי, אני ארגיש מאוד רע עם זה. אני מעדיף שהם יקנו את האביזר ואז, כשהם יתנגשו בי, הם רק יפצעו, ואני ארגיש טוב בהרבה עם עצמי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה מופיעה בתגובה 212352 הבנתי שאתה חלוק עלי. אנא אם כן התייחס שוב לתגובה שלי תגובה 212742 בנוסף, מדוע אתה חושב שיש סיכוי יותר גדול שהרגולטור לא יקנה סיגריות בכסף שישלמו לו יצרני המכוניות על מנת שלא ידרוש מהם (או יותר גרוע יטיל מכס גבוה) להתקין אמצעי בטיחות מסויימים? מה גורם לך להאמין שבטווח הרחוק הרגולטור יכניס יותר אמצעי בטיחות? כמה זמן לקח עד שחגורות הבטיחות נהיו חובה בארץ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני שחגורות הבטיחות נהיו חובה בארץ, אסור היה להתקין כאלו? איזה אחוז מרוכשי המכוניות התנדב לשלם תוספת מחיר על מנת לרכוש אותן? ואיזה אחוז מאלו שהיו במכוניותיהם חגורות בטיחות(1) טרחו לחגור אותן? ואחרי שחגורת הבטיחות הפכה חובה בכל מכונית, ואפילו השימוש בה מחויב ע"פ חוק(2), איזה אחוז מהנהגים (ובעיקר מהנוסעים שאינם במושב הקדמי) נוהגים להחגר, וחמור מכך: כמה אנשים אינם טורחים לחגור אל ילדיהם הנוסעים עמם? ___ (1)כלומר, ההוצאה הכספית כבר נעשתה. (2) כלומר, המדינה עשתה את שלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אענה לשאלותיך אולם אני שוב מזכיר את ההקשר הכללי. אני טוען שיש יותר סיכוי שממוצע האנשים הפרטיים יבחר בטוב מאשר הרגולטור. או במילים אחרות, רמת הטוב שישיג ממוצע האנשים הפרטיים יותר גבוה מהרמה של הרגולטור. ולשאלותיך. חגורות הבטיחות היו באוטו זמן רב לפני שהיה חובה לחגור אותם. איש כמעט לא חגר אותם כי לא היתה מודעות. אני זוכר את אבי אומר לי לפני 1975 שאין צורך בהתקן זה, פשוט מחוסר מודעות. לאחר שהחוק נכנס לתוקף והיתה תעמולה רחבה הוא מאוד הקפיד על שימוש בחגורה. איני טוען שהחוק לא עוזר להעלות את מספר חוגרי החגורות, אבל אני טוען שלא ניסו תעמולה בלבד וכשניסו היה לזה השפעה לא רעה בכלל. במכלול, אם לקחת בחשבון את עלות הרגולטור, את העובדה שלאנשים אין כסף לקנות מכוניות טובות בגלל הרגולטור ואת השטויות שעושה הרגולטור בתקנים חמורים מדי (שגורמים להתיחסות לא רצינית) ובתקנים רכים מדי אני חושב שהיה עדיף בלעדיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. זאת תגובה מעניינת מאוד. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |