בתשובה לגיל לדרמן, 26/02/04 19:33
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יעילות מול מוסר: אתה מסביר יפה את מנגנון השוק אליבא ד'פרידמן (למעשה, הרעיון הוא של אדם סמית') אבל ה"קצר" שאתה מצביע עליו אינו מוסבר כלל. מדוע היה השוק יעיל [יותר] אם כוח הקנייה היה מחולק שווה בשווה? מדוע אנשים הנבדלים זה מזה בכוחם, יופים, כשרונם או כושרם הגופני צריכים להיות שווים בכוח הקנייה שלהם? הדרך היחידה להפוך טענה לא מוסברת זו להגיונית היא אם ממירים את המילה "יעיל" ב"מוסרי". כך, הסברו של המשתתף בדיון הופך הגיוני, כאשר הוא טוען כי אין זה מוסרי שבעלי הכשרון יצרכו את מה שמתחשק להם בשעה שלנטולי הכשרון אין כסף. במלים פשוטות, אתה לא מצביע על קצר בתיאוריה של פרידמן אלא טוען שתוצאותיה לא מוסריות וגם כאן, אינך נוקב בסיבה ברורה מדוע הן אינן מוסריות. הלאה אתה טוען כי העובדה שבני אדם רוצים במזון, בריאות, מחסה וכבוד יוצרת כוח כפיה למעסיק, אך מתעלם מהעובדה שיסוד היסודות של מנגנון השוק הוא שלמועסק יש תמיד אפשרות לבחור בין מגוון של מעסיקים (כלומר, יש לו יכולת הפעלת לחץ נגדי על המעסיק). ישנם גורמים מגבילים ללחץ שיכול להפעיל המועסק – כאן אתה מציין שניים: מצב שבו המועסק לא מוכשר או טומטום, או שלקח על עצמו התחייבויות הכופתות אותו למקום העבודה ומקטינות את יכולתו לעבור למקום עבודה אחר. אלו סיבות נאות, אך אינן רלוונטיות כלל משום שהן תקפות באותה מידה ביחס למעסיק. זה יכול להיות לא מוכשר, טומטום או שקוע בחובות ממש כמו המועסק ומכאן, חשוף לפגעים דומים. הפסקה הבאה בדבריך אינה מובנת לי כלל. אנסה לסדר אותה כשורה של טענות כדי שאולי מישהו יבין ויסביר לי: א: ההיצמדות לדרישות פוזיטיביות או נגטיביות היא פסבדו-ליברלית. ב: לפי הגישה הפסבדו-ליברלית אנשים מתאגדים רק כדי להגן על חרותם. ג: ומתעלמים מההיבט החברתי של הצבר ההון ומבעיית חלוקת ההכנסות. ד: אבל אנשים מתאגדים כדי לבצע משימות שונות. ה: וכל פעולה כלכלית היא פעולה של לקיחה וחלוקה מחדש. מסקנה: ערך העבודה של כל אדם הוא שאלה של יחסי כוחות במשטר חברתי-פוליטי נתון. אשר לבוליביה: אילו היה הגז בידי חברה פרטית ולא בידי ממשלה מושחתת הבוליביאנים היו עושים בדיוק אותו דבר: יוצאים לרחובות ומוחים. כך עשו, לדוגמה, בשנת 2000 במהומות קוצ'במבה שבאו אחרי העלאת תעריפי המים על ידי "בכטל" בעשרות אחוזים – מהומות שהביאו לביטול חוזה הולכת המים של "בכטל." אתה חושב שלעניי בוליביה מזיז שיערה בבית השחי אם הבעלים הם הממשלה המושחתת או החברה המושחתת שקיבלה חוזה מושחת באמצעות מעשי שחיתות? הם רואים בשניהם אותו דבר ממש – ובצדק. טענתך שהגז הנמצא באדמת בוליביה שייך בזכות ובדין לתושבי בוליביה היא טענה ריקה, משום שממילא לא חלקתי עליה: טענתי הייתה כי אתה טועה כשאתה מזהה את "העם הבוליביאני" עם הממשלה הבוליביאנית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"אך מתעלם מהעובדה שיסוד היסודות של מנגנון השוק הוא שלמועסק יש תמיד אפשרות לבחור בין מגוון של מעסיקים (כלומר, יש לו יכולת הפעלת לחץ נגדי על המעסיק)" תמיד? זו הנחה קצת גדולה, במיוחד ברמות הנמוכות של ההעסקה בפריפריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''זו הנחה קצת גדולה, במיוחד ברמות הנמוכות של ההעסקה בפריפריה'' לא ממש. גם אם האפשרויות הן אפס (וזה נדיר ביותר), עדיין יש את האפשרות של לעזוב וללכת למרכז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעזוב עולה כסף (דירה במרכז עולה יותר מאשר בפריפריה, גם שכירות). למי שאין כסף, אין ממש כסף לשכור דירה במרכז בתקווה שימצא שם עבודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את המהלך הזה עושים הרבה מאוד בחורים ובחורות צעירים, ללא כסף, אחרי צבא (ואני מדבר גם על תושבי מקומות כמו שדרות או יוצאי קיבוצים שאין להם גב כלכלי חזק במיוחד). גרים עם שותפים. מצטמצמים וכו. אף אחד לא טוען שזה קל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא חשבתי יותר על המבוגרים בעלי המשפחות- אלו בני 40-50, ללא השכלה, שפוטרו מעבודתם ואין באיזור אף מעסיק שמוכן לקבל עובדים בגילם. כשאין אמצעים ואין עבודה, עדיין לצעירים יש הרבה יותר הזדמנויות ואפשרויות מאשר למבוגרים יותר. כך שהקביעה הגורפת "תמיד אפשר למצוא מעסיק אחר" נראית לי גורפת מידי כשזה מגיע "לשטח" ולמציאות החיים של אנשים לא כל כך מעטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, הטיעון הוא טיעון כללי ותקף באופן כללי, ברור שיש יוצאים מן הכלל שמצבם קשה יותר ויכולת התמרון שלהם קטנה יותר. הנקודה שביקש הכותב להראות היא שהשכר איננו קביעה שרירותית של המעסיק אלא ביטוי של "כוחות השוק" אשר פועלים בשני הכיוונים. במקרה של עיירה קטנה בנגב עם אוכלוסיה ברמת השכלה נמוכה ומפעל אחד כוחות השוק גורמים לירידה בשכר. מצד שני, עצם העובדה שהשכר נמוך באותו מקום אמורה למשוך מפעלים לאזור כדי "לנצל" את העובדה הזאת, מה שאמור להגדיל את טווח האפשרויות והשכר. למה זה לא קורה בישראל? מדוע יש בישראל הרבה מקומות בהן רמת האבטלה כל כך גבוהה? מקומות המבוססים על מפעל אחד או שניים אשר לא מצליחים למשוך השקעות ומפעלים חדשים? יש לכך כמה סיבות: 1. ניתן לחיות בישראל, לאורך זמן, גם בלי לעבוד. דמי אבטלה וקצבאות מהוות את האלטרנטיבה. משמעות הדבר שבכדי למשוך עובדים, השכר חייב להיות גבוה במידה ניכרת מההכנסה המסופקת על ידי הקצבאות ודמי האבטלה. 2. מרבית הישובים האלו הוקמו כתוצאה מיוזמה ממשלתית, אוכלסו ב*כפיה* על ידי הממשלה ותושביהם נכבלו למקום באמצעים שונים. התושבים הובאו לפני שהיה במקומות אלו תשתית תעסוקתית נאותה. 3. הנסיונות להבאת מפעלים למקומות אלו התמקדו במתן הטבות ומענקים שונים אשר עודדו תעשיה בלתי יעילה אשר התבססה על ההטבות והמענקים במקום על רווחיות. כאשר נגמר הכסף, נסגרו כל אותם מפעלים. 4. לא נעשה שום מאמץ לבנות תשתית תחבורתית נאותה. אין כבישים טובים, אין רכבת וכו. בהיבט התעסוקתי משמעות הדבר שהכדאיות לבנית מפעל רווחי במקום היא נמוכה ביותר. מכאן, שכשאשר זה מגיע ל"שטח" מדובר במצב מעוות. שכר המינימום והחקיקה הסוציאלית רק עוזרים להחמיר את המצב. אותו בעל משפחה בן 45 מתקשה למצוא מעסיק, בין השאר, גם בגלל העובדה שאין ביכולתו להתפשר על שכר נמוך יותר גם אם הוא מוכן לעשות כן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, הדיון מתקצר באופן מועיל ומעורר נחת. אתה נותן כאן גירסא כלשהיא של הטיעון של פרידמן בפרק 5 מספרו "החופש לבחור", על השוויון בין בני אדם. גם בפרק זה הסבריו של פרידמן הינם בעלי כשל אינהרנטי, ואני אסביר בשמחה. פרידמן (ובעצם גם אתה במידה רבה) מסביר שבני האדם אולי שווים בפני האל ובזכותם לחירות ולחיים, אולם בוודאי שאינם שווים בכישרונותיהם. יש חזקים וחלשים, חכמים וטיפשים, מהירים ואיטיים. הדרישה ל"שוויון בתוצאות" אין משמעותה אלא הגבלתם של הטובים בכל תחום על מנת ליצור שוויון מלאכותי וחסר כל צדק. מוחמד עלי היה גאון ואני את קרב האיגרוף הראשון שלי סיימתי בחדר מיון. האם זהו "צדק" לדרוש שלשנינו יהיה אותו כשרון איגרוף? האם בצדק אני יכול לדרוש מהמדינה או מהחברה בכללותה לממן עבורי שעורי איגרוף על מנת שאצליח להדביק את כשרונו של עלי? בוודאי שלא. זה אפילו אבסורדי, ממשיך ומסביר פרידמן. לפי הגישה הזו, דווקא לבעלי קול הצפרדע יש לממן שעורי שירה, למכוערים יש לקנות כרטיסיות למכוני ליווי (ניקוב 13 חינם, כך שמעתי), ולמטומטמים יש לממן לימודים גבוהים למשך כל ימי חייהם. בני האדם לא נבראו שווים בתכונותיהם וכישרונותיהם, ואין זה מתפקידו של אף אחד לדאוג שיתוגמלו באופן שווה. היכן טועה פרידמן? האם באמת חלוקת הכנסות ותהליך הצבר ההון דומה לכישרון איגרוף או עיניים כחולות ושפתיים סקסיות? התשובה ברורה לכל מי שמקדיש מעט מחשבה לכך. הבעיה עליה אני חוזר וכותב כמעט בכל תשובה שלי היא שהצבר ההון הינו לא רק הדבר שמאפשר לאנשים לקנות לבן וקופסאות שימורים בסופר. הצבר ההון הינו מוסד חברתי. חלוקת ההון משפיעה לא רק על מספר קופסאות השימורים שיכול אדם זה או אחר לקנות בסופר, כי אם גם על -זרם הרווחים העתידי-, על תהליך הצבר ההון עצמו. מוחמד עלי היה מתאגרף גאון. אולם ככל שהיה רוצה, הסיכויים שלי להיות מתאגרף הינם בידי ובידי האל, לא בידיו. לפול ניומן היו עיניים הורסות. לך תדע, אולי היפות בתבל. אולם לכל היותר היה יכול להוריש אותן לילדיו. הוא איננו מסוגל למנוע אותן מאחרים, לא להשקיע אותן בבורסה, וחשוב מכל, לא -לצבור- את תכונת "היות בעל עיניים כחולות". אין דבר כזה "הצבר כשרון איגרוף". מתאגרפים אינם מתמזגים. אינם משתלטים על כשרון איגרוף נוסף. לכל היותר הם עובדים קשה יותר ומשתפרים לאיטם. הצבר הון שונה לחלוטין מיופי, חוזק, או כושר גופני. הוא דומה הרבה יותר לכוח פוליטי. ישנם מנגנונים אשר מאפשרים לצבור את ההון. ההצבר עצמו משפיע על חוקי המשחק. ישנם גופים משפטיים הקרויים "תאגידים" אשר מייצגים את הצבר ההון המשותף של אנשים רבים - הצבר הון אשר מייצר כוח גדול בכמה סדרי גודל משל אדם בודד, דבר אשר אין לו כל מקביל הגיוני ביופי או כושר גופני. כאשר מבינים את ההיבט החברתי של ההון, קל גם לראות מדוע כל הסיפורים על "מהירות" או "יופי" ועל כך שבני אדם לא נבראו שווים מטבעם הם כלל אינם רלוונטיים. באשר להגדרה של "יעילות", הסברתי גם בפעם הקודמת שהיא אכן ניגזרת של עקרונות מוסריים. אני יוצא מנקודת הנחה שכלכלה "יעילה" היא כזו אשר מביאה לרווחה הגדולה ביותר למירב בני האדם, על פי מיטב המסורת של המיקרו-כלכלה. "תועלת שולית", נכון? המזון של שלושה מליארד בני אדם (יהיו אפילו "חסרי כישרון" או כל דבר אחר שתרצה, אם כי בוודאי שלדעתי ההגדרות הללו הן פועל יוצא של הסדר החברתי. בחברה הרומאית של ימי קדם מן הסתם העבד היה "חסר כישרון") חשוב יותר מהוילה של האדם העשיר בתבל. ללא שיפוט מוסרי (הקובע במקרה שלנו שרצונם של כל בני האדם שווה מבחינת ערכו), אין כל משמעות להגדרת יעילות. אם סטאלין הוא האדם היחידי שרצונו נחשב, הרי שהכלכלה הקומוניסטית היתה יעילה להפליא. בקשר ליחסי עבודה, למעשה אני מרמז לאי-שוויון בסיסי יותר בין העובד למעביד. מעסיק גדול מייצג את הכוח הצבור של אנשים רבים. העובד לעולם מייצג את עצמו. הגודל נותן גב, נותן אורך נשימה. התאגיד משלם כסף עבור עבודה אשר אמורה לייצר עוד כסף. הוא יכול להתחיל גם ממחר, שום דבר לא בוער. העובד משלם בזמנו ובמרצו עבור אוכל וקורת גג בחלק גדול של העולם. העובד צריך לאכול -היום-. כוח המיקוח של עובד ב 'וול-מארט' הוא אפס. העבודה האחרת היחידה שהוא יכול למצוא היא בשכר מינימום (ואף זה אם יש לו מזל), וזה ייקח לו שבוע שבו הוא לא יקבל משכורת. הוא איננו יכול ללכת אפילו לראיון עבודה, משום שאלו נערכים באמצע היום, וב'וול-מארט' אתה לא לוקח לעצמך יום חופש. למען האמת, אם הוא לא יגיע למשמרת שלו הוא פשוט יפוטר. זה לא קורה רק בארה"ב הרחוקה, אלא גם בישראל. כבר הזכירו כאן את המקרה של "חיפה כימיקלים", ואתה מוזמן לקרוא את המאמר מתוך אתר "חברה צודקת" אשר נקרא "במפעל של טוני סופראנו" 1, ולא בכדי. את הטענות שלי באשר להיבט החברתי של הצבר ההון כבר ניסו שני אנשים להסביר לך וגם אני חזרתי על הסברי מספר פעמים, אולם ללא הועיל. במידה ועוד אנשים יחזרו על בקשות ההבהרה אני אנסה כמיטב יכולתי, אולם עד אז בוא נסכים שבעוד שאתה אדם מוכשר בתחומים רבים לכל הדעות, אולי כישרונך בתחום התאוריות הפרטיות של גיל לדרמן לוקה בחסר משום מה, ונסיים בזאת. מה לעשות, אין "שוויון בתוצאות" בכל מחיר. ולבסוף, באשר לבוליביה: כן, את ההסבר על זה שהממשלה מושחתת כבר הבנתי. יצא לי לקרוא על זה פעם או פעמיים. ועדיין, על בני האדם להסדיר מספר עניינים פעוטים כגון מלחמה ושלום, ניהול יעיל של משאבים עצומים אשר נמצאים בשטחי המחיה שלהם (בראש ובראשונה מדובר על אדמות, אולם גם על כל משאב טבעי אחר), ותהליכי ייצור אשר כיום רובם ככולם הינם תהליכי ייצור חברתיים (בשונה ממגדלי בננות אשר מגיעים אל השוק אחת לשבוע). אני מסביר מה לדעתי הוא מקומו של המאבק הפוליטי בהכרעה לגבי הסוגיות הללו. אם אתה אכן מסכים לטענתי המקורית לגבי הבעלות על הגז הבוליביאני (אשר הגיעה כתגובה לקורא אשר הסביר כי "קודם על הממשלה להלאים את הגז מידי בעליה המקוריים", באשר מייד עולה השאלה "מי הם אותם בעלים מקוריים?"), אז הכל טוב ויפה ולא נותר לי אלא לשמוח בחלקי. 1 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תרשה לי להצטרף לאלה שברכו אותך על כתיבתך. אתה גורם לי לחשוב, וזה לא עניין של מה בכך כשמדובר בשוטים (ועקרבים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(מזמן כבר רציתי להגיד). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, הערה: אני מתקשה להסתמך על פרידמן כאן כיוון שקראתי את ספרו לפני עשרים שנה לפחות ואיני מסכים עם חלק גדול מטענותיו. לענייננו, התייחס לטענותי ולא לשל פרידמן. עניין ראשון: הצבר הון. כדי לבאר לקוראים: המונח "הצבר הון" מתייחס לגידול ההון הנצבר בידי חלק מהאנשים בזכות הגברת פריון ומיכון המגדילים או משמרים את הרווחים והשקעתם של אלו בנכסים מניבים ובחזרה בעסק. התיאוריה הבסיסית ביחס להצבר הון נוסחה על-ידי אדם סמית' בספר 2, פרק 3 של "עושר העמים" שכותרתו "על הצבר הון, או על עבודה יצרנית ולא יצרנית." ר' המקור כאן: ור' למשל ספרה המעניין של רוזה לוקסמבורג "הצבר ההון" המתמודד עם הנושא מזווית מרקסיסטית: וכן מאמר מעניין בנושא (בעברית), כאן: נו, הדיון מתקצר באופן מועיל ומעורר נחת. לעצם טענותיך: אתה טוען כי הצבר הון משנה את חוקי המשחק משום שבניגוד לכשרון או תכונות אישיות, שאינן מורשות, הון ניתן לצבירה, כשעצם צבירתו מעניקה כוח דיספרופורציונלי לבעל ההון. כמה בעיות בגישה זו: א. הצבר הון הוא מכשיר חיוני לקיומה של כל מערכת כלכלית, משום שבלעדיו לא ניתן, לדוגמה, להשקיע במפעלים חדשים ובמקומות עבודה חדשים, המוטיבציה לעבודה יצרנית מתאיינת, וכדומה. אם אינך מאמץ את העמדה המרקסיסטית הקיצונית הרואה כל הון אישי כדבר פסול אינך יכול לגנות את הצבר ההון בחבילה אחת ואתה נדרש להגדיר מהו הצבר הון כשר, מהו הצבר הון פסול, איך מבחינים ביניהם והיכן עובר הקו בין הצבר הון ראוי להצבר הון בלתי ראוי. ב. מטענתך משתמע כי הצברי הון נוצרים ומתקיימים בתהליך חד כיווני. כלומר, העשירים ממשיכים להתעשר (כלומר, לצבור הון) בהליך רציף שאין לו מחסומים ברורים. כדי לאשש טענה כזו עליך להצביע על כך שהעושר הולך ומתרכז בידיים מעטות יותר ושריכוזו הוא סטטי. כלומר, לפי התיאוריה שלך נוכל לגלות היום, לפני חמישים שנה ולפני מאה שנה רשימה דומה לערך של עשירים גדולים, שהשפעתם הולכת ומעצימה. העובדות הפשוטות מצביעות על כך שלמרות שישנם אנשים המסוגלים לצבור כמות גדולה של הון במהירות רבה בכל תקופה, הם ויורשיהם מתקשים להמשיך ולאחוז בו לאורך שנים ודורות והשפעתם של עשירי דור אחד נוטה להדלדל ולפחות בהדרגה, בהתאם להשתנות ההדרגתית בהקשר הכלכלי. ג. טענתך מתעלמת לחלוטין מהעובדה שהצבר ההון מתקיים ברבדים שונים של החברה, ולא רק בקבוצות מצומצמות או בתאגידים. כלומר, ישנן קבוצות הולכות וגדלות באוכלוסיה שגם הן נהנות מהצברי הון. ד. טענתך בדבר אי היכולת לתרגם כשרון או תכונות מולדות להצבר הון סובלת מכמה פגמים משמעותיים: ראשית, בעל כשרון מולד יכול לצבור הון כתוצר של כשרונו והון זה אינו תלוי, מרגע שנצבר, באותה יכולת מולדת. כלומר, פול ניומן יכול לתרגם את עיניו הכחולות לכסף בבנק. שנית, אין שום דבר המונע מבעל כשרון שצבר הון להסיט אותו למסלולים אחרים, שבהם יוכל לקיים ולהגדיל את הצבר ההון שלו בלי תלות בכשרון. לדוגמה, פול ניומן יכול להשקיע במניות של חברה מצליחה ולהגדיל את הצבר ההון שלו גם אם לקה בקטרקט. שלישית, אתה מתעלם לחלוטין מקבוצה נרחבת של אנשים שכשרונם כן רלוונטי להון שצברו. לדוגמה, איש מכירות מוכשר המקים חברה וצובר הון כתוצר ישיר של כשרונו. כלכלה יעילה ומוסרית: הנחתך כי "כלכלה 'יעילה' היא כזו אשר מביאה לרווחה הגדולה ביותר למירב בני האדם" אינה מוסכמה המקובלת על כולם, אך גם אם נקבל אותה לצורך הדיון, אינך מצליח להצביע על שום מנגנון חלופי המניב תוצאות טובות יותר. כזכור לשנינו, בדיון הזה כבר היינו קודם, ובסיכומו אמרת כי אתה מעדיף להתמקד בביקורת על השיטה ולא להציע חלופה ממשית משלך. אם אני טועה, נא הצג את תיאוריתך החלופית. הערה בצד: העבד ברומא לא נחשב 'חסר כשרון'. להיפך, במקרים רבים נחשבו עבדים לנעלים בהשכלתם וביכולותיהם על בעליהם. עבדים יווניים, לדוגמה, שימשו פעמים רבות מוריהם של בני רומא העשירים ורבים מהם הגיעו למעמד ייעוצי וביצועי רם ונישא, למרות שלא היו אזרחי רומא. יחסי עבודה: "מעסיק גדול מייצג את הכוח הצבור של אנשים רבים. העובד לעולם מייצג את עצמו." זו הנחה החוזרת אצלך פעם ושנית, למרות שהיא שגויה מיסודה: רוב המועסקים (מחוץ למגזר הממשלתי שאינו רלוונטי לענייננו) אינם עובדים אצל "מעסיק גדול" אלא אצל מעסיקים קטנים. גם בארצות הברית, שבה מעסיקים גדולים רבים, רוב המועסקים עובדים בעסקים קטנים. אתה מעלה גם טענה נוספת כי "כוח המיקוח של עובד ב 'וול-מארט' הוא אפס." ומנמק זאת בכך ש"העבודה האחרת היחידה שהוא יכול למצוא היא בשכר מינימום". על מה האמירה הזו נסמכת בדיוק? הנימוקים שנתת לכך קלושים ביותר. הטענה שיש מעסיקים רשעים אינה שוות ערך להוכחה כי אין ברירה אלא לעבוד אצלם. בוליביה: אני טענתי כי אין לזהות שליטה ממשלתית עם שליטה של העם. תשובתך אינה מתייחסת כלל למה שכתבתי. נסח שנית. חיוך לסוף היום: "אני אנסה כמיטב יכולתי, אולם עד אז בוא נסכים שבעוד שאתה אדם מוכשר בתחומים רבים לכל הדעות, אולי כישרונך בתחום התאוריות הפרטיות של גיל לדרמן לוקה בחסר משום מה" אין ספק, יש לך את זה בקטע של ההומור! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה כותב: "מדוע היה השוק יעיל [יותר] אם כוח הקנייה היה מחולק שווה בשווה?" אני אכן חושב שבמצב כזה השוק לא היה יעיל יותר. למעשה, הוא היה מגיע ליעילות מקסימלית לו ביטלנו כליל את המיסים ואי השוויון היה גדל עוד יותר. נשארנו, אם כן, עם השאלה מדוע צריך מיסים, ובייחוד מס הכנסה פרוגרסיבי. האם מישהו מוכן להסביר, או להפנות להסבר? לאחר שתתברר השאלה העקרונית הזו נצטרך לקבוע מהי הרמה האופטימלית של מיסים, מפני שגם תחת 90% מס שולי מתקיים קשר מונוטוני עולה בין הכנסה ברוטו ונטו. קשר כזה - חלש ככל שיהיה - הוא כל מה שנדרש כדי למנוע שוויון, ולהבטיח שאלו שמוכשרים יותר - ירוויחו יותר (נטו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינך יכול לבטל את המיסים משום שאתה חייב לממן את המגנונים שמאפשרים לשוק לפעול. השוק איננו יכול לפעול אם אין גוף שיכול לאכוף חוזים או להגן על הרכוש. זאת הסיבה שצריך מיסים, המיסוי הפרוגרסיבי הוא עניין אחר והוא נועד, לכאורה, להלחם באי שיוויון באמצעות הפיכת העשירים לעשירים פחות. ככל שרמת המס עולה, כן עולה המוטיבציה של המשלמים להתחמק מהתשלום שלו, ישנה נקודה בה הכדאיות של ההעלמה עולה על הסיכון והסיבוך (ומנקודת ראות השלטונות משמעות הדבר שההוצאות על הגביה עולות ומבטלות, בנקודה מסויימת, את ההכנסה הנוספת מהמיסים). אם תעלה את המיסים לתשעים אחוז תהפוך את הרמאות להכרחית ואי השוויון בהכנסות יהפוך להיות פונקציה של קרבתך לשלטון או יכולת התחמנות שלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, צורת המסוי המועדפת היא מיסוי ברירתי (לבד מנושאים מסוימים שיוגדרו כליבה בלתי-ברירתית) שבו אתה משלם ישירות עבור השירותים שאתה מעוניין לקבל. במלים אחרות, המיסוי צריך להיות רגרסיבי. יש הרבה דיונים מהי הרמה האופטימלית של מיסוי. ברור שמעבר לרמות מסוימות במיסוי פרוגרסיבי הקשר בין הכנסה ברוטו ונטו נחלש עד כדי כך שלכל אזרח יש מוטיבציה לחזק אותו באמצעות העלמת מס שבתורה מרחיקה את השגת יעד השוויוניות של המיסוי הפרוגרסיבי. כלומר, ככל שהמס הפרוגרסיבי עולה, אי-השוויון מחריף. לפי פרופסור פרקינסון, החל ברמה של 9 אחוזים מתחילה להתקיים מוטיבציה משמעותית להעלמת מס, כאשר ברמה שמעל ל-35 אחוז כל האוכלוסיה מעלימה מס, ישירות ובעקיפין. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |