|
על פי מילונו של השטן, אורתודוקס הוא שור הנושא את עול הדת הפופולרית. מכיוון שהאורתודוקסיה כשמה כן היא - האמת הנכונה - הרי מהגדרה היא כובלת ומחשקת את עצמה בקשיחות דוגמטית בלתי מתפשרת. אם האמת שלה היא האמת הנכונה הרי שמכך נובע ישירות שיש למצוא פרושים שיתאימו לאמת הקבועה.
לכן, להבנתי הקטנה, האורתודוכסיה נידונה לדישדוש מתמיד (ועקר?) במקום, משום שמבחינה אידאולוגית היא חייבה את עצמה לשמר את הקשר הקבוע לעבר בלתי משתנה ולאמיתות אותן היא קבעה לעצמה. לעומתה, לפחות מבחינה תאורטית, ה"מדע" (ואני מתכוון למושג כללי מאד) לא מחויב לשמר שום דבר. אמנם הוא נבנה על תובנות שנצברו לאורך הזמן, אבל התאוריות הללו לא נושאות בקירבן את הגרעין *שמחייב* אותן לקשר אידאולוגי לתאוריות או רעיונות קודמים, אד אינפיניטום או לפחות אד ג'נסיסום (אפשר לכתוב את זה?). המדע מוכן בכל רגע ורגע לזנוח כל דעה בה הוא מחזיק. למעשה, אם אני מבין נכון, הדוגמה (ו' חלומה) המדעית *מחייבת* אותו לעבוד במסגרת זמנית או טנטטיבית.
הרמב"ם למשל, ניסה להוכיח את קיומו של אל יחיד, תוך הסתמכות רבתית על אריסטו ושות', אבל בסופו של דבר הוא נאלץ להודות שלא ניתן להוכיח את זה באופן קטגורי, אבל יש לקבל את עובדת קיומו של אל כזה משום שאסור לסתור את האמונה בקיומו של אל כזה. נכון שאפשר להגיד שזה דומה להסתמכות המדעית (שוב, כמושג כללי מאד) על אקסיומות היא זהה, אבל אני חושב שמעמדן של אקסיומות הוא בעיקרון זמני, שלא כמו המושכלות הראשוניים, האקסיומות הדתיות.
אז מה היה לנו בעניין אברהם?
האם הוא היה הוגה שהוציא תחת ידיו משנה מסוימת? האם הוא דמות פיקטיבית במשל היסטורי-דתי? האם הוא בכלל היה הוא?
אני יכול אולי להציע שמבחינה מסוימת על כל שלושת השאלות הללו (ואחרות שדומות להן) צריך לענות בשלילה מוחלטת.
השאלות הללו מראות עד כמה המושג "אברהם" מגשים את הפרדוקס והכשל הפנימי שבתורה.
האמונה היהודית טוענת שהתורה נכתבה על ידי אל שנתן אותה למשה בסיני. יותר מזה, ישנם מדרשים - שניכתבו בתקופות הרבה יותר מאוחרות - שטוענים שהתורה קדמה בכלל לבריאת העולם. אותו אל הביט בתורה ועל פיה ברא את העולם. התורה היתה התוכנית לפיה עבד האל שבעת ימים (גם מנוחה היא עבודה לצורך חישובי שכר, לא?).
אם כך, כל סיפורי אברהם היו כתובים בתורה עוד לפני שהעולם בכלל נברא. אם כן, מה ערך יש להגותו (אם בכלל ישנה כזו). או שהוא דמות פיקטיבית, כמו דון קיחוטה למשל, ברומן מאד משוכלל שנכתב מראש אבל אחר כך דמויותיו חיות את מה שנכתב עליהן. אפשרות אחרת היא שהוא אולי דמות אמיתית אבל הוא בובה על חוט של מילים, חסר עצמאיות, חסר יכולת יצירה, הבנה, מעשה וכו'. כי הרי כתוב מראש בתורה שניתנה לאחר מעשה (כן, זוהי סתירה נוספת).
הסתירה הפנימית הדתית הולכת ומתגברת כשאנחנו רואים פעם אחר פעם את הנסיון "להוכיח". עד כמה שאני מבין, הוכחות הן מתחום התענינותו של המדע. הרי דת טוענת כל הזמן שיש אלמנט של אמונה שנמצאת מחוץ לתחום ההוכחה, אבל באותו זמן הדת מתאמצת להביא הוכחות. הוכחה לקיומה של דמות אברהם, הוכחה לקיום מעמד הר סיני, הוכחה לקיום הגות מעמיקה אותה כתב אברהם, הוכחה למעמד השונה של גבר ואישה ועוד הוכחות שונות. אם כך, האם אין ההוכחה צריכה לעמוד במבחן "ההוכחה"?
ניקח למשל את עניין מוסר אותה האורתודוכסיה מנכסת לעמצה כמתנת אל. אילו לא היה האל נותן מוסר לאדם, היינו כחיות. למעשה, היהדות טוענת שהיה שלב בחיי אדם הראשון בו הוא היה חסר מוסר ורק עקב חטאה של חוה (שעירה, לעזאזל) הוטל על האדם המוסר *כעונש*. האדם החילוני, טען פה נציגה של הדעה האורתודוכסית, לוקה ברלטיביזם מוסרי שמשמעותו חוסר מוסר. אבל, הפלא ופלא, דווקא האדם האורתודוכסי נתון תחת סכנה ברורה ומוחשית של חוסר מוסר משום שהאל ברצונו יתן וברצונו יקח.
מה שהאורתודוכס מסרב להבין הוא שלא ניתן להפריד בין אדם למוסר. האדם (והחיה לצורך זה) איננו כלי נפרד לתוכו ניתן לצקת תוכן מוסר על פי גחמתו של אל תמהוני. ההבדלה הזו, הטכניקה הזו של "הפרד ומשול" היא מאושיות הדת אבל לא ניראה לי שהיא עומדת במבחן המציאות, מבחן ההוכחה. הנסיון לבודד פרטים ולהסתכל על אדם הראשון כאילו הוא היה חיידק בודד במבחנה, חיידק טאפרוור מפלסטיק שאפשר לעשות בו ניסויים - פעם לאכסן בו מוסר, פעם חומוס ופעם ידיעת אמת ושקר, פעם לשים לידו חיידקת נוספת - אני לא משוכנע שכך זה עובד.
אדם לא נולד בודד אלא הוא חלק ממסגרת שבטית. המוסר (כל מוסר?) איננו דבר שקונים בחנות ומשתמשים מתי שרוצים אלא הוא חלק מההוויה הקיומית של יצורים ביולוגיים, אבל אני לא חושב שכדאי להרחיב כרגע בנושא הזה.
מה שרציתי לומר הוא שיש דבר מה תמוה בפחד האורתודוכסי להתמודד עם כל השאלות כולל שאלות היסוד. אולי פחד זה לא בדיוק המילה הנכונה, ומישהו כתב פה באייל פעם שזה מעיד על עצלות מחשבתית.
|
|