בתשובה לאורי, 20/03/04 19:58
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני לא מבלבל בכלל בין הדברים. אם אתה מתבלבל בינהם, זאת בעיה שלך. אתה כל פעם מחליף את הטיעונים שלך בטיעונים קצת חדשים, ולכן הבלבול. נעשה סדר: 1. טענת שהמצב הוא כזה - "האם צריכה לסכן את חייה לשם הצלת חיי התינוק". ובכן, אני מקווה שהסברתי למה המצב הוא לא כזה, ולמה אין פה כלל דילמה. זה היה העניין העיקרי שלי. 2. טענת שהרופאים לא יכולים לתת הערכה אובייקטיבית של סיכונים לגבי ניתוח קיסרי - אני הראתי שהסטטיסטיקות שהבאת אינן רלבנטיות. 3. טענת שיתכן שהאם תפסה את הניתוח הקיסרי כסיכון ולכן התנגדתה לו. אוקיי אז ייתכן, וזה אומר שיש קייס להגנה שלה - אבל זה הכל. בטח התפיסה המעוותת שלה לא משפיעה על עניין 1 (לכל היותר זה נסיבות מקילות). ראה גם חוק העונשין, ד', סימן ב' - הרשלנות מוגדרת לפי זה ש"אדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לאותו פרט". 4. טענת שיתכן שהאם פעלה בחוסר שפיות, ואז אין שום בסיס מוסרי או חוקי לשפיטתה. אתה צודק לגמרי, ואז גם אין שום בסיס לדיון. 5. טענת שהרופאים לא נהגו כאילו היתה דחיפות לניתוח קיסרי. אם זה המצב, יתכן שהם נושאים באחריות מסויימת לתוצאות, אבל זה בטח לא משפיע על ההערכה הבלתי תלוייה שלהם בשאלת הסיכון שבניתוח. כעת נוקט בטקטיקה חדשה ומועילה עד מאוד של הטלת ספק בכל מה שזז. ובכן, אין לי עניין לדון על השאלה האם אדם מחוייב מוסרית להציל אדם אחר, כך גם לגבי הגנה על חיי העובר שבוע לפני לידתו. חשבתי שמוסכם עליך ששני אלו הם כורח מוסרי (אם כי בוודאי שלא גוברים על כל עניין אחר או תועלת אישית אחרת), במיוחד לאור הטיעון הראשוני שהבאת (1). אם אתה לא מסכים בכלל אין בסיס לדיון ביננו. כמו כן, זה גם קצת פתטי להתפלפל על המשמעות המילולית של "מדעי" ו"אובייקטיבי". לדעתם המומחה של הרופאים יש משקל מכריע בשיפוט מוסרי או חוקי. אחרת, שוב אתה נוטל את כל הבסיס לדיון, ואפשר להגיד שבמקום ניתוח קיסרי או לידה בבי"ח, עדיף מבחינה מוסרית ומשפטית למנוע מהאם כל טיפול רפואי בבי"ח ולתת לה ללדת ברחוב (הרי בלאו הכי לא מחוייבים לחייה או לחיי הילוד). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא מתחשק לי לחזור שוב על טיעוני. זו סתם הסתובבות במעגל. לטעמי, הסברי היו ברורים. אם לא הבנת אותם, או שאתה לא מסוגל להבין אותם או שלא הסברתי אותם היטב. מכיוון שאינני מכיר דרך להסבירם בדרך טובה יותר, הדיון מסתיים כאן מבחינתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קיימת גם האפשרות שהם טיעונים לא טובים ואתה מסרב להכיר בכך. אבל באמת אין טעם להמשך הדיון אם לא ברור לך שקיימת חובה מוסרית להציל את הזולת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מן הסתם אפשרי שהם אינם טיעונים טובים, אם כי מתוקף העובדה שכתבתי אותם אפשר להניח שאני לפחות חושב שהם טובים. לגבי החובה המוסרית להציל את הזולת, ר' לעיל ענף אחר בדיון זה. לא ברור לי על מה מבוססת ''חובה מוסרית'' זו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדבר היחידי שאני מניח זה שחשבת שהם טובים בזמן כתיבתם. אחרי זה בהרבה מהטיעונים סתם התעקשת (דוגמא - עניין התפיסה של האם כסיכון חיים. תפיסה כזו, אם היתה, אינה רלבנטית) או החלפת את הטיעונים בטיעונים חדשים - למשל ההפתעה הגמורה שהנחלת לנו לגבי החובה המוסרית כאמור, אם אינך מכיר בחובה זו, אתה שומט את הבסיס לדיון שבפתיל זה ומאיר את תגובותיך הקודמות באור מגוחך. הבסיס לדיון היה: באיזה תנאים ניתן לדרוש מהאם להציל את חיי בנה. מדוע התאמצת כל כך להוכיח שהאם כן חשה בסיכון חיים או שהרופאים אינם מוסמכים להחליט לגבי רמת הסיכון? אם אתה בכנות חושב שהאם לא חייבת להציל חיים, אז היא לא חייבת בשום תנאי שהוא. מעבר לכך, זאת לא חוכמה גדולה לפקפק בחובה מוסרית קונקרטית ולהעביר את חובת ההוכחה לצד השני. האם אתה בכלל מכיר בקיומן של חובות מוסריות, ואם כן איזו חובות כאלו אתה מכיר ועל מה הכרה זו מבוססת? ולמה לדעתך דוקא הצלת חיים היא לא חובה? כל עוד אתה לא מסביר זאת, מבחינתי הפקפוק שהעלת הוא סתם ספקנות בגרוש שהעלת אד-הוק לצורך התנצחות - על אחת כמה וכמה שהוא לא מתיישב עם התגובותיך הקודמות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שבהחלט ניתן לפקפק גם בעצם הביסוס המוסרי של מה שאתה אומר וגם לפקפק ביכולת לבסס את את זה משפטית בהנחה שזה כן מבוסס מוסרית. זאת שיטת טיעון מקובלת למדי בהרבה תחומים, כאשר מנסים להפריך עמדת מוצא שגויה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא שיטת טיעון מקובלת כאשר כל הבסיס לדיון היה שיש כורח מוסרי כלשהוא בהצלת התינוק. אחרת, על מה הויכוח בכלל? באותה מידה אני יכול להטיל ספק בכך שצריך להתחשב בסבל, בפחדים ובדעות של האם (המעורערת בנפשה) או בזכות הבחירה שלה. זו גם עמדה מאוד מפרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תראה, על פי גישתי, אתה טועה פעמיים. גם בגלל שאין ביסוס מוסרי לרעיון של כורח להציל אדם וגם משום שאם היה כזה ביסוס, הטענות שלך לא תופסות. זו בהחלט שיטת טיעון מקובלת להראות שתפיסת יסוד מוטעית מובילה למסקנות מוטעות/מוזרות או לסתירה עם עצמה. וזה מאוד דומה גם למה שאורי ניסה להראות וגם לוויכוח שהיה לי איתך על אותה "חובה" לתרום איברים. לדידי, הנחת היסוד שלך הייתה לא מוסרית ובתכלס, הפתרון שהצעת לא היה יכול בציע. לצורך הוויכוח על החלק השני התעלמתי מהעובדה שאין הסכמה בסיסית, ו"הלכתי איתך" כדי להראות לך שהתוצאות אינן מתקבלות על הדעת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו בדיוק העניין. הוא לא הראה שהנחת היסוד מובילה לסתירה כלשהיא, הוא פשוט אמר: "אני מטיל ספק" והעביר את נטל ההוכחה לצד השני. הוא אפילו לא טען שהוא א-מורליסט או רלטיביסט. כל עוד לא ברור לי אם זהו המצב, אין ממש טעם בדיון. לכל הפחות אני צריך לדעת אם לדעתו יש יכולת לבסס חובה מוסרית כלשהיא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדיון ממילא אינו יכול להתקיים משום שאתה מסרב בתוקף לומר על מה מבוססת ''החובה המוסרית'' הזו. בלי שתנקוב בבסיס הקביעות הנחרצות שלך (''יש חובה מוסרית ל...'') אמירותיך חסרות משמעות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא מבוסס על תפיסת מוסר המייחסת ערך עליון (אך לא אבסולוטית) לחיי אדם. עכשיו תורך. על מה מבוססת דעתך על אי-קיום הכורח המוסרי להצלת חיים? בלי שתנקוב בבסיס קביעה נחרצת זו, אמירותך הן חסרות משמעות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועל מה מבוססת הקביעה כי יש ערך עליון לחיי אדם? מי קבע זאת? מדוע יש ערך עליון לחיי אדם? לענייננו, איני סבור שאין כורח כלל לנסות להציל חיים. הדבר צריך להשפט בתוך הקשר תועלתני ורציונלי מסוים. אם להדרש לדוגמה על פי סיפור שהועלה כאן כבר קודם: אם אלך על החוף ואראה אדם טובע, בהחלט אשקול לפעול או אפעל להצלתו משום שמנימוקים של תועלת אישית אני סבור שהתועלת מהצלחת הצלתו עולה על הסיכון הכרוך בכשלון. כלומר, בהצלתו אני מניח שאשפר את סיכויי אני להיות מוצל בנסיבות דומות, אהנה מתחושת ההצלחה במעשה שנטלתי על עצמי לעשות, אזכה אולי לתגמול בדמות הכרות וידידות עם אדם מעניין (המוצל) או תגמול חומרי (עם אדם עשיר וקצת פחות מעניין), וכן הלאה. "הכורח המוסרי" אינו נכנס לסיפור כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם תוכל לגנוב ממישהו סכום נאה של כסף בלי חשש להתפס? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהה... המנדרין של בלזאק מתעורר לחיים. באופן אישי, לא הייתי גונב גם לו לא היה סיכוי להתפס וזאת מכמה סיבות: א. בגניבתי אני מערער את יסודות הסדרים שאני רוצה לשמר. ב. הסיכוי להתפס קיים תמיד וגם אם לא אתפס בפועל, אצטרך לחיות עם החשש מתפיסה שיערער את בטחוני ושלוותי. ג. אני נהנה מעשיית סכומים נאים של כסף מעמלי ולכן אין לי חשק לגנוב את פרי עמלו של מישהו אחר. מכמה מחקרים שאני זוכר, אגב, רוב בני האדם אכן גונבים כאשר אינם חוששים להתפס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, אתה רוצה לשמר את הסדר החברתי לפיו אסור לגנוב, אלא שאתה מסרב לקרוא לכך "מוסר", ומתעקש למצוא נימוקים פסאודו-תועלתיים לכל מעשה ומעשה - עד לרמה של טענות ב' וג' שלך, שהן קלושות מאד לטעמי, על גבול ההתחמקות מתשובה. הרי לך ניסוי מחשבתי: במועצה האזורית סדום העבירו חוק עזר על-פיו שדידת נשים זקנות היא חוקית למהדרין, ואף מזכה את השודד בשתי נקודות זיכוי ממס-הכנסה (אותו שוד לאומי במסווה). באותה מועצה אזורית אתה אינך עשיר מופלג וכשרונותיך הברוכים מאפשרים לך קיום הוגן אבל לא הרבה מעבר לזה. אם אתה באמת נטול כל עכבות מוסריות שהן, לא רק שהזקנה הבאה שתיקרה על דרכך תיפרד מארנקה, אלא שלך לא יהיו שום נקיפות מצפון כשתצפה בה גוועת ברעב תוך שאתה משתמש בכסף ששדדת לקניית בקבוק יין מוטון-רוטשילד מבציר 1954. לא שאני מכיר אותך אישית, אבל בהנחה שאתה לא פסיכופט אני מתקשה להאמין בזה. (למותר לציין שחוק עזר אחר אוסר על תושבי המקום לעבור לחיות במקום אחר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בהחלט רוצה לשמר סדר חברתי כזה או אחר משום שהוא מועיל לי, ממש כשם שהוא מועיל לך. הניסוי המחשבתי שלך אינו תופס, משום שהוא קובע סדרים שאינם משתלמים לי בסופו של דבר (אני אהיה זקן בשלב כלשהו ורכושי יופקר בנקודה זו). באותו אופן ומאותם טעמים סדרים אלו לא ישתלמו גם לכל אדם יצרני ומוכשר אחר. רק טפילים יוכלו למצוא תועלת בהסדר חברתי הבנוי על אלימות ושוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא תהיה *זקנה* אף פעם. השאלה אם הסדרים האלה מועילים לך או לו אינה רלוונטית לטענה שלי שאתה לא תרגיש נוח לשדוד את הזקנה גם בהעדר טאבו חברתי. אני מקוה. כמובן שהסדרים החברתיים המוסריים האלה מביאים תועלת, אחרת הם לא היו קיימים בכל החברות האנושיות, אבל הם לא מביאים תועלת נקודתית לפרט בכל ארוע וארוע, כפי שניסית לטעון כשעמדת מול הטובע ההוא וחישבת את תוחלת הגשת העזרה. (זה הזמן להגיד לי בנימוס להפסיק לבלבל את המוח) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כידוע לשנינו מקריאתנו רחבת ההיקף בכתבים היסטוריים, במקומות שונים בעולם חשו לגמרי בנוח לא רק לשדוד את הזקנים אלא להוציאם להורג בדרכים כאלו ואחרות. בתרבויות אחרות לא היססו לרגע להרוג ילדים פגועים או חלשים (ספרטה היא הדוגמה המובהקת) או ליטול כספו של אדם בלא היסוס או מעצור (כנהוג בנסיבות רבות בימי הביניים) ואף לזכות על כך בתשואות חן (''היהודי מונציה'' של שייקספיר, לדוגמה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין צורך להרחיק בזמן עד ספרטה, הרי גם בימינו אנו יש סינים שנפטרים מהוולדות הנקביות שלהם, יש פלשתינאים שמתגאים בבניהם השאהידים, וגם בעמנו אנו סיפורי "קידוש השם" בנוסח חנה ושבעת בניה מוכרים לפחות לכל מי שקורא את האייל (הכנס כאן את מס' הדיון ההוא). הכל נכון, פתולוגיות שונות נפוצות בעולם הן ברמת הפרט (פימשטיין ודומיו) והן ברמה החברתית-לאומית, אלא שכל אלה אינן סותרות את העובדה שרוב בני האדם, במשך רוב ההיסטוריה נולדים עם חוש טבעי לגונן על צאצאיהם. אני יודע את זה לא מתוך קריאה רחבת היקף בכתבים היסטוריים (תודה על הקרדיט, שאינו מוצדק) אלא מתוך התבוננות פשוטה בתינוק האנושי שאינו מסוגל להתקיים בלי הגנה כזאת. ההיסטוריה, או הפרה-היסטוריה אם לדייק, מלמדת שאפילו הניאנדרטלים דאגו לפצועים ולזקנים ואפילו היו קוברים את מתיהם - הרבה לפני שהאלוהים או קאנט הגדירו את המוסר. גם הספרטני האכזר ביותר היה ודאי בעל עקרונות מוסריים כלשהם, או שכל החברה הספרטנית היתה מתפוררת תוך דור אחד או שניים. המוסר אינו שונה מכל מאפיין אוניברסלי אחר של ההתנהגות האנושית, ואני מאמץ את מילותיו של א. ווילסון: "The hypothalamus and limbic system ... flood our consciousness with all the emotions – hate, love, guilt, fear, and others – that are consulted by ethical philosophers who wish to intuit the standards of good and evil. What, we are then compelled to ask, made the hypothalamus and the limbic system? They evolved by natural selection. That simple biological statement must be pursued to explain ethics."
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכול לענות רק לגביי - הקביעה מבוססת על הניסיון המצטבר שלי, הגעתי למסקנה שתודעה ורגש אנושי הם תופעה יקרה לי מכל הבחינות - מבחינה מנטלית קרה (''נזר הבריאה''), מבחינת חשיבות לקרובי אותו אדם, מבחינה רגשית-אינטואטיבית (רגש האמפטיה שלי), ומבחינת מקומה של התופעה בתרבות שלי. מכיוון שבכל האספקטים המצויינים תופעה זוהי היא בחשיבות עליונה, אני מייחס לחיי אדם ערך עליון מבחינה ה''הגנה'' המוסרית לה היא ראויה. לגבי אנשים אחרים - אני לא ממש יודע על מה מבוססת הקביעה אצלם, לאור ניסיוני המצטבר מדובר בד''כ בשלוב של טאבו תרבותי עם רגש אמפטי מאוד מאוד בסיסי. בשורה התחתונה, זה לא ממש משנה כי לא ניתן לחדור למוחותיהם של כל האנשים. מה שחשוב הוא שהערך המוסרי של חיי אדם הוא ערך המשותף לרוב בני האדם בחברה שלנו (ואף מעבר לה), וככזה יכול להוות בסיס לחוק ולדיונים מוסריים, כמו באיזה נסיבות אם חייבת לפעול להצלת בנה. ואשר לך, כעת יצא המרצע מן השק - אתה מכיר אך ורק בקיומה של תועלת אישית ואין לך שום יחס אמפטי (רגשי או אחר) לזולת במנותק מכך. אם כך, כפי שחשדתי, אין פשר לדון איתך מדוע אם מחוייבת לחיי בנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל בינינו אינו במידת האמפטיה והאהדה לאנשים אחרים -- למרות שניכר כי זה תיאור המצב שהיית חפץ בו -- אלא בבחירה שלי לבסס את בחירתי בתקנות ובחוקים המסדירים את יחסי הגומלין בחברה (מוסר, יעני) על יסוד רציונלי של תועלת, לעומתך המבסס יחסי גומלין אלו על איזה מישמש סובייקטיבי של רגשות וגזירה קדמונית (''טאבו תרבותי עם רגש אמפטי מאוד מאוד בסיסי''). הטיעון שלך, עם כל הכבוד, לא מעוגן בעובדות. במשך רוב ההיסטוריה האנושית וגם בהווה, ברוב המדינות, ''הערך המוסרי של חיי אדם'' לא היה ''משותף לרוב בני האדם.'' להיפך. היחס המקובל של רוב בני האדם לאורך כל הדורות לחייהם של בני אדם אחרים היה ועודנו יחס של בוז וביטול וגישת כל דאלים גבר. מן המדמנה הזו שבה בוסס המין האנושי במשך אלפי שנים נשלפו מתי מעט בימינו מכוחם של נימוקים תועלתניים ורציונליים ותוך מלחמה מתמדת באלו האוחזים ברעיונות כשלך בדבר איזו אמפטיה מיסטית המכוננת מתוקף טאבואים כאלו ואחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה פשוט טועה: אפשר להתעלם לחלוטין מאמירות ריקות כמו "כורח מוסרי" ולנסח את הדברים היטב במונחים של עלות/תועלת וסיכון/רווח. אין שום צורך להתחשב בסבל, בפחדים ובדיעות של האם – אבל יש צורך להתייחס אליהם כאשר מנסים להכריע אם החלטתה הייתה סבירה בנסיבות שהתקיימו כאשר החליטה אותה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההודעה הראשונית שלי אכן התייחסה בעיקר לפן העקרוני של סיכון חיים, אך מכיוון שהדיון התפצל במהרה לשני ראשים – אחד שנגע בפן העקרוני (כלומר, העקרון המוסרי של סיוע לאחר ומחירו) והשני שנגע בפן המשפטי והעובדתי (הסיכון הממשי בניתוח קיסרי, תפישתה של האם את האירועים וההשלכה שיש לכך על התקפות המשפטית של האשמתה ברצח, וכדומה) התפצלתי אף אני לשני ראשים. אתה צריך להבחין בין פיתוח של טיעון – עניין שבלעדיו אין למעשה טעם בדיון, כיוון שהוא כופת את כולנו למגננה נואלת על תגי הניסוח הראשוני – לבין שינוי הטיעונים. העקרונות שמאחרי דברי לא השתנו, אך פרטים נוספים שהתגלו על הסיפור הפכו את עמדתי למורכבת יותר. עניין בסיסי בדיון. ואחרון, העניין המוסרי. השאלה שלי אליך לא נועדה כדי להעביר את חובת ההוכחה לצד השני (אין כאן חובת הוכחה כלל) אלא לברר על מה מבוסס רעיון המוסר שלך. מדוע אתה מסרב בכזו עיקשות לפרט? אשר לי, מובן מאליו שמבחינתי לא ייתכן בכלל קיומו של מוסר במשמעות שעליה אתה מדבר (כלומר, איזה צו החורג מתחום האנושי). ישנם כללי נזק ותועלת שיש להם חשיבות ברמה הפרטית (כלומר, ברמת חיי וסביבתי), אך אף אדם רציונליסט באמת אינו יכול אלא לדחות קיומו של מוסר. אני רציונליסט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צו הנוגע להתנהגות של בני אדם אינו יכול ''לחרוג'' מתחום האנושי. אף אדם רציונלי לא יכול לחשוב כך. אני אדם רציונלי, לכן קל וחומר שלא דיברתי על מוסר במשמעות זו. מכיוון שאתה דוחה את קיומו של המוסר, זה מעט מגוכח מצידך לטעון לגבי העקרון המוסרי של סיוע לאחר ומחירו. לטעמך אין שום עיקרון מוסרי כלשהוא. מבחינת נזק ותועלת, כמובן שאין שום תועלת לאם בהצלת התינוק - אני מסכים איתך מיד. כמובן שהחוק והמוסר המקובל בחברה המערבית לא מבוססים על שיקולי נזק ותועלת ברמה הפרטית. לכן לא ברור לי מה המשמעות שיכולה להיות לעמדה שהבאת מלבד הוצאתך מתחום הדיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז באיזו משמעות אתה כן מדבר על מוסר? חוץ מזה, אני בהחלט דוחה את קיומו של המוסר – או, במלים פשוטות יותר: אין דבר כזה מוסר. מה שאתה מכנה "מוסר" הוא הגדרת פעולות תועלתנית גרידא, אלא שהן מוגדרות כך שהציות להן יניב תועלת לא לך אלא לאנשים אחרים או, כך טוענים, "לחברה." וזהו גם מה שאני שב ומבקש לשמוע: מה הבסיס למה שאתה מכנה "כורח מוסרי." עד עכשיו אתה חוזר ומספק רק ניסוחים מעגליים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מדבר על מוסר במשמעות של מוסכמה אנושית המאפשרת להעריך פעולות רצוניות בסיטואציות מסויימות. כורח מוסרי היא פעולה כנ"ל שהערך המוסרי של המנעות ממנה הוא שלילי מאוד. מאחר ואינך שותף למוסכמה זו, מה בדיוק הפשר לדיון איתך? תסלח לי, אבל אתה פשוט מחליף את עמדותיך לפי הנוחות ומסרב להודות פה. בהתחלה דנת פה על ה"עקרון המוסרי של סיוע לאחר ומחירו" אבל אחר כך אתה בכלל אומר שאתה לא מכיר במוסר?!? וזה לא שינוי העמדה אלא הופך את העמדה שלך ל"יותר מורכבת"? אין לי כל רצון להמשיך את הדיון בתנאים אלו. בהצלחה בהמשך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהצלחה גם לך. ואם כבר הצלחה וסיום, פירושה של המילה ''פשר'' הוא פירוש, פתרון, ביאור. אתה משתמש בה כל הזמן במשמעות השגויה ''טעם''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אף אדם רציונליסט באמת אינו יכול אלא לדחות קיומו של מוסר'' - אני חושב בדיוק ההיפך. אדם שלא מתחשב בעובדת היותו חיה מוסרית (''חיה חברתית'' כלשון אריסטו) אינו רציונליסט, שכן הוא מתעלם מאספקטים חשובים של המציאות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומהם אותם היבטים חשובים של המציאות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העובדה שאנחנו חיה חברתית, וששיתוף פעולה הוא משחק שסכומו אינו אפס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה פירוש המשפט "שיתוף פעולה הוא משחק שסכומו אינו אפס"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פירוש הדבר הוא שאם אני מגרד עבורך את הגב, ואתה מגרד עבורי את הגב, שנינו מקדישים לכך פחות אנרגיה משהיתה נדרשת לכל אחד מאיתנו כדי לגרד את גבו שלו. כל שימפנזה יודעת את זה1. בהכללה אפשר לראות שהרבה אינטרקציות חברתיות נופלות לאותה תבנית: מוטב גם לי וגם לך ששנינו נשמור על כללי התנהגות מוסריים, שכן בחברה "מוסרית" כזאת, רווחת כל האנשים עולה. אלא מאי? בחברה כזאת משתלם, לפעמים, ליחיד להפר את כללי המוסר לרווח אישי, ולכן יש צורך בקיום חוקים ואכיפה. אם אתה רוצה לקרוא קצת על הנושא, שאל את דוד ג. מה הוא יודע על prisoner's dilemma (כדאי להוסיף גם tit for tat במילות החיפוש). אם אתה רוצה שארחיב, שאל. ________________ 1- אני לא מנסה להעליב, אלא להצביע על כך שהרבה חיות חברתיות גילו את העקרון תודות לאמא אבולוציה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה גבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
'Sure, that's what I mean,' Doc Daneeka said. 'A little grease is what makes this world go round. One hand washes the other. Know what I mean? You scratch my back, I'll scratch yours.'
Yossarian knew what he meant. 'That's not what I meant,' Doc Daneeka said, as Yossarian began scratching his back. 'I'm talking about co-operation. Favors. You do a favor for me, I'll do one for you. Get it?' 'Do one for me,' Yossarian requested. 'Not a chance,' Doc Daneeka answered. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיסמאות נאות. ופירושן? אם אנחנו חיה חברתית (כלומר, שקודים מסוימים של אסור ומותר טבועים בנו מלידה) הרי שאין צורך לדון בעניין כלל – ממילא כולנו נוהגים על פיהם. לדוגמה, אין חוק המחייב אנשים לזיין ואין אף איל מולדר המדבר על הכורח המוסרי שיש בזיון למען הזולת. הצורך בכך טבוע בכולנו וכולנו עושים זאת יפה מאוד כי אנחנו רוצים בזאת ממילא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלה יותר מסיסמאות נאות. "הרי שאין צורך לדון בעניין כלל". להיפך. השיחה והדיון הוא חלק מהותי במשחק המוסרי/חברתי. בלי אלה, אין דבר כזה מוסר אלא רק רצון אישי (מכאן התנגדותי באיזה דיון עתיק למושג "מוסר פרטי" או "מוסר אישי"). אף אחד לא אמר שיש מוסר יחיד שעל פיו יש לנהוג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. העובדה שאנחנו ''חיות מוסריות'' קובעת רק שתהיה לנו נטיה כללית ואינה מכתיבה את פרטי המוסר שנאמץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודים מסויימים אכן טבועים בנו, ו*גם* זוכים לגושפנקא חברתית. באופן די מדהים, אפילו "פרו ורבו" הוא חוק מחייב לגבי חלק מהאוכלוסיה, וגם הטאבו על גילוי עריות מעוגן בחוקים ברורים למרות שרק חלק קטן מהאוכלוסיה זקוק להם כדי לא לזיין (אם לנקוט בלשון החביבה עליך) את אמא שלו. האם תסכים שטבוע באם קוד גנטי לאהוב ולהגן על התינוק שלה? אם כך מדוע יש צורך בחוקים להגנת הילד? הטענה הקלאסית לפיה אם יש לנו נטיה גנטית למשהו הרי שהיא תתבטא בכולנו במידה שמאיינת את הצורך בציוויים חברתיים מפתיעה אותי כל פעם מחדש. יש לנו נטיה מולדת לאמפטיה, אבל יש לנו גם נטיה מולדת להעדיף את האינטרסים העכשויים שלנו על אלה של אחרים, ויש לנו עוד כמה וכמה נטיות מולדות שלפעמים סותרות זו את זו. התמהיל של הנטיות האלה יוצר לפעמים את אמא תרזה ולפעמים את משה קרוי, והחברה האנושית (באשר היא: המושג "מוסר" הוא קונסטנטה אוניברסלית, וזה לכשלעצמו מעיד על כך שלא מדובר על קביעות שרירותיות) מצאה לנכון ומועיל לאכוף מידה מסויימת של התנהגות אמפטית גם על הפרטים שנולדו בחלק המנוכר של הגאוסיאן. בטח כבר נמאס לגמרי לשמוע אותי אומר את זה: החוקים נועדו למנוע את התועלת באיסטרטגיה של זאב בעדר כבשים. ההערה האחרונה שלך לגבי זה שכולנו גנבים בפוטנציה גם היא נכונה (איסטרטגיה בעלת תועלת ברורה), אבל לרובנו יהיו נקיפות מצפון. ואם אנחנו כבר כאן, הערה נוספת באותו עניין: לכולנו גם יש אינטרס להציג את עצמנו לחברה כאילו אנחנו יותר מוסריים ממה שאנחנו באמת. הדרך הכי טובה להשיג את האפקט הזה היא עי"כ שאנחנו משקרים אפילו לעצמנו בעניין זה, והרבה אנשים מאמינים שגם בסדום הם היו צדיקים, עד שהם נקלעים לשם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קורא עכשיו את Consilience של ווילסון. הוא מתאר בצורה די מפורטת את ה"חוקים האפיגנטיים" הללו שגורמים לנו להיות מה שאנחנו. דווקא יש הרבה דברים מעצבנים אותי בספר, אבל אשאיר את הביקורת המפורטת עד שאגמור את הקריאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר כבר נמצא בערמה, תודה (אגב, הספר שקניתי פעמיים הוא של אותו ווילסון). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא ציפיתי מתגובותיך שאת ווילסון לא תשכח, אתה עושה רושם של סוציוביולוג חובב ( אני אומר את זה לחיוב). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקבל את הטיעון שלך שחלק מהקודים טבועים בנו וגם זוכים לעידוד חברתי (פחות מזה לקידוד בספר החוקים). הדוגמה השנייה שלך, עם זאת, ניתנת להסבר באופן משכנע יותר כאיסור המוטל על מעשה שנודע ממנו נזק גנטי והישרדותי, אך קיים גם דחף עז (דחף מיני) לממשו. כלומר, האיסור בא בנקודה שבה יש סתירה בין שני דחפים טבעיים. לגבי החוקים להגנה על הילד -- אלו באים לרוב כדי למנוע פגיעה בו פחות מצד האם ויותר מצד אביו ואנשים אחרים. ואחרון, לגבי מערכת החוקים הקיימת היום (במדינות המערב). מערכת חוקים זו, שתוקפה (וו שרוקה, פא דגושה) כ''מוסר'' בעיקר במהלך מאה וחמישים השנה האחרונות, נועדה לשרת קודם כל את עניינה של השדרה המרכזית בחברה המערבית, הזעיר בורגנות והבורגנות, ובאופן ספציפי יותר, את הגבר הזעיר בורגני והבורגני. כך, לדוגמה, ההדגשה שתוקפה כמעט ציווי מוסרי על עבודה וחריצות (מול גינוי בטלנות ושתיינות פרולטרית מחד, ובטלנות נהנתנית של עשירים מאידך), הדגש על המחוייבות המוסרית העצומה של אם לילדיה ושל ילדים להוריהם (עניין שהיה בשולי הדברים עד למאה התשע עשרה), הגינוי החריף לכל פריעה שרירותית של הסדר החברתי, החשיבות העצומה של ''המשפחה,'' וכן הלאה. כל ההסדרים הללו, שהם תולדה של אינטרס (כלומר, עניין תועלתני) מוצגים כמוסר או כמשהו הטבוע בנו משום שאלמלא הוצגו כצו קדמון, גנטי ושאין בלתו היה קשה מאוד לאכוף אותם. במלים אחרות, צריך לפסול את הנסיון לאוניברסליזציה של ההסדר המוסרי הזה ולהסתכל נכחנו בשורשים התועלתניים הברורים שלו. כמו כל הסדר, הוא אינו טבעי ומושרש אלא מלאכותי ומוטמע מבחוץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. לא קיים דחף לקיום יחסי מין עם אחים (ליתר דיוק, כפי שכבר נדון באריכות לא מזמן, עם בני קבוצת הגיל שלך שגדלת בחברתם הקרובה). אצלי ואצל הקרובים לי לא קיים גם דחף כזה בקשר להורים וילדים (אם נתעלם מדחפים לא מודעים שאינם מענייננו), אבל אני מסכים שעפ"י הכרוניקה העיתונאית אצל אחדים הוא כן קיים. 2. גם אבי הילד וגם אנשים אחרים אינם בעלי דחף להזיק לילדים רכים, בטח לא מהקבוצה החברתית הקרובה שלהם. זאת הסיבה שמעשי הפלשתינאים מהימים האחרונים מעוררים בחילה. 3. אני לא מנסה לטעון שכל היישומים של החוש המוסרי שלנו מבטאים איזו נטיה טבעית, אלא שהמושג "מוסר" בכללו הוא כזה - הפנמה של ערכים חברתיים שלא תמיד עולים בקנה אחד עם תועלתנות חשבונאית פשוטה. ללא ספק ישנם מנהגים וחוקים שטוענים לתוקף מוסרי ללא הצדקה בעיני. אני חושב שדתיים לא מעטים יגידו לך שיש משהו לא מוסרי בלבישת שעטנז, פשוט משום שהם מגדירים כ"מוסרי" את מה שכתוב בתורה. אם האיסור הזה היה משותף להרבה תרבויות, אני חושב שהיה טעם לבדוק איזה אינטרס כלל אנושי הוא מייצג. "ערך מוסרי" שאופייני לחברה מסוימת יכול לייצג אינטרס של מעמד מסויים כמו בדוגמא שהבאת עם הערך של העבודה, ואין צורך לומר שהמוסר יחסי, והערך המוסרי של ג'יהאד, למשל, מפוקפק בעיני. זה לא עומד בסתירה לכך שבכל חברה אנושית (אני אוסיף כאן "כמעט", ליתר בטחון, כי בטח יש איזה שבט בגיניאה שלא מכיר את הכלל הזה) רצח נתפס כמעשה לא מוסרי, וחשוב יותר: שכל חברה אנושית (והפעם בלי "כמעט") מכירה את המושג הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתת לי תירוץ בל ימחק (מי יודע?) לתת שיר של חנוך לוין על יצרינו כחיות: ציפור המכנסיים הקטנה מילים: חנוך לוין לחן: מיקי גבריאלוב פעם בעודני ילד, גיליתי במכנסי כפתור, כאשר פתחתו אותו, ראיתי תחתיו ציפור. ציפור קטנה ורטובה מקור. "ילד", היא אמרה לי, "אני אביא לך את האושר הגדול" אחר כל נעשיתי נער, וליטפתי בלילות את הציפור. היא פרשה כנף כל הלילה, רוטטת מלוח עצור. כל תקוותי תליתי בציפור. "נער", היא אמרה לי, "אני אביא לך את האושר הגדול" ציפור מכנסי השבת שלי, ציפור תחתוני המתוחים. זמיר מנגינת הלילות שלי, דרור חלומותיי השכחים. בא היום, נעשיתי גבר, ויצאתי בלילות עם הציפור, והייתי מוצא לה טרף, פה חור וגם שם איזה חור, והיא ניקרה ללא כל מעצור. "גבר", היא אמרה לי, "אני אביא לך את האושר הגדול" השנים חלפו, הזדקנתי, נעשתה קצת עייפה, הציפור. פה ושם היה כבר צורך להושיט לה יד ולעזור. ולפעמים היא נמנמה בחור. "חבר", היא אמרה לי, "תעיר אותי כשיבוא האושר הגדול" עכשיו הכל עבר, ובמכנסי עוד רועדת ציפור. ציפור קטנה ומצומקת, כל הלילה רועדת מקור. ועוד טיפה תלויה בקצה מקור. "סבא", היא לוחשת לי, "טעיתי, אתה יכול לסגור את הכפתור" © זכויות היוצרים שמורות למחברים ולאקו"ם |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |