 |
העניין הוא שאתה בחרת להתייחס לפן מסוים בסיפור קורותיה של ברוריה לעומת הפן שאני בחרתי בו.
הזכרתי את ברוריה, אשתו של התנא ר' מאיר (בעל הנס) ובתו של התנא ר' חנינה בן תרדיון, כדוגמה ידועה להתייחסותם של חז"ל אל נשים בטבעיות שבה התקבלו הופעותיה השוויוניות בבתי המדרש. ברוריה השתתפה בדיונים הלכתיים – לצידם של גדולי התנאים, כשווה להם באופן מלא. כך מצינו בתוספתא (בבא קמא, פרק ד, ז) כי התנא רבי שמעון בן חנניא נשאל שאלה הנוגעת לדיני טומאה וטהרה ושיתף בדיון הלכתי זה במידה שווה הן את בנו של רבי חנינא בן תרדיון והן את בתו, ברוריה. הבן נתן תשובה אחת, הבת נתנה תשובה אחרת, ולא זו לבד שבדיון הלכתי זה נשמע קולה של הבת באופן שוויוני לגמרי, אלא שדבריה אף הועדפו על דברי הבן, והמסקנה היא "יפה אמרה בתו מבנו".
הדברים חדים עוד יותר בתוספתא (בבא מציעא, פרק א, ו) שבה ברוריה זוכה למעמד שווה במחלוקת עם גדולי התנאים. כך מובאת שם מחלוקת בין רבי טרפון, חכמים וברוריה. גם במקרה זה הועדפה דעתה של ברוריה ור' יהודה מסכם את הדיון: "יפה אמרה ברוריה".
במסכת פסחים (סב, ע"ב) מובא דו-שיח בין תנאים ובו התייחסות לברוריה כשווה בין שווים, וכתלמידה המהווה קנה מידה לפרק הזמן הנדרש לתנאים ללימוד של נושא מורכב. מצוין שם כי התנא ר' שמלאי ביקש מר' יוחנן שילמדו את ספרי היוחסין.1 משסירב ר' יוחנן לבקשתו, הפציר בו ר' שמלאי כי יקדיש לכך ולו פרק זמן של שלושה חודשים. על כך השיב לו ר' יוחנן באומרו: מה ברוריה ששָנתה שלוש מאות הלכות משלוש מאות חכמים שונים, ביום אחד, לא הספיקה ללמוד את ספר היוחסין בשלוש שנים, אתה מתיימר ללמוד זאת בשלושה חודשים? 2
ברוריה היא גם דוגמה לראייה מפוכחת ואנושית הבאה לידי ביטוי בפרשנות מרהיבה של המקורות. כך מצינו בגמרא במסכת ברכות (י, ע"א) כי בעלה של ברוריה – התנא רבי מאיר – סבל משכניו הבריונים, שהיו מצערים אותו רבות והגיעו הדברים לידי כך שהתפלל לכיליונם, וזאת לאור פירושו של הפסוק "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם" (תהילים קד, לה). אך ברוריה תיקנה את בעלה והפנתה את תשומת ליבו לכך, שבכתוב לא נאמר "יתמו חוטאים" אלא "יתמו חַטָאים", דהיינו כי תכלה הרִשְעָה ולא הרשעים. הוויכוח הוא ענייני ולא אישי. על כן אמרה ברוריה לר' מאיר, כי אל לו להתפלל לכיליונם של הרשעים, אלא אדרבה עליו לבקש רחמים מהקב"ה ולהתפלל עליהם כי ישובו למוטב וממילא "ורשעים עוד אינם".
על רקע מקורות אלו הרואים בחוכמת האישה דבר ברור ומובן מאליו, מתעורר קושי רב בהבנת ההכללה לפיה "נשים דעתן קלה עליהן".
מקורה של האמירה בסוגיה במסכת שבת (לג, ע"ב), המובאת שם אגב תיאור קורותיו של התנא רבי שמעון בר יוחאי. בגמרא מובאת שיחה, שבמהלכה שיבח יהודה בן גרים את הקידמה ואת תנופת הבנייה שהביא שלטונה של רומי לישראל. למשמע דברים אלו שתק ר' יוסי כמי שנמנע מלחלוק אך גם אינו מתלהב מן הדברים. לעומתו, רבי שמעון בר יוחאי ביקר את הדברים בחריפות ומחמת ביקורת זו גזרה עליו המלכות מיתה. בתחילה, התחבא ר' שמעון בר יוחאי בבית המדרש עם בנו ר' אלעזר, והם ניזונו מאוכל שהביאה להם אשתו. משגברו החיפושים, ברח ר' שמעון בר יוחאי מבית המדרש למערה וישב בה שתים עשרה שנים.
ביחס לכך מציינת הגמרא, כי ר' שמעון בר יוחאי נימק לפני בנו את בריחתו למערה בחשש פן יסבו הרומאים עינויים לאשתו המביאה להם מים ומזון והיא תגלה את מקום מחבואם. בהקשר ספציפי זה אמר רבי שמעון כי "נשים דעתן קלה עליהן". במקור זה אין כשלעצמו כדי להפחית ממידת האינטליגנציה של נשים, וכל שנאמר בו הוא, כי נשים רגישות יותר לעינויים פיזיים ועל כן לא ראוי לחשוף אותן למצבים מסוכנים.3
במסכת "עבודה זרה" (יח, ע"א-ע"ב) מתואר מקרה שבו נחלץ התנא ר' מאיר להציל את אחותה של ברוריה (אשתו) שנשבתה על ידי הרומאים לבית זונות. הגמרא מתארת כיצד אמר ר' מאיר את המילים "אלוקי מאיר ענני" וניצל בנס (ומכאן שמו: ר' מאיר בעל הנס). בעקבות מקרה זה הפך ר' מאיר למבוקש ודיוקנו התנוסס בראש כל חוצות. אך ר' מאיר ניצל וברח לבבל. בסיומו של סיפור תלמודי זה, מופיעה דעה שונה, לפיה ברח ר' מאיר לבבל משום "מעשה דברוריא". מהו אותו מעשה שקרה עם ברוריה ואשר מחמתו נאלץ התנא ר' מאיר לגלות לבבל? זאת אין התלמוד מבאר לנו בשום מקום. ואולם רש"י מציין את הדברים המדהימים הבאים:
"שפעם אחת לגלגלה [ברוריה] על שאמרו חכמים 'נשים דעתן קלה עליהן', ואמר לה [ר' מאיר בעלה] 'חייך, סופך להודות לדברים'. וציווה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עברה. הפציר בה [התלמיד של ר' מאיר, במצוות רבו] ימים רבים, עד – שנתרצית! וכשנודע לה – חנקה עצמה. וערק ר' מאיר [לבבל] מחמת הבושה".
הדברים קשים כגידים.
כיצד התאבדה ברוריה בניגוד לאיסור החמור לעשות כן? מדוע שלח ר' מאיר תלמיד לפתות את אשתו רק כדי להוכיח לה את העיקרון כי "נשים דעתן קלה עליהן"? כיצד הסכים אותו תלמיד לפתות אשת איש? נראה לכאורה כי מדובר בפיתוי שלא התממש בפועל, וכי ברוריה חוותה כישלון אישי בעצם הנכונות שהתעוררה בה להתפתות.4
אך גם כך קשים הדברים לגופם: כיצד ניתן לומר על ברוריה כי דעתה קלה עליה, בשעה שראינו בסוגיות רבות תיאורים נשגבים של בינתה וחוכמתה, שהיו לשם דבר?
כדי להבין את סוגיית חוכמתן בינתן ודעתן של נשים, נראה כי מן ההכרח לעמוד על טיבם של שלושת המונחים, שנעשה בהם שימוש במקורות, הלא הם: חוכמה, בינה ודעת, שהרי ראשית הבנה – הגדרה נכונה. מונחים אלו מבוארים על ידי רש"י (שמות לא, ג):
חוכמה – מה שאדם שומע מאחרים ולמד;
תבונה – מבין דבר מליבו מתוך דברים שלמד;
דעת – רוח הקודש.
כלומר, "חוכמה" היא דבר שניתן לשאת ולתת בו וללמדו מאחרים, "תבונה" היא ההפנמה האישית ויכולת היישום של החוכמה הנלמדת, ו"דעת" היא הערך המוסף של היצירתיות הטבועה באדם, המכונה בתואר הנשגב "רוח הקודש".5
לפיכך נראה כי האמירה "נשים דעתן קלה" אינה עוסקת באינטליגנציה הנשית אלא בתכונה המוגדרת כ"דעת". ואכן, את המונח "דעתן קלה עליהן" מצינו בתלמוד (פסחים פח, ע"א) לא רק ביחס לנשים אלא גם ביחס לבני משפחת המלוכה (המלך והמלכה כאחד).
------
1 קובץ ברייתות ומדרש לספר דברי הימים.
2 הסוגיות מופיעות במקור בארמית ומובאות כאן בתרגום שלי לעברית.
3 טיעון דומה הועלה על ידי משרד הביטחון בעת שסירב לקבל חיילת בשם אליס מילר לקורס טיס. הסירוב נומק בין השאר בחשש כי שירות של נשים כטייסות עלול להביא לחשיפתן למצבים קשים בעת נפילתן בשבי. לעניין זה ראו בג"צ 4541/94 מילר נגד שר הביטחון ואח', פ"ד מט(4), 104, 107. בפסק דין זה מצוטטים דברי מפקד חיל האוויר: "עד כה מקובל היה במציאות הביטחונית הקיימת בישראל כי הגברים הם שיוצאים לחזית, זאת לאור מידת הסיכון הכרוכה במקצועות לחימה, הסיכוי ללחימה מול פני אויב וסכנת הנפילה בשבי".
4 לעניין זה יעוין במקורות הרבים הנזכרים במאמרה של יעל לוין-כץ, "בין לילית לברוריה", "מבוע – ליצירה יהודית", תשנ"ו, עמ' 89, בעמ' 91 ובהערות שוליים 32 ו-34 שם.
5 ר' שניאור זלמן מן העיר לאדי, האדמו"ר הראשון לבית חב"ד (ראשי תיבות – חוכמה, בינה, דעת), הרחיב בהבהרת פשרם של מונחים אלו בספרו "תניא", ליקוטי אמרים, פרק ג'.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש