בתשובה לאלמונית על מונית, 25/02/04 15:00
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אלוקים שם את האדם בגן העדן – ומיד ציווה עליו שלא לאכול מן העץ "הדעת טוב ורע", והזהירו "כי ביום אכלך ממנו מות תמות".1 כידוע, נתפתה אדם להפר צו האלוקים ולאכול מן העץ האסור, ומאז למד לדעת לא רק את הטוב כי אם גם את הרע. לא זו בלבד שאלוקים לא קיים הבטחתו להמיתו בו ביום אכילתו מן העץ,2 אלא משהעניש אותו על ידי שגירשו מגן העדן, נתן לו ולצאצאיו לפרות ולרבות ולהוריש לכל דורות האנושות את דעת הטוב והרע. אין אנו שומעים הרבה על שימוש שעשו בניו ובני בניו של אדם הראשון בדעת הטוב:3 אך דעת הרע השתרשה מהר בלבותיהם ובמעשיהם של בני-האדם. אלוקים בכבודו ובעצמו הופתע, ככל הנראה והנשמע, כשראה "כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום"4 והוא התחרט על אשר ברא את האדם, והתעצב "אל לבו".5 וכבר שאל מין אחד את השאלה הגדולה, "האין אתם אומרים שהקב"ה רואה את הנולד? וכיצד זה מתעצב על דבר שידע מראש שיקרה? אמרו לו, משל למלך שהוליד בן ושמח בו וידע שיבוא יומו למות – ואם כי ידע, במותו יתעצב אל לבו".6 דעת הרע מופעלת על ידי "יצר הרע", ודעת הטוב על ידי "יצר הטוב". שני היצרים נבראו באדם עם בריאתו.7 לעתים קרובות "יצר הרע" נקרא "היצר", מסתמא משום שיצר לב האדם רע מנעוריו, כפי שראינו. הגיבור "הכובש את יצרו"8 כובש את יצרו הרע. וממה שכתוב, "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום",9 למדו החכמים כי "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום יותר".10 הוא רודף אותו כל חייו: אם הוא יכול, "יפיל" את האדם בצעירותו; אם אינו יכול, יפילו אחרי עשרים או ארבעים או אפילו שמונים שנה.11 "אמנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו, עבוד עבודה זרה – והולך ועובד".12 כאשר המונח "עבודה זרה" משמש כחטא החמור ביותר והבלתי הגיוני בעליל. האסון הוא שיש בכוח יצר הרע להשתלט על היצר הטוב: אין שומעים ליצר הטוב אלא "ליצר הרע למה שהוא גדול מכולם".13 יש אומרים שהסיבה לכך היא שיצר הרע "שולט בגוף לבדו, ורוב העולם הולכים אחר שרירות לבם הרע, כי טבעם נטוי אליו יותר; ויצר הטוב הוא איש מסכן וחכם ואין עוזר לו וכאילו אינו יצרו של האדם – רק היצר הרע".14 פעם שאל אנטונינוס את רבי יהודה הנשיא, מאימתי יצר הרע שולט באדם – "משעת יצירה" (התעברות) או "משעת פתיחה" (לידה)? תחילה השיב רבי יהודה, משעת יצירה; רק כשהקשה אנטונינוס, שאם כן היה העובר "בועט במעי אמו ויוצא", הודה לו רבי יהודה, שיצר הרע פעיל רק משעת לידה: "דבר זה לימדני אנטונינוס".15 מכאן שיצר הרע שולט כבר בתינוקות; אך אלה יש להם כנראה דרכים משלהם להתגבר עליו, שהרי לא טעמו עוד טעם חטא;16 ואם יצר הרע היה מביא עובר לידי בעיטות, תינוק לא כל שכן. ואנו יודעים שגם בעיטותיהן של תינוקות יכולות להיות רעות. סכנתו של היצר גדולה במיוחד בעסקי מין. יצר הרע "שולט במה שעיניו רואות",17 ועיניים הרואות אישה יפה או דמות אישה (ומכל שכן אישה במערומיה) – אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד כנגדן. שמענו שהשטן הופיע לעיני צדיקים בדמות אישה נאה18 – ואולי משום כך נאמר, "הוא שטן הוא יצר הרע":19 הוא המסית והמדיח למעשים רעים. ויש אומרים שגם אדם הראשון נתפתה לחטוא על ידי השטן שהופיע בדמות נחש.20 כדי להישמר מן הנשים המגרות את היצר, מקפידים על הפרדה גמורה בין גברים לנשים, במיוחד במקומות ובאירועים שבקדושה; אבל גם שמחות ציבוריות מועדות לשלטון היצר ולכן יש "גדר הפרדה" בחתונות דתיות.21 תשוקתו המינית של האדם חזקה עד כדי שהתייאשו חכמי ישראל מן התקווה לעצור בעדה מן החוץ. "אין אפוטרופוס לעריות,22 – אין אפוטרופוס בעולם ולו גם חסיד שבחסידים,23 שהיה מסוגל למלא משימה זו. הדעת הייתה נותנת שצדיקים נבדלים מרשעים בכך שאלה משתלטים ואלה אינם משתלטים על יצר הרע: הצדיקים - "יצר טוב שופטם", הרשעים - "יצר רע שופטם", והבינונים, שאינם צדיקים גמורים ולא רשעים גמורים, "זה וזה שופטם".24 אבל לשמע אימרה זו אמר רבא,25 שנחשב לצדיק גמור, "כגון אנו בינונים": כנותו עמדה לו להודות שגם בקרבו מתרוצצים שני היצרים. מיד השיב לו חברו ויריבו, אביי, שאם אתה בינוני: "אין לך צדיק גמור בעולם". ובמקום אחר גם אביי הודה שיצר הרע "הגדיל לעשות בתלמידי חכמים יותר מכולם".26 וכיוצא בזה אמרו, "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו"27 - או אולי, לשון אחרת, ככל שיצר הטוב חזק ומפותח יותר, כן יצר הרע חזק יותר, לפחות בכוח: כאילו גם אצל הצדיקים קיים מעין איזון מתמיד בין הטוב והרע. כמו שהרשעים נדרשים לאזן בין הרע והטוב.28 אלוקים שברא את יצר הרע, "ראה את כל אשר עשה והנה טוב מאד"29: "וכי יצר רע טוב מאד? אתמהה! אלא שאילולא יצר הרע, לא בנה אדם בית ולא נשא אישה ולא הוליד ולא נשא ונתן".30 התשוקה המינית, שהיא מעשה היצר הרע, עשויה להביא לידי אהבה בין איש לאשתו, שהיא כולה טובה; ובלעדי פעולת ההכנה של היצר הרע, מי יודע אם התוצאה הטובה הייתה בהישג יד. מה שהתחיל בתאוות נשים, אמור להיגמר בפריה ורבייה; מה שהתחיל ברדיפת כבוד, עשוי להיגמר במעמד ציבורי; ומה שהתחיל בתאוות בצע, סיכויו להיגמר בעשיית הון בעושר השמור לבעליו. כממריץ השאיפה האנושית-הטבעית לנוחות החיים, רווחתם והנאותיהם, ממלא יצר הרע תפקיד הנראה לשכמותנו חיובי וחיוני מאוד – ויש לא מעט נחמה ועידוד בכך שאלוקים גם הוא ראה בו טובה רבה. מסופר על גדולי הלכה וצדיקים גמורים, שכשנקלעו לעיר זרה ללון בה לילה אחד, הכריזו שמחפשים אישה ללילה:31 מבחינת הדין, אולי מותר לשאת אישה ללילה אחד ולגרשה בגט למחרתו;32 אך מבחינת היצר - אין ספק שהוא שלט בצדיקים ההם שלטון של ממש. (לאחר שקלא וטריא נמנו וגמרו חכמי התלמוד שלא שכבו עם נשות הלילה אלא רק התייחדו עימהן, והוא מפני שאינו דומה "מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו",33 שאיש נשוי אינו מתאווה לנשים כמי שאין לו אישה). אחד מהם, רב, היה עקבי במעשיו ובתורתו: בשמו נמסרה האימרה המופלאה, "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל".34 אלוקים ברא את העולם כדי שהאדם ייהנה ממנו, ולצורך זה נטע באדם את יצריו. ואמנם מן המפורסמות הוא שההינזרות הסגפנית מתענוגות העולם הזה, שהיא מצווה גדולה בדתות אחרות, אינה סגולה יהודית. נמצא ששלטון היצר אינו מביא בהכרח לידי חטא. אחד התנאים הורה, כי "יצר, תינוק ואישה - תהא שמאל דוחה וימין מקרבת";35 ומפרש רש"י כי "תאוותו, אם הרחיקה ממנו לגמרי, ממעט ישיבת [ישוב] עולם; ואם מקרבת לגמרי, בא לידי איסור, שאינו יכול לכבוש יצרו מדבר עבירה".36 גם ההקבלה בין היצר לבין תינוק ואישה מעידה על היצר שאינו מטבעו רע כל עיקר:37 אולי המשותף שביניהם הוא ההנחה "שדעתם קצרה", כאילו פועלים הם יותר מתוך דחפים אמוציונליים מאשר ברציונליות.38 המכובד מכל התפקידים שנועדו ליצר הרע הוא לשמש צינור או מכשיר לאהבת האלוקים. על פי הכתוב, "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך",39 קבעו החכמים שחייבים לאהוב את האלוקים בשני היצרים, ביצר הטוב וביצר הרע.40 השאלה כיצד זה יכול יצר הרע להביא לידי אהבת הא-ל, אינה מן הקלות. הרמב"ם כותב במקום אחד, שבו בזמן שיצר הרע מושרש באדם מלידה, יצר הטוב "אינו נמצא לו אלא לאחר שלמות שכלו", וכל עוד יצר הטוב אינו פעיל, יש לאהוב את האלוקים ביצר הרע.41 מדבריו במקום אחר ניתן להסיק שכל ההנאות שאדם נהנה מפעולות יצרו, כמו "אכילתו ושתייתו, משגלו ושנתו, יקיצתו ומנוחתו ותענוגותיו", צריכות להביאו "לתכלית אחת", והיא השגת האלוקים ואהבתו.42 ומי אם לא החרדים אל דבר ה', משתדלים כיום לקיים קלה כחמורה דברי אלוקים חיים אלה? הרושם עשוי להתקבל כאילו יצר הרע שוכן בגופו של אדם ומביא לידי הנאות הגוף (המותרות והאסורות), ואילו יצר הטוב שוכן בנפש האדם ומביא לידי הנאות הרוח. הכתוב: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם",43 נתפרש כי "הלב והעיניים הם סרסורים לגוף שהם מזנין את הגוף"44 - כלומר, הלב והעיניים מספקים ליצר הרע את התאווה שכולם "זונים" אחריה. ואם תמצי לומר שהלב הוא הנפש והעיניים הם הגוף, הרי "יש סומא שעושה כל תועבות שבעולם"! - ללמדך שהעיניים הולכות אחרי הלב.45 --------------- * בכתיבת רשימה מפורטת זו נעזרתי במספר ספרים ומאמרים ובתוכנת "שו"ת בר-אילן". © 1 בראשית ב', י"ז. 2 התורה הנוצרית היא שבעוון "החטא הקדמון" הזה של אדם הראשון נגזר דין מוות לכל אדם ואדם: איגרת פאולוס אל הרומיים 12:5. יש להניח שזהו עוד רעיון יהודי שהנוצרים ניכסו לעצמם, שהרי גם אצלנו מצוי רעיון דומה: "בניו של האדם הראשון אתם, שקנס עליהם מיתה ועל כל תולדותיו הבאים אחריו עד סוף כל הדורות": ספרי, דברים טכ"ז. או: "כל הגזירות הרעות של מי הן, של אדם הראשון… אלו בניו של אדם הראשון שנגזרה עליהם מיתה": תנחומא בראשית כ"ג. 3 יוצא מכלל זה חנוך אבי מתושלח, שעליו כתוב "ויתהלך חנוך את האלוקים": בראשית ה', כ"ד. הצדיק הבודד שבא אחריו הוא נח: שם ו', ט'. שניהם היו "צדיקים" רק בהשוואה ליתר בני-זמנם, שכנראה היו כולם רשעים: בראשית רבה כ"ה, ל; סנהדרין ק"ח, ע"א. 4 בראשית ו', ה'. ובבראשית רבה כ"ז: "הרשעים היו מכעיסים להקב"ה במעשיהם הרעים". 5 בראשית ו', ו'. וראו תנחומא, נ"ח ד'; התעצב כשראה שנתן "שאור רע בעיסה". 6 בראשית רבה כ"ז. מובא בפירוש רש"י על בראשית ו', ו' כששאלת "המין" מיוחסת ל"אפיקורוס אחד"; הרמב"ן כותב שם כי כל העניין הזה הוא "סוד גדול שלא ניתן להיכתב". 7 ברכות ס"א ע"א; בראשית רבה י"ד. 8 אבות ד' א; אבות דרבי נתן כ"א א'. וכן באבות ד' כ"ב: "ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך". ובספרי, דברים רז"ה: "לא דיברה תורה אלא כנגד היצר", ועוד רבות. 9 בראשית ו', ז'. 10 סוכה נ"ב ע"א-ע"ב; בקידושין ל' ע"ב, לדעה אחת "מתגבר", ולדעה אחרת "מתחדש" יצר הרע בכל יום. 11 "כמו יוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי": פסיקתא דרב כהנא, י' כ"ו; וכן, בנוסח שונה, בבראשית רבה נ"ד. השווה עצתו של הלל: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך": אבות ב' ד. 12 שבת ק"ה, ע"ב. 13 תנחומא ויגש ג'. 14 לשונו של בנין יהושע (לרבי יהושע בן יצחק נכד המהר"ל מפראג) בפירושו על "אבות דרבי נתן" כ"א, בשם רבי יוסף קארו. הוא מסיים ואומר: "ולכן גבורה נפלאה היא לכבוש את יצרו ולהכניסו תחת כפות רגלי היצר הטוב". 15 סנהדרין צ"א ע"ב; בראשית רבה ל"ד; מדרש תהילים ט'. 16 עירובין כ"א ע"ב; פסחים פ"ז ע"א, ועוד. 17 סוטה ה' ע"א; סנהדרין מ"ה ע"א. 18 למשל, לרבי מאיר: קידושין פ"א ע"א. רבי מאיר: "היה מתלוצץ בעוברי עבירה" ואומר להם: "נקל הוא להתגבר על היצר אם היו רוצים" (רש"י, שם), ולבסוף אף הוא לא התגבר על יצרו. סיפורים דומים על התגברות היצר הרע על יוסף הצדיק, רבי צדוק, רבי עקיבא ורב אליעזר הגדול, באבות דרבי נתן ט"ז. 19 בבא בתרא ט"ז ע"א. 20 פרקי רבי אליעזר י"ג (השטן נקרא שם בשם "סמאל"). 21 סוכה נ"ב ע"א. בהספדים, להבדילם משמחות, אין יצר הרע שולט בהם, ובכל זאת אמרו גם שם, "אנשים לבד ונשים לבד": שם, שם. 22 כתובות י"ג ע"ב; חולין י"א ע"ב. 23 ירושלמי כתובות א' ח. 24 ברכות ס"א ע"ב. 25 ויש גורסים, רבה. רבה היה מגדולי האמוראים בדור השלישי (בסוף המאה השלישית לספה"נ) ורבא בדור הרביעי (מתחילת המאה הרביעית). וראו "דקדוקי סופרים" על ברכות, שם. 26 סוכה נ"ב ע"א. 27 שם, שם. 28 כשאמר הנביא לישראל, חיזרו בתשובה, אמרו לו, אין אנו יכולים – "יצר הרע שולט בנו": סנהדרין ק"ה ע"א. 29 בראשית א' ל"א. 30 בראשית רבה ו'; קהלת רבה ג' י"א. 31 יומא י"ח ע"ב: רב ורב נחמן. 32 ואולם ההלכה נפסקה שלא ישא אדם אשתו ודעתו לגרשה: יבמות ל"ד ע"ב; רמב"ם, הלכות גירושין י' כ"א. 33 יומא י"ח ע"ב, ס"ז ע"א, ע"ד ע"ב; יבמות ל"ז ע"ב; כתובות ס"ב ע"ב – ס"ג ע"א-ע"ב. 34 ירושלמי קידושין ד' סוף י"ג. 35 סוטה מ"ז ע"א; סנהדרין ק"ז ע"ב; מסכת שמחות ב' ו. 36 רש"י על סנהדרין, שם, ד"ה יצר. 37 א.א. אורבך, "חז"ל – פרקי אמונות ודעות", עמ' 421. 38 כיום יש לכך הוכחות נוירו-ביולוגיות: תפקידי האונה הימנית מפותחים יותר בקרב נשים, לעומת תפקידי האונה השמאלית שמפותחים יותר בקרב גברים. 39 דברים ו', ה'. 40 "אינו אומר בכל לבך אלא בכל לבבך, בשני יצריך, יצר הטוב ויצר הרע": דברים רבה על דברים ו', ה'; ברכות ט' ה; תוספתא ברכות ז' ז; ספרי, דברים ל"ב. 41 "מורה נבוכים" ג' כ"ב. ומצינו כי "יצר הרע גדול מיצר הטוב שלש-עשרה שנים": קהלת רבה ג' י"א; אבות דרבי נתן ט"ז. 42 "שמונה פרקים", פרק ה'. 43 במדבר ט"ו, ל"ט. 44 במדבר רבה י"ז. ובירושלמי ברכות א' ח: הלב והעין הם "סרסורי חטא". 45 ספרי במדבר קט"ו; במדבר רבה י"ז; תנחומא, שלח ל"א. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"אלוקים לא קיים הבטחתו" - ומי אמר שהבטחות אחרות הוא יקיים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם ההבטחה להפוך את נינוה לא קוימה (ויונה הנביא הרגיש מרומה באופן אישי). אפשר לקרוא על הנושא שם, ובתמצית - אין לראות בסליחה ''ביטול ההבטחה'' לעונש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי שמץ ציניות: אני מלאת הערכה כלפי המאמץ שהשקעת בקיבוץ חומר לתגובה זו, ובעריכתה, שהיא עניין מאוד מסובך (למעשה, אפשר היה לערוך אותה באופן שהיה מקל יותר. נעזוב את זה). ייקח לי כמה זמן להבין. אך הערה אחת אעיר כבר עכשיו, ואין היא נוגעת לשאלת יצר הרע אלא דווקא לנושא התייחסות הדת אל האשה (וזהו, למעשה, במובנים רבים - אותו הנושא עצמו): התרשמותי, הן מדבריך שלך שבתגובתך זו, הן מן המובאות שבה, והן מן ההתוודעויות הלא-מספיק-מעמיקות שלי אל ארון הספרים היהודי: היהדות, כעוד דתות, אינה מתייחסת אל האשה כאל יצור אנוש העומד בפני עצמו, בעל אישיות, דעות, מחשבות, רעיונות ושיקול דעת. אין האשה אלא יציר בעל חשיבות משנית, ואינה קיימת אלא כגורם, שלילי או חיובי - ועפי"ר שלילי - העומד אך ורק בזיקה אל הגבר, שהוא-הוא ה"אדם", הוא-הוא הגזע האנושי - והאשה כל מהותה בכך שמעוררת או לא מעוררת את יצר הרע וכולי וכולי (ומהם כל הדיבורים האלה על "אשה, תינוק ויצר", וה"נחמה" {?} התמוהה שאתה מביא, בעניין היצר "שאינו מטבעו רע כל עיקר"? - הרי על פי כל אלה, אין האשה כלל בגדר אדם בוגר!). זה חבל, זה מצער - וזהו מן הגורמים העיקריים (אך לא הגורם היחיד), מדוע אין הדת מצליחה לעשות את "קפיצת הדרך" אל המאה העשרים ואחת. מעניין אם יש למישהו, לארז ליבנה או לשכ"ג (שכ"ג, בכל זאת... (-:), או למישהו, משהו לומר לגבי הערה מספר 38, בדבר ההוכחות הנוירו-ביולוגיות לכך שהנשים הן אווזות פותות, לעומת הגברים, שהם... נציגי הרציו עלי אדמות? (בתנאי שאין בסביבה נשים, ובתנאי שכבשו יצר הרע, ובתנאי ש... ובתנאי ש...) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעניין פמיניזם ויהדות ראי תגובה 200236 ותגובה 200388. תגידי, את באמת רוצה שאני אתחיל לצטט כאן מסקנות מחקריות מתחום חקר הנוירו-ביולוגיה בדבר החלוקה המוחית והטבעית בין האיש לאישה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומדוע שלא תעשה זאת (עם סימוכין, אם אפשר)? למען ההגינות, אולי תנסה לוודא שאין מחקרים המראים את ההיפך. אני אישית אינני מכיר מחקרים לא כאלה ולא כאלה, חוץ ממשהו שאני זוכר במעורפל על הבדלים קלים בתפיסה המרחבית או משהו כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב ידיעתי יש הבדלים אחדים בין מבנה המוח הנשי והגברי, בעיקר הקורפוס קאלוסום שהוא האוטוסטרדה העצבית שמקשרת בין שני חלקי המוח רחבה יותר אצל הנשים. הדבר מרמז, אולי, על כך שהחלוקה התפקודית בין שני החלקים פחות קשיחה אצל נשים. יש הבדלים נוספים בכמה אזורים (בלוטת יתרת המוח, כמדומני, ועוד) אבל אני לא יודע איך הם מתבטאים בחשיבה. אישית, לא אופתע אם יתברר שאכן ישנם מאפייני חשיבה שונים, וכמוך גם אני זוכר במעומעם משהו על התפיסה המרחבית השונה. על הספקולציות של מר פז הייתי אומר משהו אלמלא פחדתי ללכת בדרכי הרב כהנא זי''ע. ניצה וטלי בטח יודעות על זה הרבה יותר, אולי מי מהן תואיל ללמדנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אין צורך בציטוטים. מבלי לפגוע בך באופן אישי, שבעתי ציטוטים שנתגלו אח"כ כסלקטיביים ומגמתיים. חצי אמת, לעיתים קרובות, כמוה כשקר. *קישורים* - זה הרבה יותר טוב. סיפור הבריאה המקראי מחזק את התרשמותי: כל הברואים, קטנים כגדולים, מיבחוש ועד לפיל - כל אחד ואחד מהם נברא בפני עצמו, ואילו האשה - האשה היא צלע אדם ואינה יישות שלמה ועצמאית. ופרשנותו של דון יצחק אברבנאל, על היופי והפיוט שבה (שאיני מערערת עליהם) - אין בה כדי להיטיב את הרושם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי במשך דורות רבים התהלכה האגדה שלזכר האנושי צלע אחת פחות מאשר לנקבה? בילדותי מישהו עוד ניסה למכור לי את זה כהוכחה לאמיתות סיפור הבריאה, ולא אתפלא אם במאה שערים יש עוד כאלה שמאמינים בזה (מצד שני הם יודעים שאין במסכת סוכה נ"ב פרקים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת אגדה? אין שם איזה עניין עם משהו שנראה כשרידי צלע שלא התפתחו, אצל הזכר? (אני מתייחסת אליך כרגע כאל בר סמכא רק בגלל שאתה תמיד קורא את כל הסאיינסים והנייצ'רים שניה לפני שהם מופיעים. עוד לא עליתי על הפטנט. אבל באמת לא יזיק כאן מישהו שזו התמחותו) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
... או מוטב ... שרידי צלע עודפת שלא התפתחו - אצל הנקבה?... (אוי ויי, למה נותנים לאשה לעסוק בעניינים כל כך מסוכנים..) (זה בסדר, יש להם שם עוד המון סוגריים והמוווון שלוש נקודות, והם אמרו שאני יכולה להשתמש חפשי) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מישהו1 כבר רמז כאן פעם שרופאים לא חזקים במתמטיקה2, לא? Twelve pairs of flexible, archlike ribs form the lateral portions of the thoracic cage. They increase in length from the first to the seventh and then decrease again from the eighth to the twelfth. חידה (בלי להציץ): מי יותר גדולה, הצלע השביעית או השמינית?(Weinreb, E. L. 1984. Anatomy and Physiology. Addison Wesley Publ. Co., Inc. Menlo Park, CA. p. 345.) 1 חסוי. 2 אני לא אמרתי, ואני לא בא חלילה, ויש כמה יוצאי, אבל מה לעשות שהעובדות3. 3 למקרה שוירוס הציניות שוב משתולל ומעוור איילים: אני מקשקש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שאני מבין את התיאור הזה השביעית והשמינית צריכות להיות באותו האורך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה להאמין שהן *ממש* באותו האורך, אבל אתה צודק, אולי לזה הכוונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא, בעיקרו שני האתרים האלה: (הוא מדי פעם מת, למשל כרגע). אצלי ספרתי 12 צלעות. ואת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף פעם לא מיותר לקרוא את ראנדי: http://www.randi.org/jr/04-27-2000.html | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גדול, גדול. לפי הקישור של יובל, מספר הצלעות אצלך הוא די בסדר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין. אצלי(1) יש גם צלע רזרבית. ___ (1) בצלחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בימינו התהפך הגלגל וישנן נשים שמתהלכות עם פחות צלעות מאשר הגברים, והללו סוגדים להן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני תמיד אהבתי את הפרשנות לפיה אדם הראשון נברא חציו זכר וחציו נקבה. לפי ההסבר הזה, "צלע" מופיעה בסיפור במובן הגיאומטרי (כמו צלע של ריבוע), כלומר במובן של "צד". אלוהים לקח צד אחד של האדם והפך אותו לישות בפני עצמה - האישה. שיווני למדי, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק חבל שהשפה העברית שוביניסטית, ואומרת ''לא טוב היות האדם לבדו'' במקום ''לבדה'' או ''לבדם'' על האנדרוגינוס. אז האמינות טיפה בעייתית (אה, וגם אלוהים זכר, אבל זה עניין אחר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר אמרתי את זה פעם (ואם לא, אז עכשיו זה הזמן) - חלוקה לזכר ונקבה רלוונטית כשיש מינימום שניים מאותו הסוג. (כשלפחות לאחד/ת מהן/ם יש אברי רביה שונים מהשני/ה) כמו שאין לך "אבן" ו"אבנה" (או "אבנית" או "אבנונית") כי אין משמעות לחלוקה זכר/נקבה אצל סלעים, ככה אין "אלהים" ו"אלהימית" או "אלוהימה"1 הטענה שרוח אלוהים המרחפת לה אי שם למעלה היא בעלת מין כלשהו סותרת את התפיסה המונותאיסטית. ככה שאם אנחנו בקטע של "ה' אלהינו ה' _אחד_" אז בבקשה, החלוקה למין לא יכולה להיות רלוונטית, ונכון באותה מידה יהיה להכריז "ה' אלהינו, ה' אחת", ויפה שעה אחת קודם. 1אפילו אם באייל טוענים שיש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המעניין בדבר הוא שגם בשפה שהיא טיפה יותר נורמלית מהבחינה הזו ולא נותנת אבחנת מין לדברים חסרי מין - אנגלית - מתייחסים אל אלוהים כאל זכר. כנראה שמישהו שם למעלה חושב שזה כן רלוונטי, משום מה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, יש הרבה אנשים שחושבים הרבה דברים. אני ואלוהים סוגרות דברים ביננו, ככה שזה לא אמור להטריד אותי, נכון? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באנגלית אין הבחנת מין בכלל (גם עבור דברים בעלי מין), חוץ מאשר he/she, וכן his/hers (ואולי כמה דברים דומים). השימוש המועט שבכל זאת יש בהבחנות הללו עבור אלוהים - נובע מסיבות טריביאליות (מינו של ישו, הזיהוי בין ה"אב" לאלוהים היהודי, התרגום של התנ"ך). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מדבר על השימוש בHe כאשר מדברים על אלוהים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ממש לא בטוח שיש שימוש כזה בכתובים הנוצריים (בתנ"ך יש?) וגם אם כן, זה כנראה נובע מהסיבות הטריביאליות שציינתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר מפסוק ה' בבראשית, כמובן: 5: And God called the light Day, and the darkness he called Night. And the evening and the morning were the first day. גם בברית החדשה לא קשה למצוא. מתי ד' במקרה זה:10: Then saith Jesus unto him, Get thee hence, Satan: for it is written, Thou shalt worship the Lord thy God, and him only shalt thou serve. אז נכון, אפשר להגיד שזה טריוויאלי בגלל התרגום, אבל לא יזיק לזכור שכשמדברים על כלבים, למשל, בתרגום לאנגלית הם הופכים ל-it. אני חושב שיש משהו בעובדה שבחרו להשאיר את אלוהים בעל מין גם באנגלית.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כעיקרון מעדיף הסברים טריביאליים. ענין של העדפה אישית, אני מתאר לעצמי. אני מניח שיש יותר סיבות להאמין שהסברה שלך היא הנכונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא לא סותרת שום תפיסה מונותאיסטית. לא קיימת תפיסה מונותאיסטית של ''אנרגיה קוסמית'' (וגם אם כן..זו סתם אמירה המתפקדת כעלה תאנה). בתכלס, הדתות המונותאיסטיות מקדשות זכר ומדברות על אלוהים כזכר. יהוה- הוא בפירוש זכר..ולא סתם זכר אלא אחד שטני, קנאי, ערס, אטום לעוולות וכו'. המשיח הוא זכר, הרבנים זכרים, הערכים גבריים קיצוניים, שרשרת הדורות היא של יהודים-זכרים והנשים-ילדות כנראה חוו הזנחה משמעותית..כמו בהודו, עד כי הרבה מהן מתו וכל הנשים והילדות באותה תקופה נאנסו. לא קיים אף סרט, לא קיימת אף סדרה ולא קיים שום דבר שלא מזכירים בו כל רגע את אלוהים המונותאיסטי-זכרי-גברי. לשייך לזכר המטופש והאכזרי הזה, מין נקבה זה הזוי. האלות היו לפניו וממשיכות ממש מעט אצל הניאו-פאגנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלוקים אינו זכר, במקומות רבים בתנ''ך הוא מופיע בלשון נקבה. מובן מאליו שאלוקים גם אינו נקבה, הוא בכלל לא קשור למושגים של זכר ונקבה, רק שהעברית מסווגת כל דבר לזכר או לנקבה, ולכן בתנ''ך מופיע אלוקים פעם כזכר ופעם כנקבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלוהים היה נקבה, עד שברא לעצמו זכר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתם מנהלים פה דיון ענייני או סתם נהנים לסתור אחד את השני בלי שום ביסוס? 8.6 - אם אתה מדבר ברצינות, אז תענה עניינית ותסביר איך הגעת למסקנה הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא אמרה לו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה אלוהים מופיע בתנ"ך כנקבה? בבקשה תני מראי מקום, אם את יכולה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא דברה על אלוקים, לא אלוהים. אלוקים מופיע בתנ''ך כנקבה באותה תדירות שהיא מופיעה כזכר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אלוהים ברא את העברית אז להמ הוא עשה אותה בלשון זכר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואז ברגע האחרון, מסיבות לא ברורות, החליט לשנות את הממשק המיני לממשק של שני-מינים. וכמו תמיד כשעושים שינויים של הרגע האחרון, דברים מתפקששים, ומגלים את זה רק אחרי שמשיקים את הפרוייקט... אולי הם התחילו גרסה שתיים איפשהו, שבנויה דו-מינית כבר מהגן הראשון. הפעם הם עשו את זה כמו שצריך. שם - גברים הם *גברים* ונשים הן *נשים*. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהקשר זה, בדיחה: אדם נמצא לו בגן-עדן, משועמם, משועמם, משועמם.. הוא כבר אכל מכל הפירות שמותר לו, וגם התרחץ בארבעת הנהרות ונתן שמות לכל בעלי החיים. "אלוהים" הוא קורא בקול תלונה "למה בכלל יצרת אותי, כל כך משעמם לי!". "צודק" רעם קול האלוהים בהתנצלות "הייתי עסוק עם יצירת יקומים מקבילים וקצת שכחתי ממך. יש לי משהו בשבילך, עזר-כנגד, נפלא, אתה עוד תודה לי, אבל, זה יעלה לך" "מה?" שאל אדם בחשש. "שתי הרגליים, הלסת התחתונה, וכליה אחת לפי בחירתך". "לא,לא..זה יותר מדי, אין לך משהו יותר זול?" "הממ.. יש לי משהו קצת פחות מוצלח, אבל עדיין באיכות מעולה, זה יעלה לך רק עין ימין, אצבעות יד שמאל וקצה החוטם" חיכך אדם את ראשו ואמר: "מה תתן לי בשביל צלע?" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שויוני מאד. השאלה היא אם הזרם המרכזי ביהדות לדורותיה נתן לסיפור הבריאה את הפרשנות הזאת, או פרשנות קצת פחות מחמיאה (ע"ע הציטטות שהבאתי). מה דעתך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אדמיאל קוסמן על "ניסיונות שונים לספר מחדש, באופן שוויוני והגיוני, את סיפור הבריאה השני, שעל פיו נוצרה האשה מצלעו של אדם". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. לא הבנתי, האם באת להאשים אותי בהבאת "ציטוטים שנתגלו אח"כ כסלקטיביים ומגמתיים"? ואכן, גם אני סבור ש"חצי אמת, לעיתים קרובות, כמוה כשקר", אבל האם תוכלי בבקשה להצביע בפני על ציטוט סלקטיבי ומגמתי שברשימתי. ככל הזכור לי, עד כה היו אלה דווקא ציטוטים לטובת הצד השני של המטבע, כפי שהצבעתי כאן: תגובה 200388. 2. לפני שאת מסיקה את מסקנותיך מסיפור הבריאה המקראי, הרשי בבקשה לומר לך שאולי לא קראנו את אותו הסיפור. לעיונך, הנה ניתוח הסוגיה כפי שכתבתי לעצמי לפני כשנתיים לאחר חקירת הנושא: בספרה המונומנטלי על המין השני" משתמשת הפילוסופית הצרפתייה הנודעת סימון דה בובואר, בין היתר, בתיאור המקראי של בריאת האישה הראשונה מצלעו של האדם הראשון, כדי לאשש את גישתה בדבר מעמד האישה כישות שונה מן הגבר. לדעת בובואר, תיאור הבריאה מבטא אבחנה מהותית בין האיש לבין האישה. לפי בובואר, בתיאור המקראי של בריאת האישה הראשונה נראה כי חוה לא נוצרה בשעה שנברא אדם, ואף לא מאותו חומר גלם שממנו נוצר האדם בעצמו. לידתה של חוה לא הייתה עצמאית, שהרי היא נלקחה מצלעו של האדם. אלוקים לא בחר לברוא אותה כתכלית לעצמה, אלא כעזר וכתכלית לאדם, והיא נועדה לסייע לו ולהושיעו מבדידותו. נמצא שבן זוגה היה מקורה ותכליתה, והיא הייתה ברייה מודעת אך כנועה מטבעה. אליבא דבובואר, טמונה בתיאור המקראי "התקווה הפלאית שתלה הגבר תכופות באישה. הוא מקווה להגשים את עצמו כהוויה באמצעות בעלות בשרים על הוויה אחרת, ולאשר את תחושת החירות שלו באמצעות כניעותה של נפש חופשייה". אציין במישור הסמלי, את ביאורו של דון יצחק אברבנאל מן המאה ה-15. בתקופה שבה מעמד האישה לא היה מושג נורמטיבי מקובל בשיח התרבותי, הסיק אברבנאל ממעשה בריאת האישה דווקא מן הצלע, את ההפך הגמור – סמל לשוויון בין המינים: "והנה, לא ברא את האישה מן הרגליים, שהוא החלק היותר שפל – כדי שלא תהא בעיניו כשפחה. ולא בראה מן הראש כדי שלא תהא בעיניו כגברת הבית. אבל, בראה מן הצלע, שבאמצע הגוף, שתהא בבית כמותו". זאת ועוד, ניתוחה של בובואר מתייחס לתיאור הבריאה בפרק ב' של ספר בראשית, לפסוק: "ויאמר ה' אלוקים לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" (ב, י"ח). אבל קיים גם תיאור אחר לגמרי, המופיע בפרק א' של ספר בראשית. שם אנו מוצאים: "ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (א: כ"ז). מתיאור זה משתמע בפשטות, כי הזכר והנקבה נוצרו כאחד. כמו כן, נראה כי הצלם האלוקי, שהוא מותר האדם על כל שאר הנבראים ומהווה מקור נורמטיבי לכבוד האדם לזכויותיו ולמעמדו, מאפיין את הזכר ואת הנקבה גם יחד. היה זה הרש"ר הירש מגרמניה שזיהה בשינוי הכינויים מיחיד לרבים בהצגתם הבראשיתית של איש ושל אישה (בפרק א' בספר בראשית), "שיווי משקל לאצילותם המוחלטת ולמלוא אחידותם במושג אדם שנברא בצלמו ובייעודו", כהגדרתו. כאשר "צלם אלוקים מקיף את שני המינים"; ו"איש ואישה יחדיו ממצים מושג אדם". נמצא, כי בניגוד גמור לבובואר, הרב הירש מגלה בתיאורי הבריאה של ספר בראשית את השוויון המוחלט בין האיש לאישה; את בריאתם באותה ישירות ובאותה רמה תכליתית ואת ניחנתם באותו צלם אלוקים. השאלות הנשאלות אפוא הן: היכן נמצא אותו שוויון מוחלט שמזהה הרב הירש, בפרקו השני של ספר בראשית, שם ניצב הזכר במרכז והאישה עוזרת לו? וכיצד בכלל ניתן ליישב את הסתירה הקיומית בין שני פרקי בראשית אלו? בין "זכר ונקבה ברא אותם" (א: כ"ז) לבין "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" (ב: ט"ו). על סתירה עקרונית זו עמד הרב יוסף דב סולובייצ'יק מבוסטון, שהבהיר באחד מחיבוריו הנודעים כי השוני בתיאורי הבריאה נעוץ בקיומן של שתי פנים בכל אדם ואדם. לפי נקודת השקפתו, נראה כי נכונים הם, הן תיאורה של בובואר והן תיאורו השונה בתכלית של הרב הירש, אלא ששניהם מתייחסים לפנים שונות של האדם. תיאור הבריאה לפי הרב הירש, משקף את הפן האידיאלי והרוחני של האדם, את צלם האלוקים שלו. לעומת זאת, בובואר מתייחסת לפן אחר של האדם, שבו מודגש אינסטינקט הקיום הבסיסי ביותר שלו. אין אפוא סתירה בין שני התיאורים של ספר בראשית ואין לפנינו מחלוקת פרשנית, אלא מדובר ברבדים שונים באישיותו של כל אדם. וההבחנה הזו, בין הפנים השונים באישיותו של אדם, מהווה נקודת מוצא לעיון במקורות חז"ל השונים, שכן היא אינה מצטמצמת למוצא המינים, אלא חז"ל רואים שְנִיוּת (דיכוטומיה) זו בין צידיה השונים של האנושות, כתהליך נמשך, הפועל את פועלו מאז בריאת האדם ועד לקץ הימים. יחד עם זאת, ראוי לציין, שבאחד מחיבוריו המאוחרים יותר של הרי"ד סולובייצ'יק, ("אדם וביתו: שש מסות על חיי המשפחה", שהופיע לאחרונה בעברית בתרגומו מאנגלית של הפרופ' אביגדור שנאן), מתברר שהרב סולובייצ'יק ניסח קביעה דומה לזו של הרב הירש. "אין ספק שבעיני ההלכה נהנים הגבר והאישה ממעמד שווה, והם בעלי ערך זהה במה שנוגע להווייתם כבני אנוש", מדגיש הרב סולובייצ'יק, "שניהם נבראו בצלם אלוקים, שניהם הצטרפו אל קהילת הברית בהר סיני, שניהם מחויבים לייעודנו העל-היסטורי, שניהם משתוקקים לקרבת האלוקים ומחפשים אחריו, ועם שניהם הוא מקיים דו-שיח". ובהמשך שם: "העובדה שבין נביאינו נמצאו גם נשים אשר האלוקים דיבר עמן, היא הוכחה ברורה כי מעולם לא ערכנו הבחנה בין המינים במסגרת מערכת ערכית כלשהי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נהניתי לקרוא את התגובה שלך. באמת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, מה שאני יכול להסיק הוא, שהגבר והאישה שווים באיזה מישור רוחני אידיאלי, אין לו השלכות ישירות על חוקים או כללים פיזיים (אחרת אשה הייתה מחוייבת בכל מצוות התעשה, שהן, לכאורה, חלק חשוב מאד מחייו הרוחניים של היהודי); ואילו הגבר בכל זאת עליון באותו מישור אינסטינקטיבי, יצרי, ונחות, אשר לנו יש הכבוד המפוקפק לאכלס. מכאן, שלאחר שקילפנו את מס השפתיים לחירות, שוויון ואחווה בין המינים, מתקבלת התמונה המקורית: האישה נחותה מן הגבר, ייצרית יותר ממנו (נחותה ממנו במישור האינסטינקטיבי), ונספחת לו כצלע. זה אולי ישתנה בגאולה (לפני או אחרי הקרב בין הלויתן ושור הבר?), אבל בעולם הגשמי והירוד שבו אני ואתה והמדיינים באתר הזה חיים, מסתבר כי היהדות רואה בנשים נחותות מגברים, ראיה אשר בדרך כלל יוצרת חוקים המפלים את הנחות על פני העליון, דהיינו, את האשה על פני הגבר. זה עולה מן ההסברים שאתה עצמך הבאת, על מנת לסתור טענה זו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנגד התאור המלבב שלך על סיפור הבריאה, הנה פרשנות שונה במקצת לעניין בריאת האישה (בחסות האתר המשוקץ "חופש" ומקורות אחרים, משוקצים לא פחות: "שאלו את ר' יהושע. . . מפני מה האישה צריכה להתבשם ואין האיש צריך להתבשם? אמר להם: אדם נברא מאדמה והאדמה אינה מסרחת לעולם. ואישה נבראה מעצם. משל: אם תניח בשר שלשה ימים בלא מלח - מיד הוא מסריח" (ברא' רבא י"ז). ועל החטא הקדמון משלמת העדה הנשית כולה, עד עצם ימינו אנו: "שאלו (תלמידיו של רבי יהושע את רבי יהושע): מפני מה האיש יוצא ראשו מגולה והאשה ראשה מכוסה, אמר להן (משל למה הדבר דומה) לאחד שעבר עבירה והוא מתבייש מבני אדם, לפיכך יוצאת וראשה מכוסה, ומפני מה הן מהלכות אצל המת תחלה אמר להם על ידי שגרמו מיתה לעולם, לפיכך הן מהלכות אצל המת תחלה . . . ומפני מה ניתן לה מצות נדה, על ידי ששפכה דמו של אדם הראשון לפיכך ניתן לה מצות נדה, ומפני מה ניתן לה מצות חלה, על ידי שקלקלה את אדם הראשון שהיה גמר חלתו של עולם, לפיכך ניתן לה מצות חלה, ומפני מה ניתן לה מצות נר שבת, אמר להן על ידי שכבתה נשמתו של אדם הראשון לפיכך ניתן לה מצות נר שבת." (שם) ברור שיצור נקלה זה, שאחראי לגרוש מגן העדן (והתגלגל מאוחר יותר בלילית) משול לחפץ: "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו - עושה, משל לבשר הבא מבית הטבח: רצה לאוכלו במלח - אוכלו, צלי - אוכלו, שלוק - אוכלו, וכן דג הבא מבית הצייד" (נדרים כ'). או, לכל היותר, חיה טמאה: "יש להיזהר שלא ילך איש בין שתי נשים ולא בין שני כלבים או שני חזירים, וכן לא יניחו האנשים שתלך ביניהם אישה או כלב או חזיר" (קצש"ע ג'/ ח') ולכן אין לצפות שיקבל יחס של אדם ממש: "אין שואלים בשלום אישה כלל, ואפילו על-ידי בעלה אסור לשלוח לה דברי שלומים" (שלחן ערוך ט'). ומה לאישה כי תלין, הרי לא נועדה אלא לשמש את בעלה: "והטעם שנפטרו הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמה, לפי שהאישה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו, ואם היתה מחויבת במצוות עשה שהזמן גרמה, אפשר שבשעת עשיית המצווה יצווה אותה הבעל לעשות מצוותו, אם תעשה מצוות הבורא ותניח מצוותו, אוי לה מבעלה, ואם תעשה מצוותו ותניח מצוות הבורא, אוי לה מיוצרה. לפיכך פטרה הבורא ממצוותיו כדי להיות לה שלום עם בעלה" (אבודרהם, השלם, עמ' כ"ה). "נמצאו כל המלאכות שכל אשה עושה אותן לבעלה חמש מלאכות, טווה ורוחצת פניו ידיו ורגליו ומוזגת את הכוס ומצעת את המטה ועומדת לשמש בפניו, והמלאכות שמקצת הנשים עושות אותן ומקצתן אינן עושות שש מלאכות, מטחנת ואופה ומבשלת ומכבסת ומניקה ונותנת תבן לפני בהמתו". (רמב"ם, הלכות אישות פרק כא הלכה ז) "כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט". (שם, הלכה י) "אם הוא חולה, ואין לו מי שישמש אותו זולתה, מותרת לשמשו. . . אפילו להקימו ולהשכיבו ולתמכו. . . ואם האישה חולה, אסור לבעלה לשמשה אפילו בלא נגיעה. . . (הלכות נידה קנ"ג/י"ד, קצש"ע) טוב, הרי לא תצפה מגבר שיעבור על מצוות נידה בשביל מי שהיא "אישה חמת מלא צואה ופיה מלא דם" (שבת קנ"ב). אבל כל אלה, רק כל עוד הוא חפץ בה. אם שינה את טעמו, טאף שיט: "בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערוות דבר (דב' כ"ד/ 1), ובית הלל אומרים: אפילו הקדיחה תבשילו. . . ר' עקיבא אומר: אפילו מצא אחרת נאה הימנה" יש, כידוע, עוד הרבה כאלה באמתחת, על כל אמירה של הרב סולובייצ'יק , ולהשומע ינעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעמד האישה ביהדות נתפס בצורה מעוותת על ידי מי שאינו מכיר את היהדות מקרוב. מונחים מסוימים מן המקורות המתארים את דמות האישה, מעוררים פעמים רבות קונוטציות שליליות אצל בן תרבות המערב, כאשר הסיבה לכך היא בעיית המינוח. חוסר ידיעה והיכרות של ההקשר בו נאמרו דברי חז"ל, עלול להוביל לפירוש מוטעה של המונחים, שכן המשמעות של מונח מסוים יכולה להשתנות מקצה לקצה במעבר מהקשר אחד למשנהו או מתרבות אחת לרעותה. במחקרו של ד"ר אבי ויינרוט ("פמיניזם ויהדות", הוצ' ידיעות אחרונות, 2001) מתברר שבניגוד גמור לתפיסות עולם ולגישות השונות והמשונות בהתייחסות לאישה, ליהדות גישה ריאלית ופרגמטית, המתארת את האישה בדומה לאיש – ארצית ואנושית. היא רואה באישה צלם אלוקים לא פחות מן האיש ומכירה בשוויון ביניהם במידה הראויה והמסוימת. פרט שבעצם מצביע בעקיפין על מקורם הקדום של ערכי השוויון ביהדות; אלה שניתנו למשה בסיני וכלל לא צמחו או התפתחו מתוך כור ההיתוך עם תרבויות המערב. "הפמיניזם הקלאסי ניסה לסתור את הטענה כי אישה אינה מסוגלת להיות שותפה שווה לגבר מטעמים פיזיים ופסיכולוגיים", מציין ויינרוט. "מטרת הפמיניזם הקלאסי הייתה לפרוץ דרכים ולהוכיח כי האישה שווה לגבר בתכונותיה ובכישוריה וכל מה שיכול וכשיר הגבר לעשותו יכולה גם האישה לעשות ואולי אף טוב יותר. לעומת זאת, הפמיניזם המודרני אינו מנסה להוכיח כי נשים שוות לגברים, אלא – כי על אף השוני הקיים בין המינים, (שיש לציין כי השוני הקיים הוכח מבחינות נוירו-פיסיולוגיות מדעיות – א"פ), אין כל מקום להפְלות ביניהם. נראה כי גישת חז"ל תואמת לגישת הפמיניזם המודרני. כפי שהיטיב לסכם הדברים בתמציתיות, הרב אליהו כי טוב בספרו 'איש וביתו', (עמ' קכ"ה): 'חכמי ישראל אינם מרבים דברים על שוויון זכויות האישה ועל החזרת כבודה, שכן ישראל שהם חיים על פי חוקי ה' ותורתו מעולם לא שללו מן האישה את זכויותיה ולעולם גם לא יוכלו ולא ירצו להוסיף על זכויותיה תוספת כלשהי. האיש והאישה – שני מלכים המשמשים בשני כתרים, ומלכותם בשני עולמות משלהם. שני מינים בתוך המין האנושי. שני תפקידים לשניהם ושני סוגי זכויות. שתי מעלות נפרדות ונכבדות, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה'." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקוץ באליה שאתה מציג הוא במשפט "היא רואה באישה צלם אלוקים לא פחות מן האיש ומכירה בשוויון ביניהם במידה הראויה והמסוימת" - ובפרט במילה "המסוימת". הרב אליהו כי טוב שאתה מצטט כאומר "מעולם לא שללו מן האישה את זכויותיה ולעולם גם לא יוכלו ולא ירצו להוסיף על זכויותיה תוספת כלשהי" לא מפרט, לפחות בציטוט שהבאת, מהן אותן זכויות שאינן נשללות. האם הוא מתכוון ל"מה שקנתה אשה קנה בעלה" (בסגנון, מה שקנה עבד קנה רבו) (תלמוד בבלי מסכת גיטין דף עז עמוד א) או שמא ל "נשים, אפילו מאה - כעד אחד דמי" (יבמות קט"ו). מה שהוא כן מציין, במפורש, הוא שלעולם לא יוכלו להוסיף על אותן זכויות שהוקנו לה לפני אלפי שנים תוספת כלשהי. ולמה "אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה", אם לא כדי לשמר את המונופול הגברי על ההיררכיה החברתית? למה החלוקה העתיקה, והלא הוגנת, על פיה ""נשים אינן בנות הוראה ואין לסמוך על דבריהן" (במד' רבא י'/י"ז 9) שרירה וקיימת? מדוע ""כל משימות (=מינויים) אין ממנים אלא איש" (רמב"ם, הלכ' מלכים)? מה ההגיון ב""יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים" (ירו', סוטה ג'/ד') בימינו אנו, כשהאנושות כבר עשתה צעד או שניים קדימה? ואם שתי הממלכות נכבדות, מה פשר "אוי לו למי שבניו נקבות." (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ק עמוד ב), מה ההגיון ב"טוב לו לאדם שיהיו בניו כחמורו של בן יאיר ולא שיעמיד בנות" (מדרש תנחומא פר' חיי שרה סימן ב), ואיזו סיבה יש ל "אין חוכמה לאישה אלא בפלך" (יומא ס"ו) בעידן שנשים הוכיחו את יכולתן אפילו לכתוב באייל? הטיעון שלך על "חוסר ידיעה והיכרות של ההקשר בו נאמרו דברי חז"ל" כטיעון כוללני הוא טיעון ריק מתוכן, אם לא תבהיר באיזה הקשר יש לציטוטים שהבאתי משמעות אחרת. מה ההקשר לפיו " . . . והוא יחזיק בה כשפחה . . . והנה זו מידה כנגד מידה כי היא נתנה גם לאישה ויאכל במצותה, וענשה (האל) שלא תהיה היא מצוה עליו עוד, והוא יהיה מצוה עליה כל רצונו" (רמב"ן) מקבל משמעות סבירה ונכונה עבור העולם בו אנו חיים? _______________ חידה: לשלל הציטוטים השתרבב אחד שהמצאתי כרגע. בין הפותרים יוגרל עותק של הברית החדשה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ע"ס הכרות מסוימת עם כתביך ועם כתבי א.א.מילן אני מהמר על אי-אה, חמורו של בן יאיר. 1 1 מאחר וזכיתי כבר בספר הנ"ל לאחר שפתרתי את התשבץ השבועי של "עדת יהווה", האם אוכל לקבל שני כרטיסים לפסיון במקומו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ידעתי שהחמור הזה לא יודע לשמור סוד. לפסיון נשארו שני מקומות על הצלב. מעוניין? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאז פרשת בלק, חמור לא שותק גם אם תכה אותו במקל. להצלב לצידו של המושיע? אני נראה לך גנב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא היה חמור, זאת היתה אתון, וכידוע ''עשרה קבים שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים'' (תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מט עמוד ב). לא יודע, יש משהו אפל בשם שלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבי סבי יענקל שוורץ היה מנקה ארובות, מקצוע מכובד לכל הדעות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלו קראת את ספרו של יגאל גלאי ''האח הנידח'', היית יודע ש''גנבים'' באותה תקופה (ממש כמו ''ליסטים'') הייתה לשון נקייה ל''לוחמי גרילה''. ואין צורך לומר שהצליבה הייתץה עונש מיוחס מאוד, השמור לפוליטיים בלבד. כלומר, היה אז כבוד, ואפילו חובה לאומיח, להיחשב לגנב בעיני הרומאים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שכבר כתבתי למעלה, ומשום מה בחרת לתעתע בדברי, אבקש להדגיש שוב כי מונחים מסוימים מן המקורות המתארים את דמות האישה, מעוררים פעמים רבות קונוטציות שליליות אצל בן תרבות המערב, כאשר הסיבה לכך היא בעיית המינוח. חוסר ידיעה והיכרות של ההקשר בו נאמרו דברי חז"ל, עלול להוביל לפירוש מוטעה של המונחים, שכן המשמעות של מונח מסוים יכולה להשתנות מקצה לקצה במעבר מהקשר אחד למשנהו או מתרבות אחת לרעותה. הלו, קלטת? האם יש קליטה? יחד עם זאת, בתגובתך עוררת היבט נוסף במעמד האישה ביהדות ואליו אתייחס ברצינות. אחת מן הסוגיות המעניינות והאקטואליות בנידון, היא: נשים וחובת לימוד תורה. ביהדות, לימוד כתבי הקודש הוא חובה דתית בסיסית. חכמינו ז"ל החשיבו ביותר את החינוך וראו בלימוד מעשה של עבודת השם לא פחות מהתפילה. הוצאת נשים מכלל חובה זו היו לה השלכות מרחיקות לכת על מקומן בחיים הדתיים. המשנה והתלמוד ראו בלימוד מצווה לגברים ולא לנשים. במאה ה-12 כתב הרמב"ם שנשים פטורות מלימוד תורה, אולם אם הן לומדות הן זוכות לשכר. האב אינו צריך ללמד את בתו תורה, ואם לימד אותה תורה שבעל פה, כאילו לימדה תִפלות (הלכות תלמוד תורה: א, יג). יחד עם זאת, יש סימנים המעידים שהחיים היהודיים היו מורכבים יותר ממה שעולה מהכללים הקפדניים הללו. הספרות מתקופת המשנה, למשל, יודעת לספר על נוכחותן של נשים בשיעורים של החכמים ולפחות אישה אחת, ברוּריה, הייתה בעצמה בקיאה בהלכה. בימי הביניים, כתב חכם נוצרי בן זמנו של הרמב"ם, אחד מתלמידיו של הסכולאסטיקן המפורסם אבלארדוס: "היהודי, עני ככל שיהיה, אם יש לו עשרה בנים ילמד את כולם אלף-בית, לא לשם פרנסה, כפי שעושים הנוצרים, אלא על מנת שיבינו את חוקי אלוקים שבתורת ה' – ולא רק את בניו אלא אף את בנותיו". (א"א אורבך, "בעלי התוספות", עמ' 18;Paul Johnson, A History of the Jews, London: Nicolson, 1987, 193). במשך הזמן נעשו מאמצים ליישב את העיקרון עם המעשה. במאה ה-13, מציין מחבר "ספר חסידים" (בסימן שי"ג), שנשים פטורות מלימוד תורה חוץ מהלכות הנוגעות אליהן, כי אם לא ילמדו את המצווה, כיצד יוכלו לשמור אותה? בשלהי המאה ה-16, טען הרב יהושע פלק, מחבר הביאור על סוגיות התלמוד בשם "פני יהושע", שהפסק של הרמב"ם התייחס רק לבת שאביה מלמד אותה; מותר לבת ללמוד בעצמה. פוסק הלכה בולט שהרחיק לכת עוד יותר במאה ה-20 הוא הרב ישראל מאיר הכהן, המוכר יותר בשם ספרו הקלאסי על הלכות לשון הרע "החפץ חיים", (ומחבר הביאור "משנה ברורה" על פסקי הלכה של "שולחן ערוך" מאת ר' יוסף קארו, שלימים הפך לאבן דרך בהתפתחות ההלכה היהודית), שסבר כי קביעת התלמוד התייחסה לנסיבות מסוימות שאינן חלות עוד. הן הניחו קיומה של אווירה שבה "מסורות ומנהגים עתיקי-יומין היו מושרשים", ובנות למדו על היהדות לא באמצעות לימוד פורמאלי אלא פשוט מהתבוננות בנעשה בבית. בימינו השתנו שני דברים. ראשית, המשפחה היהודית הייתה בתהליך של פירוק: היו משפחות שהתרחקו מהדת, אחרות הופרדו בשל גלי ההגירה ממזרח אירופה. שנית, בנות למדו לימודים כלליים וצריך לאזן אותם בחינוך יהודי כדי שלא ינטשו לגמרי את היהדות. באווירה חדשה זו, לא רק שאין איסור אלא אף חלה חובה דתית להעניק לבנות חינוך יהודי, והדבר רצוי ומבורך. מכאן ש"אם הדבר לא ייעשה", כתב החפץ חיים, "הן עלולות לסור לגמרי מדרך ישרה ולעבור על אושיות הדת". (ליקוטי הלכות לסוטה, כ"א). הפסק שלו התקבל, ובמזרח אירופה הוקמה רשת בתי ספר יהודיים לבנות בשם "בית יעקב", מיסודה של שרה שנירר, אשר השתייכה בעצמה לקבוצה החרדית של חסידי בעלז. מאז ועד היום, מתקיימים מוסדות חינוך אלו בכל קהילות ישראל המנהלות אורח חיים אורתודוקסי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שכבר ניסיתי להבהיר, אין בעיני שום ערך לאמירות כוללניות על "בעיית מינוח" או " חוסר ידיעה והיכרות של ההקשר" בלי שאתה מפרש (פשט יספיק לצרכינו) את המונחים באופן הנכון לדעתך, ומביא את ההקשר הנכון. לזה אתה קורא "תעתוע", וממשיך, בנועם הליכותיך ודרכי השלום הרגילות שלך, עם "הלו, קלטת? האם יש קליטה?". פשוט תענוג צרוף להתקל שוב ושוב בתרועות חמת החלילים שאתה משמיע; כמוה, גם אתה מפיק את הצלילים הצורמים שלך מתוך שק מלא אויר. אשר לשאר, אכן מעודד שחל *איזשהו* שינוי במעמד האישה מאז הימים בהם הארץ נחשבה שטוחה. טיפין טיפין ובצעדי צב אפילו האורתודוכסיה נאלצת לכופף פסקי הלכה של חכמי הדורות הקודמים, אלא שהיא מתעקשת לשמור על פער מבטיח של כמה עשרות שנים בינה לבין העולם העכשווי. הנה כבר מותר לנשים להצביע וללמוד תורה (עד נישואיהן, כמדומני) ואפילו, תצילנה האוזניים, לוותר על "כבודה של בת מלך פנימה" ולצאת לעבודה לפרנס את בעליהן האברכים. המהפכנים הגדולים מתירים לאישה גם לנהוג ולהוביל גברים, והשמיים אינם נופלים (אולי כדי שלא יאבד משענה של הקשת). אלא שאת כל אלה עושה האורתודוכסיה בכבדות וכמי שכפאה שד, בדיוק בגלל אנשים כמוך שנצמדים בציפורניהם ל"אין חדש תחת השמש" כאילו לא התגלו בינתיים כמה מיליארדים של שמשות שאפילו בעל החלומות לא חלם עליהן. ואם ברוריה,אותה אישה מיוחדת שהצליחה לפרוץ את הגטו הרוחני, היתה נפגשת איתך, אין ספק שהיית מצטט לה קומץ מאותן התבטאויות שהבאתי מחוץ להקשרן כדי לשכנע אותה שמוטב לה להשקיע את זמנה בקילוף בולבוסין ולא להתערב במה שמיועד לגברים, שהרי אין שום חפיפה בין המלכויות השונות. או שמא אני שוב טועה בהבנת הדברים בגלל בעיות הקליטה המפורסמות שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מילא הוא, אבל אם ברוריה היתה נפגשת עם גיל רונן... את הצורה היה קורע לה זה. מאמרו הידוע לשמצה היה נקרא מן הסתם: "בנות המשעזא"ב נגד 200,000 גברים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ממש לא יודע על איזו פלנטה אתה חי לפי התיאורים הנסחפים שלך: "חל איזשהו שינוי במעמד האישה מאז הימים בהם הארץ נחשבה שטוחה. טיפין טיפין ובצעדי צב אפילו האורתודוכסיה [מי היא בדיוק "האורתודוקסיה"?] נאלצת לכופף [?!] פסקי הלכה של חכמי הדורות הקודמים", ושאר בלה-בלה מתוך שיכרות פורימית טרם זמנה... האם שאלת את עצמך מהו ההיגיון שעמד מאחורי פסיקתו של "החפץ חיים"? הרמב"ם בדבריו על סמכות חכמים לחוקק תקנות, הוסיף שניתן להשתמש בה "לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה". יש בכוחן של התקנות אפילו להפר מצוות מהתורה (דאורייתא) באופן זמני במצב חירום "כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהיכשל". והוא מביא משל לדבר: "כשם כשהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו, כך בית-דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצוות לפי שעה כדי שיתקיימו כולם" (משנה תורה, הלכות ממרים, ב, ד). אותו היגיון עומד מאחורי ההיפוך שחולל החפץ חיים באיסור על לימוד תורה לבנות. אם הדבר לא ייעשה, כתב "הן עלולות לסור לגמרי מדרך השם ולעבור על אושיות הדת". אלה המכירים את ארון הספרים היהודי מקרוב יודעים שההלכה היהודית לדורותיה, היא "חיה ונושמת בצורה דינמית וטבעית לה"; וכלל אינה "מאובנת מחשכת ימי הביניים", כפי שהיית רוצה לראות אותה, ככל הנראה על מנת להמשיך להשקיט את נקיפות מצפונך היהודי (הנשוֹמֶה) לזלול בשר לבן להנאת יצרך הרע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהממ...באמת שמהסיפור של ברוריה אשת ר' מאיר הייתי נמנע במקומך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכי למה? האם 'לא היו דברים מעולם'? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להתנדב לספר? טוב. ברוריה, שרכשה ידיעות רבות בהלכה ואף רבים הסיפורים על כך שהייתה "אשת-חיל", לגלגה על שחכמים אמרו "נשים דעתן קלה". בעלה, ר' מאיר, מתרגז עליה, ושולח אחד מתלמידיו לפתותה כדי להוכיח לה זאת. ברוריה מסרבת לתלמיד, והוא מחזר אחריה תקופה ארוכה עד שבסוף היא נשברת ומתפתה. כשנודע לה שזאת הייתה מזימה של בעלה, היא מתאבדת. שנאמר "כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו". וזאת עוד הוכחה, כמובן, לעליונותם וצדיקותם של התנאים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת הוכחה שר' מאיר ותלמידו היו אנשים מגעילים, אבל מה הקשר לעליונותם וצדיקותם של התנאים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הם כמלאכים אנחנו כבני-אדם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מוצאת את הפתרון כבר הרבה זמן: יש סיפור על מישהי שבעלה וידידו, או תלמידו, לא נהגו כלפיה מנהג של כבוד שהיה מקובל באותם זמנים. מקובל היה להרים כוסית לכבוד האשה, והתלמיד/ידיד סירב לעשות זאת. הבעל היה "חלש" ו"רופס", ולא עמד על דעתו שיקויים המנהג - והאשה עלתה אל עליית הגג (נדמה לי, או המרתף...), ושברה שם מאתיים חביות יין - זאת גם כן ברוריה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא זוכר כזה סיפור, לצערי. אם אף-אחד אחר לא ידע, אני אשאל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיפור מופיע בברכות נא: "[האמורא] עולא אקלע (הזדמן) לבי (לביתו של) רב נחמן. כריך ריפתא (סעד), בריך ברכת מזונא (בירך ברכת המזון), יהב ליה כסא דברכתא (נתן את כוס הברכה) לרב נחמן. אמר ליה רב נחמן לישדר מר (ישלח אדוני) כסא דברכתא (כוס של ברכה) לילתא [אשת רב נחמן, שהיתה בתו של ראש הגולה]. אמר ליה [עולא לרב נחמן, אין צורך לשלוח לה את כוס הברכה שהרי] הכי (כך) אמר רבי יוחנן: אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש ... [כלומר מברכתו של הבעל ממילא מתברכת גם האשה]. אדהכי שמעה ילתא (מששמעה זאת ילתא) קמה בזיהרא (בכעס) ועלתה לבי חמרא (למחסן היין) ותברא (ושברה) ד' מאה דני דחמרא (כמה וכמה1 חביות יין). א"ל (אמר לו [לעולא]) רב נחמן, נשדר לה מר כסא אחרינא (שלח לה כוס אחרת של ברכה [כדי לרצות אותה]) שלח לה (מסר לה) כל האי נבגא דברכתא היא (כל היין שבחביות, יין של ברכה הוא [וסירב לשלוח לה מהכוס שהוא בירך עליה]) שלחה ליה (החזירה לו [בלעג]), ממהדורי (מן החוזרים [בעיירות, שאינם גרים במקום קבוע]) מילי (דברי מוסר) ומסמרטוטי (מקרעי בגדים מלוכלכים), כלמי (כינים). 1 כך צריך לתרגם לעברית "ארבע מאות". המספר מופיע תמיד בהקשר הזה של גוזמה מכוונת ומודעת. - פירוש: למרות הייחוס המכובד של ילתא, חשב עולא שהיא צריכה להסתפק בהשגים של בעלה ולא לנהות אחרי פעילויות ויוזמות משל עצמה. ילתא ציפתה שהאורח יכיר תודה גם לה על הסעודה (ולא יסתפק בברכה לבעלה), ומשהוא הסביר שהברכה לבעלה "כוללת" גם אותה והיא אינה זכאית להתייחסות נפרדת, כעסה מאד והוכיחה שהיא בהחלט משפיעה על עושרו של הבית. עולא עמד על דעתו, שבכל מקרה האשה צריכה להיות מעין סניף של בעלה. ענתה לו ילתא: אדם שאינו גר במקום קבוע (ואולי אף אין לו משפחה), ממילא אינו מתנסה בעניינים כאלה ואינו מבין בהם. יכולה להיות לו תאוריה על "מעמד האשה", אבל אי אפשר לכפות תאוריה חסרת יסוד על המציאות. נסו ליישב את העובדה שהתלמוד נותן לילתא את זכות המלה האחרונה בדיאלוג הזה, עם התאוריה הנוכחית שלכם לגבי "מעמד האשה ביהדות". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר כמה זמן הן משוטטות לי בראש, ילתא, ברוריה, שהסיפור אינו מתאים לה, בבתא, שהיא מאופרה לגמרי אחרת ועוד כמה קומראדיות. המרצה שסיפר את זה הציג את הנ''לית, משום מה, כ''פמיניסטית קודם זמנה שעמדה על דעתה והגנה על כבודה'', ואילו אני, שקטונתי עד מאוד, חשבתי שאולי היא היתה פמיניסטית, אבל מה-זה דפוקה בשכל... אם להשתמש בלשונם של ילדיי. אישית, אני מעדיפה מחאות ממוזגות ושקולות יותר. רוב תודות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(בתשובה גם לפסקה האחרונה אצל עוזי, וכמובן גם לאלמוני מלמטה שקישר לתגובה של עוזי) (אני מסתמך כאן על פירושו של עוזי, כפי שאני מבין אותו. יתכן שאני נכשל בהבנה בגלל עיוות מושגים ושבי מינקות; תקנוני). פמיניסטית? נו, אז ילתא התעקשה על כך שיכירו בתרומתה לסעודה, ובכך שהבית לא יתפקד בלעדיה. הרי גם הקיצוניים שבחסידי (וחסידות) גיל רונן יסכימו בהתלהבות שלאישה תפקיד חיוני באחזקת הבית (במובן רחב), ואיני חושב שהם מצפים ממנה דווקא לשתוק כשמדובר בכך. איפה הפמיניזם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו טוב, במסוייג, אפשר לומר שהברנשית התעצבנה לא רק על אי ההכרה בתרומתה לניהול משק הבית אלא אולי גם על הכללתה - אישיותית, פסיכולוגית, סוציולוגית - באישיות בעלה, ואי הנכונות לראותה כאישיות נפרדת. בכך יש מידה מסויימת של פמיניזם. אם אכן היה הסיפור, ולא רק משל היה, מובן שיש כאן נימין נוספות שאינן קשורות כלל בפמיניזם אלא בריבוד החברתי. לילתא היו, ככל הנראה, לפחות שני ייחוסים - היתה לא רק אשת רבי נחמן אלא גם בת ראש הגולה, והתעצבנה על האורח הסמוך אל שולחנה, ואמרה לו בערך - "אחת *כמוני* - ! - צריכה לשמוע שיעור מוסר מאחד *כמוך* - ! - קבצן עלוב, הומלס, לבוש סחבות ושורץ כינים?" - וזה בלי קשר למין. אין חדש תחת השמש. אבל מה כל זה לעומת העובדות המרות - מחורפנת היתה, הבחורה, מחורפנת על כל הראש... מה זה "אלמוני מלמטה שקישר לתגובה של עוזי"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האלמוני הזה: תגובה 203203 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחאות מעודנות על דבר כזה מזעזע ומכעיס? תחשבי כמה היא הוציאה את הנשמה אז בשביל כל הארוחות, בתנאים לא תנאים..וכמה בעיות היו לה, אח"כ לראות איך הגבר מתעלם ממנה במכוון כי הוא חושב שהיא חפץ לאחר שאלוהים שכנע אותו בכך, בניגוד למציאות ? גם אם חז"ל נתנו באיזשהו מקום לאישה את המילה האחרונה, זה רק כדי לחזק משהו שהם אומרים לגבי נשים - למשל זו שאמרה כי אח אמה נשא אחרת עקב כך שגדל עמה..(והרב יציג לך זאת כבעיה של גברים)..אבל מה איתה? הרי נשים עוד הרבה יותר נגעלות פיזית ממי שגדלו אימו, זה הופך למשפחה ומוציא כל חשק מיני אפשרי..דווקא היו מלא מקרים של אח הנמשך לאחותו, אב הנמשך לביתו..אבל מעולם לא היתה בת שנמשכה לאביה או לאחיה, מבחינתה מטבעה זה הדבר הדוחה ביותר והיא סובלת מסיוטים רק מהמחשבה על זה. במחקרים נמצא כי בימיי הביוץ, נשים מתרחקות במיוחד מבני משפחה בלי לשים לב אפילו (גברים כרגיל). לא משנה כמה האישה תשקיע - הגבר יקצור את הפירות, לא משנה כמה הגברים יסריחו והנשים יריחו מדהים - עדיין חשוב שייחשב וייכתב כאילו האישה מסריחה והגבר לעולם לא, לא משנה כמה האישה חכמה והגבר טיפש, העיקר שייחשב כאילו הגבר חכם והאישה טיפשה, לא משנה כמה נשים נאנסו מאז ומעולם, העיקר שייחשב כאילו הן מפתות מכשפתיות והגבר רק מסכן ותמים, לא משנה כמה בנות סבלו מהזנחה ובנים מהשקעה, העיקר שייחשב כאילו הבנים מוכשרים במהותם.. ועוד אלפי שקרים אחרים שהיה חשוב לגברים להפוך בהם את היוצרות. הרי תשאלו כל גבר מי מסריח יותר אישה או גבר..אפילו האישה המסריחה בעולם לא מגיעה לצחנה של הגבר עם הריח הטוב בעולם. תעמדו במקום הומה אדם ותריחו את הגברים לעומת הנשים.. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה לענות לך רק לגבי ילתא מהתלמוד שעליה דיברו כאן ולא אתייחס לבעיות האישיות שלך שבאות בדברייך לידי ביטוי בולט, ושנראה לי שהן רבות וקשות. ילתא לא הוציאה את הנשמה על הארוחות ולא על שום דבר אחר. היא היתה אשה עשירה מאוד ומכובדת מאוד, בתו של ראש הגולה ואשתו של רב נחמן בעל הנכסים המפורסם וראש ישיבת נהרדעא, ואם תרצי או לא - מהכבוד של שני הגברים האלה ומהעושר של שניהם באו הכבוד שלה והעושר שלה. לא רק שהיו לה משרתים שדאגו להכנת הארוחות ולשאר ענייני הבית לפי הוראות המדויקות שהיא הצניחה מגבוה, אלא שאפילו לבית הכנסת היא לא היתה הולכת ברגל כמו כולם, אלא מוזכר בתלמוד שהיו נושאים אותה על כסא אפיריון מיוחד מהסוג שבדרך כלל נשאו בו רק את ה''חכם'', כי היא לא אהבה להתערבב עם פשוטי העם. לו היא היתה חיה היום - גם גברים וגם נשים ללא יוצא מן הכלל, היו קוראים לה קלפטה או ריץ' ביץ' או באיזשהו שם גנאי אחר שמקובל עכשיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העניין הוא שאתה בחרת להתייחס לפן מסוים בסיפור קורותיה של ברוריה לעומת הפן שאני בחרתי בו. הזכרתי את ברוריה, אשתו של התנא ר' מאיר (בעל הנס) ובתו של התנא ר' חנינה בן תרדיון, כדוגמה ידועה להתייחסותם של חז"ל אל נשים בטבעיות שבה התקבלו הופעותיה השוויוניות בבתי המדרש. ברוריה השתתפה בדיונים הלכתיים – לצידם של גדולי התנאים, כשווה להם באופן מלא. כך מצינו בתוספתא (בבא קמא, פרק ד, ז) כי התנא רבי שמעון בן חנניא נשאל שאלה הנוגעת לדיני טומאה וטהרה ושיתף בדיון הלכתי זה במידה שווה הן את בנו של רבי חנינא בן תרדיון והן את בתו, ברוריה. הבן נתן תשובה אחת, הבת נתנה תשובה אחרת, ולא זו לבד שבדיון הלכתי זה נשמע קולה של הבת באופן שוויוני לגמרי, אלא שדבריה אף הועדפו על דברי הבן, והמסקנה היא "יפה אמרה בתו מבנו". הדברים חדים עוד יותר בתוספתא (בבא מציעא, פרק א, ו) שבה ברוריה זוכה למעמד שווה במחלוקת עם גדולי התנאים. כך מובאת שם מחלוקת בין רבי טרפון, חכמים וברוריה. גם במקרה זה הועדפה דעתה של ברוריה ור' יהודה מסכם את הדיון: "יפה אמרה ברוריה". במסכת פסחים (סב, ע"ב) מובא דו-שיח בין תנאים ובו התייחסות לברוריה כשווה בין שווים, וכתלמידה המהווה קנה מידה לפרק הזמן הנדרש לתנאים ללימוד של נושא מורכב. מצוין שם כי התנא ר' שמלאי ביקש מר' יוחנן שילמדו את ספרי היוחסין.1 משסירב ר' יוחנן לבקשתו, הפציר בו ר' שמלאי כי יקדיש לכך ולו פרק זמן של שלושה חודשים. על כך השיב לו ר' יוחנן באומרו: מה ברוריה ששָנתה שלוש מאות הלכות משלוש מאות חכמים שונים, ביום אחד, לא הספיקה ללמוד את ספר היוחסין בשלוש שנים, אתה מתיימר ללמוד זאת בשלושה חודשים? 2 ברוריה היא גם דוגמה לראייה מפוכחת ואנושית הבאה לידי ביטוי בפרשנות מרהיבה של המקורות. כך מצינו בגמרא במסכת ברכות (י, ע"א) כי בעלה של ברוריה – התנא רבי מאיר – סבל משכניו הבריונים, שהיו מצערים אותו רבות והגיעו הדברים לידי כך שהתפלל לכיליונם, וזאת לאור פירושו של הפסוק "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם" (תהילים קד, לה). אך ברוריה תיקנה את בעלה והפנתה את תשומת ליבו לכך, שבכתוב לא נאמר "יתמו חוטאים" אלא "יתמו חַטָאים", דהיינו כי תכלה הרִשְעָה ולא הרשעים. הוויכוח הוא ענייני ולא אישי. על כן אמרה ברוריה לר' מאיר, כי אל לו להתפלל לכיליונם של הרשעים, אלא אדרבה עליו לבקש רחמים מהקב"ה ולהתפלל עליהם כי ישובו למוטב וממילא "ורשעים עוד אינם". על רקע מקורות אלו הרואים בחוכמת האישה דבר ברור ומובן מאליו, מתעורר קושי רב בהבנת ההכללה לפיה "נשים דעתן קלה עליהן". מקורה של האמירה בסוגיה במסכת שבת (לג, ע"ב), המובאת שם אגב תיאור קורותיו של התנא רבי שמעון בר יוחאי. בגמרא מובאת שיחה, שבמהלכה שיבח יהודה בן גרים את הקידמה ואת תנופת הבנייה שהביא שלטונה של רומי לישראל. למשמע דברים אלו שתק ר' יוסי כמי שנמנע מלחלוק אך גם אינו מתלהב מן הדברים. לעומתו, רבי שמעון בר יוחאי ביקר את הדברים בחריפות ומחמת ביקורת זו גזרה עליו המלכות מיתה. בתחילה, התחבא ר' שמעון בר יוחאי בבית המדרש עם בנו ר' אלעזר, והם ניזונו מאוכל שהביאה להם אשתו. משגברו החיפושים, ברח ר' שמעון בר יוחאי מבית המדרש למערה וישב בה שתים עשרה שנים. ביחס לכך מציינת הגמרא, כי ר' שמעון בר יוחאי נימק לפני בנו את בריחתו למערה בחשש פן יסבו הרומאים עינויים לאשתו המביאה להם מים ומזון והיא תגלה את מקום מחבואם. בהקשר ספציפי זה אמר רבי שמעון כי "נשים דעתן קלה עליהן". במקור זה אין כשלעצמו כדי להפחית ממידת האינטליגנציה של נשים, וכל שנאמר בו הוא, כי נשים רגישות יותר לעינויים פיזיים ועל כן לא ראוי לחשוף אותן למצבים מסוכנים.3 במסכת "עבודה זרה" (יח, ע"א-ע"ב) מתואר מקרה שבו נחלץ התנא ר' מאיר להציל את אחותה של ברוריה (אשתו) שנשבתה על ידי הרומאים לבית זונות. הגמרא מתארת כיצד אמר ר' מאיר את המילים "אלוקי מאיר ענני" וניצל בנס (ומכאן שמו: ר' מאיר בעל הנס). בעקבות מקרה זה הפך ר' מאיר למבוקש ודיוקנו התנוסס בראש כל חוצות. אך ר' מאיר ניצל וברח לבבל. בסיומו של סיפור תלמודי זה, מופיעה דעה שונה, לפיה ברח ר' מאיר לבבל משום "מעשה דברוריא". מהו אותו מעשה שקרה עם ברוריה ואשר מחמתו נאלץ התנא ר' מאיר לגלות לבבל? זאת אין התלמוד מבאר לנו בשום מקום. ואולם רש"י מציין את הדברים המדהימים הבאים: "שפעם אחת לגלגלה [ברוריה] על שאמרו חכמים 'נשים דעתן קלה עליהן', ואמר לה [ר' מאיר בעלה] 'חייך, סופך להודות לדברים'. וציווה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עברה. הפציר בה [התלמיד של ר' מאיר, במצוות רבו] ימים רבים, עד – שנתרצית! וכשנודע לה – חנקה עצמה. וערק ר' מאיר [לבבל] מחמת הבושה". הדברים קשים כגידים. כיצד התאבדה ברוריה בניגוד לאיסור החמור לעשות כן? מדוע שלח ר' מאיר תלמיד לפתות את אשתו רק כדי להוכיח לה את העיקרון כי "נשים דעתן קלה עליהן"? כיצד הסכים אותו תלמיד לפתות אשת איש? נראה לכאורה כי מדובר בפיתוי שלא התממש בפועל, וכי ברוריה חוותה כישלון אישי בעצם הנכונות שהתעוררה בה להתפתות.4 אך גם כך קשים הדברים לגופם: כיצד ניתן לומר על ברוריה כי דעתה קלה עליה, בשעה שראינו בסוגיות רבות תיאורים נשגבים של בינתה וחוכמתה, שהיו לשם דבר? כדי להבין את סוגיית חוכמתן בינתן ודעתן של נשים, נראה כי מן ההכרח לעמוד על טיבם של שלושת המונחים, שנעשה בהם שימוש במקורות, הלא הם: חוכמה, בינה ודעת, שהרי ראשית הבנה – הגדרה נכונה. מונחים אלו מבוארים על ידי רש"י (שמות לא, ג): חוכמה – מה שאדם שומע מאחרים ולמד; תבונה – מבין דבר מליבו מתוך דברים שלמד; דעת – רוח הקודש. כלומר, "חוכמה" היא דבר שניתן לשאת ולתת בו וללמדו מאחרים, "תבונה" היא ההפנמה האישית ויכולת היישום של החוכמה הנלמדת, ו"דעת" היא הערך המוסף של היצירתיות הטבועה באדם, המכונה בתואר הנשגב "רוח הקודש".5 לפיכך נראה כי האמירה "נשים דעתן קלה" אינה עוסקת באינטליגנציה הנשית אלא בתכונה המוגדרת כ"דעת". ואכן, את המונח "דעתן קלה עליהן" מצינו בתלמוד (פסחים פח, ע"א) לא רק ביחס לנשים אלא גם ביחס לבני משפחת המלוכה (המלך והמלכה כאחד). ------ 1 קובץ ברייתות ומדרש לספר דברי הימים. 2 הסוגיות מופיעות במקור בארמית ומובאות כאן בתרגום שלי לעברית. 3 טיעון דומה הועלה על ידי משרד הביטחון בעת שסירב לקבל חיילת בשם אליס מילר לקורס טיס. הסירוב נומק בין השאר בחשש כי שירות של נשים כטייסות עלול להביא לחשיפתן למצבים קשים בעת נפילתן בשבי. לעניין זה ראו בג"צ 4541/94 מילר נגד שר הביטחון ואח', פ"ד מט(4), 104, 107. בפסק דין זה מצוטטים דברי מפקד חיל האוויר: "עד כה מקובל היה במציאות הביטחונית הקיימת בישראל כי הגברים הם שיוצאים לחזית, זאת לאור מידת הסיכון הכרוכה במקצועות לחימה, הסיכוי ללחימה מול פני אויב וסכנת הנפילה בשבי". 4 לעניין זה יעוין במקורות הרבים הנזכרים במאמרה של יעל לוין-כץ, "בין לילית לברוריה", "מבוע – ליצירה יהודית", תשנ"ו, עמ' 89, בעמ' 91 ובהערות שוליים 32 ו-34 שם. 5 ר' שניאור זלמן מן העיר לאדי, האדמו"ר הראשון לבית חב"ד (ראשי תיבות – חוכמה, בינה, דעת), הרחיב בהבהרת פשרם של מונחים אלו בספרו "תניא", ליקוטי אמרים, פרק ג'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אללי! אתה מצטט אפילו בלי לתת קרדיט! אפילו לכתוב את הטקסטים שלך בעצמך אינך מסוגל, ואתה מצטט ועורך וקוטע ומחלק את הטקסט המקורי כאוות נפשך, ואין לך אפילו את שמץ ההגינות להגיד שכך עשית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על פי אתר "דעת", המאמר לקוח מספרו של ד"ר אבי וינרוט, ברשות: אולי גם לאורי יש הסכמה כזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בטוח שאין לו הסכמה לצטט בלי לציין מקור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מכיר אישית את הרב ד"ר אבי ויינרוט, וגם פרסמתי רשימה על ספרו "פמיניזם ויהדות" באחד מכתבי העת, ויש לי הרשות להשתמש בכל החומרים שבספר. ומה שנוגע לציון המקור שאני מסתמך עליו. אכן, לא בסדר שהפעם לא ציינתי במפורש את המקור, אך מאחר ובמספר תגובותיי הקודמות למעלה ציינתי וגם הפניתי (תגובה 201092, תגובה 200388, תגובה 200236), הפעם, פשוט ויתרתי לעצמי. ואני מודה שבעצלנותי לא נהגתי כשורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא סתם ציטטת, אתה עשית קאט'נ'פייסט של כל המאמר הזה, ואז חתכת ממנו עוד קצת. כל זאת, בלי אפילו לציין שמדובר בציטטה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה, חשבת לרגע שאת הטכסט הזה האדון פז חיבר בעצמו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, כבר סיפרו. הוף, נו. אני באמת צריך להתחיל לעקוב אחרי דיונים ביתר תכיפות... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, ברוריה. אולי גם תספר לנו, רבי אורי, מה עלה בסופה של ברוריה, כפי שסיפר לנו רש"י (500 שנה אחרי המעשה. אם אינני טועה - הוא המקור המוקדם ביותר לסיפור הזה)? אתה יודע מה - צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים, אז אני אספר: ברוריה התאבדה. וכי למה? כי בעלה, רבי מאיר, האמין כי "נשים דעתן קלה", ושלח את אחד מתלמידיו (לאחר שזה הציע לרבי מאיר להעמידה במבחן) כדי לפתות את ברוריה. והיא, אישה שכמותה, התפתתה (אחרי הפצרות רבות) ועשתה מה שעשתה. כאשר גילתה שבעלה שלה הוא ששלח את המפתה, היא התאבדה, ורבי מאיר ברח לגלות. ומה רש"י מסיק מהסיפור? כמובן, שנשים דעתן קלה ומוטב שלא ילמדו כלל. ממש, מופת פמיניסטי הסיפור הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראה תגובה 203182 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שזה ברור שבגדול לא אף אחד לא מתכוון שאדם זה או אחר אכן מתייחס בהתנשאות או בדוגמטיות לנשים, ושהכוונה היא ליהדות כפי שזה משתקף מהטקסטים. ה"בגדול" רומזה לעובדה הבנלית שאת הטקסטים כתבו אנשים, ועל טקסטים האלה אנשים שונים, בעלי סמכות ברמה כזו או אחרת, מציעים פרשנות וגם פוסקים הלכות או קוואזי-הלכות. ה"בגדול" גם מתייחס לעובדה שלא ניראה שהיהדות/יהודים מהזרם האורתודוכסי תוכל להתכחש לכמה עובדות וקביעות יסוד מוצקות העומדות כמעט בבסיס הדוקטרינה היהודית. שוב, כמובן שאין זה אומר שאדם דתי חושב על הנושא הזה בצורה מפורטת כל יום, ושכאילו זה חלק מודע בחיי היומיום הפרקטיים והפרוזאיים. אדם דתי לא יכול לישלול ולבטל עיקרים דתיים עקרוניים הכוללים תפקיד, מטרה, יכולות, אחריות וכו' המוטלים על אנשים שונים בהתאם למינם (על אחת כמה וכמה שלא דעת עצמו). בדומה ליהודי האורתודוכסי, גם יהודי קונסרבטיבי לא יכול לשמוט מתחת רגליו את בסיס עיקרי האמונה, ולכן אני גם לא מצפה לשמוע מישהו בעל סמכות (ואפילו סתם דתי מן הישוב) שהפרקים הרלוונטיים בתלמוד (נניח, נידה וטהרה), בשו"ע, ברמב"ם, בסידור, בהגדת פסח וכיוב' בטלים ומבוטלים ואין להם שום ערך בעולמנו חוץ מערך היסטורי או אנתרופולוגי. זאת משום שדת ומודרנה לא בדיוק הולכים יד ביד. אולי כי "מודרנה", או כל זייטגייסט שהוא, הם מושגים נזילים מדי עבור דת שממהותה אמורה לשמר את היכולת שלה ליקשור עבר קבוע עם הווה. יש עוד כמה סיפורים כאלה ואולי עצם העובדה שצריך להתאמץ ולספר אותם מראה עד כמה מעמד האישה ביהדות לוקה בחסר. למשל יש את הסיפור על שיפרה בת יוסף, עליה כתבה חווה וייסלר. זרם הקבלה צבר תאוצה לאורך השנים ומעמדו עבר מאיזוטריקה מיסטית שולית למרכז. אולם, בניגוד למיסטיקה הנוצרית והאיסלמית בהן לנשים היה מקום מרכזי ועיקרי, מספרן של הנשים בקבלה הוא שולי עד אפסי. מצד אחד, מיקומן של הנשים בהיררכיה החברתית היה נמוך וחסר כוח "פוליטי". בנצרות ובאיסלם העודבה הזו היתה אחת הגורמים שנשים חיפשו אפיקי ביטוי דתי אלטרנטיביים, והמיסטיקה, שלא דרשה ידע ובקיאות בדוקטרינות, היתה התחום בו הן יכלו לבטא את עצמן, להישתתף ואך לחדש ולהוביל. אבל, כדי הקבלה העמידה דרישות ידע מוקדמות שנשים פשוט לא יכלו לעמוד בהן. העיסוק בקבלה מוגבל ל"גברים", היינו מי שצבר ידע הילכתי ותורני שהיה חסום בפני הנשים. יתרה מזו, ה"ידע" עצמו חלק מהקדושה הרוחנית שמטבעה (האונטולוגי) היא "זיכרית", בעוד שה"נשיות" מסמלת את עולם הגשמיות, החומר, ואפילו את עולם השדים (דמוני). כך שמבחינה עקרונית האישה - חומר - לא יכולה להתעסק באותו ידע - רוח. הספר מסוף המאה ה-18, "תחינות אימרי שיפרה" מיוחס לאותה שיפרה בת יוסף. הוא ניכתב ביידיש כחלק מסגנון הניקרא "ספרות תחינה", אוספי תפילות שניכתבו על ידי גברים והיו מיועדים בעיקר לנשים. הספרים פישטו את מסתרי ומורכבות הטקסטים הקבליסטיים למה שהנשים מסוגלות להבין, תפילה למען השכינה, בכי תחנונים לגאולה. הספר של שיפרה כולל התייחסות מפורשת לחומר קבליסטי (למשל מהזוהר, אך דרך תרגומים וקיצורים ביידיש), וחלקים רחבים ממנו מיוחדים לתפקיד האישה בטכס הדלקת נרות של שבת, ומשמעות הסוד הקבליסטי שלה. וייסלר כותבת שהספר "מהווה עדות להשתתפות המוגבלת של נשים בחשיבה הקבליסטית", גם משום שהוא מוגבל בעיקרו לטכס הדלקת הנרות שממהותו הוא חלק מתפקידה ומחויבותה של האישה כחלק מהטכס של "קבלת שבת" על כל המשמעות הקוסמית שלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין כל ההיבט שהבאת לנו פה על מקומן הלא-מאפיין של פונקציית הנשים בלימודי הקבלה. אותה קבלה המיוחסת במקורה לרבי שמעון בר יוחאי, עליו סיפרתי על כי תבע את המונח "נשים דעתן קלה" בהקשר של גילוי הסוד במצבי לחץ פיזי או נפשי וכו'. יחד עם זאת, כל התפיסה המאבחנת הזאת, לפיה "דת ומודרנה לא בדיוק הולכים יד ביד. אולי כי "מודרנה", או כל זייטגייסט שהוא, הם מושגים נזילים מדי עבור דת שממהותה אמורה לשמר את היכולת שלה ליקשור עבר קבוע עם הווה" - היא תפיסת עולם די שטחית. ואסביר למה אני חושב כך: הציבור הדתי-אורתודוקסי לקח על עצמו במאה העשרים שני פרויקטים אדירים: השילוב של דת ולאום, והשילוב של דת ומודרנה. הענף הישראלי של הציבור הזה התמקד יותר בפרויקט הראשון, והענף האמריקאי-ארופאי - בשני. ההבדל הזה משתקף גם בשמות השונים שהודבקו לציבורים הללו: "הציונות הדתית" מול "האורתודוקסיה המודרנית". בשנים האחרונות המתיחות בין דת ולאום הולכת ומתקהה. עם התבססותה של מדינת ישראל, המתח הלאומי נעשה פחות אינטנסיבי. ונכון להיום, הסוגיה הבוערת יותר נוגעת לשאלה השנייה שהזכרתי: היחס בין הדת לעולם המודרני והפוסט-מודרני. אנשי חב"ד (שאיני נמנע עמם וחלוק עליהן עמוקות) מתגאים בשימוש המועיל שהם עושים בטכנולוגיה המודרנית: הדלקת נרות בשידורי לוויין, והפצת זמן קריאת שמע באינטרנט. אך זהו רק השלב הראשון והבסיסי ביותר, במתח בין הדת לעולם העכשווי.מה צריך להיות יחסו היהודי המאמין למדעי הטבע? ומה צריך להיות יחסו למדעי הרוח? ומה לגבי זרמים רוחניים ותרבותיים שמקורם בעולם המערבי; האם יש להם מקום בעולם הרוחני היהודי-דתי? עבור מי שמצוי בנבכי העולם התורני, אין ספק שאלה הן שאלות בולטות שהאורתודוקסיה המודרנית, מיסודו של הרב שמשון רפאל הירש מגרמניה, מפליאה להתמודד עמן יפה בחיי היומיום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דומני כי מה שאתה מכנה ''התקהות המתח בין דת ללאום'' לא קשורה בהתבססותה של מדינת ישראל, אלא במצב שלנו בארבע השנים האחרונות, מאז תחילתה של ''אינתיפאדת אל אקצה'' אשר דחקה את הבעיות החברתיות הבוערות הצידה, וכינסה את כל עדת ישראל תחת כנפי האריק. סימנים לחידושו הצפוי של המתח אפשר למצוא באירועי התפרעות החרדים לאחרונה, ובדיבורים על צירופה מחדש של ש''ס לקואליציה (שרון נפגש היום עם ישי). זה עוד יבוא, כלום לא התקהה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סתם תהייה - זה המקור של הביטוי "אמרת שפר"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, המקור ''נפתלי איילה שלוחה, הנותן אמרי שפר''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם תועיל נא להביא את המקור המלא של דברי הרמב"ן המצוטטים בסוף תגובתך? כי אני אישית כלל לא מאמין שרבנו משה בן נחמן כתב את אשר הינך מצטט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי אין בידי המקור המלא (את כתבי הרמב"ן שלי השאלתי לר' קננגיסר שמבקש לעיין בהם מיד כשיגמור עם האחים קרמזוב), אבל אם אתה לא מאמין לי (כמה מפתיע) אולי אתה כן מאמין לפרופ' אברהם גרוסמן ולאתר "דעת" (לא לבלבל עם האתר המשוקץ "דעת אמת"): אם אתה כבר שם, הרי לך עוד פנינה: "הקב"ה חשב לטובה, שיהיה הוא [האדם] יושב בהשקט, עוסק בעבודת ה', והיא תתיגע בכל העבודה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המקור הוא פירוש רמב"ן לפסוק ט"ז, פרק ג' בחומש בראשית: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, ידוע ידעתי שהעמרציות של שכ"ג מרקיעה שחקים ויכולתו הרטורית אינה אלא עלה כסות לה שאינה מכסה את ערוותו במקורות היהדות. מתברר כי צדוק צדקתי בטענתי כי מונחים מסוימים מן המקורות המתארים את דמות האישה, מעוררים פעמים רבות קונוטציות שליליות אצל בן תרבות המערב, כאשר הסיבה לכך היא בעיית המינוח. חוסר ידיעה והיכרות של ההקשר בו נאמרו דברי הרמב"ן ורבנו בחיי (אותם מצטט שכ"ג כסיוע לדבריו), עלול להוביל לפירוש מוטעה של המונחים, כפי שהיטיב לפרשם בעמרציות מאפיינת. ואולי אלמד עליו זכות קטנה, שאין הוא אשם בעמרציותו הספציפית הזאת, שכן המשמעות של מונח מסוים יכולה להשתנות מקצה לקצה במעבר מהקשר אחד למשנהו או מתרבות אחת לרעותה, או, כאשר קוראים את הטקסט המצוטט במלואו. ובכן, גם דברי הרמב"ן וגם דברי רבנו בחיי (אותם מיטיב לצטט שוטה הכפר כצידוק לעמדתו) מנתחים את חטא חוה ורישומו לדורות. וכעת הבה ונעיין בדברי הרמב"ן במלואן ונסתפק בהם: (יב) וטעם [סיבת ההצטדקות של האדם הראשון על חטאו בשל] האישה אשר נתת עמדי - כלומר, האישה אשר אתה בכבודך נתת אותה לי *לעזר*, היא נתנה לי מן העץ [טוען האדם לפני בוראו], והייתי חושב שכל אשר תאמר אלי יהיה לי *לעזר* ולהועיל. וזהו מה שאמר [הבורא] בענשו {כי שמעת לקול אשתך}, שלא היית ראוי לעבור על מצוותי בעבור עצתה. ורבותינו (במסכת ע"ז ה ע"א) קורין אותו [את האדם] בזה 'כפוי טובה'. ירצו לפרש שענה אותו [שענה האדם לבוראו]: אתה גרמת לי המכשול הזה, שנתת לי אישה לעזר והיא יעצתני להרשיע; (יג) וטעם 'מה זאת עשית' - לעבור על מצוותי, כי האישה בכלל אזהרת אדם [לאמור, הגבר והאישה שניהם בבחינת אדם המצווים לקיום המצוות בשוויון מלא], כי היתה עצם מעצמיו בעת ההיא, וכן היא בכלל העונש שלו. ולא אמר באישה {ותאכלי מן העץ}, כי היא נענשה על אכילתה ועל עצתה, כאשר נענש הנחש. ועל כן אמרה הנחש השיאני ואוכל, כי העונש הגדול על האכילה. והנה מכאן נוכל ללמוד עונש למחטיאי אדם בדבר, כאשר למדונו רבותינו (פסחים כב ע"ב, ע"ז ו ע"א) בפסוק 'ולפני עור לא תתן מכשול' (ויקרא יט יד); [וכעת, על פי פירוש הפסוקים הללו, הבה ונבין את המשך הכתובים:] (טז) [אחרי שהבורא גוזר על כל אישה בעולם את חבלי הלידה הקשים בציוווי לדוקות "בעצב תלדי בנים", באה הגזירה הבאה, שאותה ספק גדול בעיני אם ישכיל להבין מי שלעולם לא נישא ברצינות:] "ואל אישך תשוקתך" - לתשמיש, ואף על פי כן אין לך מצח לתבעו בפה, אלא הוא ימשול בך, הכול ממנו ולא ממך, לשון רש"י. ואיננו נכון [!!!], כי זה שבח באישה [!!!], כמו שאמרו (עירובין ק ע"ב) וזו מידה יפה בנשים [!!!]. ורבי אברהם אמר 'ואל אישך תשוקתך' – משמעתך [ממתי משמעת משכילה לדברי הבעל זה שוביניסטי?]. והטעם שתשמעי אל כל אשר יצווה עליך, כי את ברשותו לעשות חפצו [רק למי שטרם חווה חיי נישואין תקינים, יכולות להיות בעיות עם הנאמר כאן]. [וכעת שימו לב לפירוש הבא במלואו:] ולא מצאתי לשון תשוקה רק בחשק ותאווה: והנכון בעיני שהעניש אותה ש*תהיה נכספת מאד אל בעלה*, ולא תחוש לצער ההיריון והלידה, והוא יחזיק בה כשפחה, ואין המנהג להיות העבד משתוקק לקנות אדון לעצמו, אבל יברח ממנו ברצונו. והנה זו מידה כנגד מידה, כי היא נתנה גם לאישה [לאיש שלה] ויאכל במצוותה, ועונשה: שלא תהיה היא מצווה עליו עוד, והוא יצווה עליה כל רצונו". ועצה טובה לשוטה הכפר: תשתדל נא לקרוא את כל הטקסט במלואו ורק אחר כך לצטט ממנו, ולא למחצה לשליש או לרביע. שכן מאמרו של הפרופ' אברהם גרוסמן, מחבר הספר "חסידות ומורדות", (http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/93-2.htm) לא רק מצטט את דבריהם של חכמי ישראל, אלא גם מסיק מהם מסקנות היסטוריות משמעותיות, התומכות באלפי מקורות בצד שלי בנושא מעמד האישה ביהדות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוץ מאשר לקורא לשכ"ג עמרץ שש פעמים במשפט אתה יכול להסביר איך שינית במשהו את משמעות דברי הרמב"ן שהוא ציטט? "והוא יחזיק בה כשפחה . . . והנה זו מידה כנגד מידה כי היא נתנה גם לאישה ויאכל במצותה, וענשה (האל) שלא תהיה היא מצוה עליו עוד, והוא יהיה מצוה עליה כל רצונו" וגם למה התכוונת במשפט "כי את ברשותו לעשות חפצו [רק למי שטרם חווה חיי נישואין תקינים, יכולות להיות בעיות עם הנאמר כאן]" ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסר ידיך משכ''ג. באת הנה להיות מליץ יושר ליהדות ואינך מצליח בכך. להיפך - אינך אלא מוכיח כי היהדות היא אכן, בדומה לדתות אחרות, אפופת צללי ימים עברו ואינה מצליחה להסתגל לזמנים אלה, הדמוקרטיים יותר ונאורים יותר. לחרף את שכ''ג שוב ושוב - לא זה מה שיעלה את חינך או את חינה של הדת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עמרציות = ? [במקור שמתי שני סימני שאלה, אבל אז התקבלה ההודעה הבאה: "תגובתך כוללת שני סימני שאלה רצופים. מומלץ להמנע מהפרזה בסימני שאלה וקריאה, משום שהדבר יוצר רושם של התלהמות מיותרת. כדאי לשקול לערוך את התגובה מחדש (בעזרת הקישור המופיע למטה)"]. :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מחכה לזה: "תגובתך כוללת נתונים לא מדוייקים, תחושות-בטן כלליות ללא אסמכתא, או הכללות בלתי מבוססות. מסיבות מובנות, מומלץ לשפר את איכות הנתונים, לגבות את ההצהרות ולדייק בניסוח. אם הסיבות אינן מובנות, לחץ "אשר" והמתן בסבלנות." |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |