בתשובה לנגה, 23/01/04 15:57
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"הסיכויים שלהם לגמור עם ניתוח ביקורתי מוצלח גבוהים הרבה יותר אם הם יניחו בצד את הגיגיהם, ויתמקדו בניתוח המבוסס על הגיגיהם של חוקרים אחרים." הסיכוי שלהם לגמור עם ניתוח ביקורתי *כלשהו* לפי השיטה שלך הוא אפס. מה שאת מתארת הוא סיכום של הגיגיהם של חוקרים אחרים ולא ניתוח ביקורתי שלהם. את כותבת "הגיגיו של סטודנט לתואר ראשון לא יכולים להיות מספיקים כדי ליצור ניתוח אמיתי ... כיוון שהם לא התנסו מספיק עם חומר בתחום ו/או עם כתיבה ביקורתית" מתי בדיוק הם אמורים להתנסות בכתיבה ביקורתית? לא במהלך לימודי התואר הראשון לטענתך, אם כך אימתי? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אסטרטגיה 1: למידה על ידי הגדרה. שיטה: נותנים את מערכת הכללים השלמה, המלאה והמדוייקת ל-"איך כותבים מחקר", בצירוף ההוראה "עשו ככה". בעיה: רוצה לנסות לנסח מערכת כזו? בהצלחה. אסטרטגיה 2: למידה על ידי התנסות. שיטה: (שלב 1) תלמיד כותב מחקר על פי מיטב ידיעתו. (שלב 2) מורה מתקן. (שלב 3) חזור לשלב 1. בעיה: אומנם בכיוונים עליהם התלמיד חשב הוא עשוי להיות בסדר גמור, אבל הוא לעולם לא יכיר כיוונים עליהם לא חשב בעצמו. אסטרטגיה 3: למידה על ידי דוגמאות. שיטה: מדגימים לתלמיד מספר גדול של דוגמאות מוצלחות. בעיה: התלמיד מסיים חסר ניסיון. מכירים עוד אסטרטגיות, שאינן אסטרגיית עירוב של הנ"ל? לא? יופי. נמשיך: האסטרטגיה הנבחרת לתואר ראשון, אליבא דנוגה - האסטרטגיה השלישית. האסטרטגיה הנבחרת לתואר שני, אליבא דנוגה - האסטרטגיה השניה. למה זה *ממש מוצלח*? כי תואר ראשון מיועד, בהגדרה, להקנות רקע וידע כללי בתחום בו הוא נעשה. מי שרוצה לעשות בעצמו ממשיך לתואר שני. לכן הבחירה שנעשתה מתאימה מצויין לדרישות: * בוגר תואר ראשון מכיר היטב את התחום, אבל אף אחד לא יצפה ממנו לחדש משהו. האופטימום הוא נקיטה רק באסטרטגיה השלישית, כיוון שאז הבוגר מכיר את המקסימום, ולא מבזבז את זמנו על רכישת כישורים מיותרים. * בוגר תואר שני גם התנסה בתהליך במחקר, וממנו כן אפשר לצפות לחדש משהו. יתר על כן: במהלך לימודיו לתואר השני, באלטרנטיבה השניה, הוא השיג את האופטימום. הסיבה לכך היא שבעת לימודיו לתואר שני טווח ההכרה שלו מקסימלי (ראו הערה לגבי תואר ראשון), והבעיה הכרוכה באסטרגיה השניה מצטמצמת למינימום. מסקנה: האסטרגיה האופטימלית לתואר ראשון היא האסטרטגיה הטהורה השלישית. האסטרגיה האופטימלית לתואר שני היא האסטרטגיה הטהורה השניה. כל עירוב שלהן יפיק תוצאה פחות מהאופטימלית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטענה של נוגה הייתה שסטודנטים לתואר ראשון יגיעו לניתוח ביקורתי מוצלח אם יניחו את דעותיהם בצד. התגובה שלי ושל מגיבים אחרים לכך היתה שמה שהיא מתארת אינו בגדר כתיבה ביקורתית כלל אלא סיכום. אין ספק שכדי שמאמר ביקורתי יחדש משהו על הכותב להיות בעל ידע בתחום שעליו הוא כותב, ידע שייתכן שלסטודנט לתואר ראשון עדיין אין ולכן אין לצפות ממנו לחידושים מרחיקי לכת. עם זאת בהחלט יש לצפות ממנו להפגין יכולת לנתח טקסטים. מי שאינו יכול להביע דעה על טקסטים סימן שאינו מבין אותם כלל. אני חולק לחלוטין על החלוקה שלך של תהליך הלימוד. לימוד צריך להתבסס על שילוב של שלושת האסטרטגיות. דבר ראשון יש להגדיר את מה שאתה לומד לאחר מכן יש להדגים שימוש נכון ולבסוף יש לתרגל שימוש של הידע שנרכש. הבעיות שאתה מעלה בתיאור שלך של האסטרטגיות השונות ייפתרו ע"י כך. לגבי האסטרטגיה הראשונה, האם אתה טוען שאין כללים לכתיבה אקדמית? אם כך איך אתה קובע מהו מחקר טוב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיכום אינטילגנטי של דברי חוקרים אחרים, ובעיקר *אינטגרציה* של דעות אלו, העמדתם זו מול זו, הצגת הדמיון והשוני בין דעות שונות, זיהוי נקודות המחלוקת וכו' הם כלים קריטיים בעבודה על מחקר. למעשה, בעבודת מחקר מקורית (מאסטר, דוקטורט, מאמר) חלקים אלו צריכים לתפוס כ- 70% מהטקסט לפחות. מניסיוני, הניסיון הנצבר בעבודה מסוג זה הוא זה המאפשר, אחר-כך, לבצע ניתוח משל עצמך. עם שאת, לא הייתי מרחיק לכת כמו נוגה. בעיני יש להורות לסטודנטים לתואר ראשון להוסיף, *בסיום עבודתם*, פסקה או שתיים המציגות את דעתם האישית ומקשרות אותה לעבודה. נכון, רוב הסיכויים שהדעה הזו לא תהיה מבוססת באופן המתאים למחקר אמיתי, אבל זה ייתן לסטודנטים המצטיינים הזדמנות לגלות הצטיינות, ולאחרים הזדמנות לפרוק את דעתם האישית (מה שיקל עליהם לנטרל אותה בשאר העבודה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה לדעת אם הבנתי אותך נכון: האם אתה טוען, שעבודת מאסטר או דוקטורט על נושא X חייבת להתייחס בצורה כזו או אחרת לדברי חוקרים אחרים על הנושא, ושההתייחסות צריכה להוות לפחות 70% מהעבודה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במדה''ח, כן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. סקירת ספרות צריכה להוות את חלק הארי של הטקסט. כמובן שהחלק המעניין הוא זה שבא אחריו, אבל לא על זה מדברים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרת, יתכן שאתה טרחן כפייתי דיון 1571 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא, אם יורשה לי, דוגמה לא טובה. במתמטיקה אין שום חובת התייחסות לעבודות קודמות, לא 70% ולא 20%. באופן טבעי כמובן שרוב העבודות מתבססות על הקיים, אבל אם אתה מסוגל רק לצטט את השאלה ממנה אתה מתחיל ומשם להמריא למרחקים בעבודה מקורית לגמרי, זה נפלא ויתקבל בברכה. גם בפיסיקה וביולוגיה זה עקרונית ככה, אם כי אז עליך לגבות את מקוריותך בניסויים (חוץ מפיסיקה תאורטית לגמרי, שזה בדיוק כמו מתמטיקה), ובביולוגיה יש עד כמה שאני רואה נטייה חזקה לסקור עבודות אחרות. ברור לי שבתחומים אחרים באקדמיה זה לא לגמרי יכול לעבוד כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיר מאמר מעשרות השנים האחרונות שאין בו reference לאף עבודה קודמת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבתי "באופן טבעי כמובן שרוב העבודות מתבססות על הקיים". אפשר להחליף "רוב" ב"כמעט כל"1, אבל זו בכלל לא הנקודה. אין שום *חובה* להקדיש חלק ממאמר או תיזה לסקירת הידע הקיים. 1 ראיתי מאמרים עם רפרנס אחד, שרק מציג את השאלה. אנא, אל תכריח אותי לחפש... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(רודי וסטודנט, סליחה על ההתפרצות, אבל אולי תמצאו בזה עניין:) איזה צירוף מקרים. קראתי את ההערה הזו בדיוק אחרי שקראתי שוב את הפתיחה של "ליילה" מאת רוברט פירסיג (כן, ההוא מ"זן ואמנות אחזקת האופנוע"). הוא מספר שם על תיאוריה באנתרופולוגיה שהיתה לגיבור, פידרוס, לפיה אורח החיים האמריקאי הוא חיקוי של האמריקאים ה"מקוריים" - האינדיאנים. כשהגיבור רצה לפרסם את התיאוריה, הוא קרא ספרי אנתרופולוגיה ורוחו נפלה, כי הם לא היו מוכנים לקרוא ספר של מישהו מחוץ לדיסציפלינה שלא התייחס לתיאוריות המוכרות. פירסיג בוחר לכנות את התופעה הזו "cultural immune system" ומתייחס אליה בשלילה. אבל אפשר להבין את היווצרותה של מערכת חיסון תרבותית, או אקדמית. פותחו כללי שיח מסויימים, כללי דעת מסויימים, ונכון שהם גמישים ונתונים למשא ומתן בלתי פוסק כשנוצרות מתודולוגיות חדשות, אבל אם רוצים להיות חלק מהשיח האקדמי אין ברירה אלא לדבר פחות או יותר באותה שפה. לרודי בטח יש הערכה מסויימת של מה צריך להיות הנפח של סקר ספרות בעבודה בהיסטוריה. בסוציולוגיה, במדע המדינה (דובי?) בקרימינולוגיה (איילת?) ובעוד תחומים המוכרים לי, מתבקש פרק משמעותי של רקע אקדמי מחקרי, בין אם קוראים לו סקר ספרות ובין אם לאו. חברים שלי מדווח על קונבנציה דומה, ואפילו נוקשה יותר, בכלכלה ובהנדסה אזרחית. אני מניחה שמה שעומד בבסיס העניין הוא ההסכמה ש"אנחנו רואים למרחוק כי אנחנו יושבים על כתפי ענקים". פירסיג, כמובן, חולק על כך ואומר שיש ערך לבניה חדשה ולא להוספת לבנים על המבנה הקיים. אבל נראה לי שקשה לחלוק על העובדה שמי שבוחר לשים את הלבנה הראשונה בתחום חדש או דיסציפלינה חדשה, חייו באקדמיה יהיו קשים בהרבה מאלה של מי שמוסיף על הקיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ותומאס קון יקרא לזה ''קריטריון תיחום סוציולוגי'' בין מדע ולא-מדע. כל פעילות מבוססת פרדיגמה, היא במסגרת ''המדע התקני'' שכולל פעילויות בדרכים קבועות מראש וידועות. סקירת הספרות בתחום היא אחת הדרכים להבטיח נאמנות לפרדיגמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק שבמדעי החברה, כפי שציין קון עצמו, אין פרדיגמה, וגם לא סביר שתהיה. בכלכלה אולי יש, אבל ידועה הבעיתיות שלה, והם דווקא סופגים המון ביקורת על הפרדיגמטיות שלהם, בעיקר משום שהיא די עמידה להפרכות בינתיים, ועושה רושם של דוגמה יותר מאשר פרדיגמה. סקירת הספרות באה, אם כן, לעשות אחד משני דברים - או למקם את החוקר בהקשר פרדיגמתי מסויים בתחום (למשל, למקם פסיכולוג בתוך הפרדיגמה הפרוידיאנית, נגיד), או כדי להכין פרדיגמה אחת לנסיון הפרכה ע"י החוקר, שבא מפרדיגמה אחרת. אם הייתה פרדיגמה אחת משותפת ומקובלת, כי אז סקירת הספרות הייתה יכולה להיות קצרה ופשוטה בהרבה - על הכל מוסכם מה *צריך* להיות, עכשיו נראה לכם שזה נכון/לא נכון. כאשר לא מוסכם על הכל מה צריך להיות, אז צריך להסביר כל פעם מההתחלה למה השאלה שלך מוצדקת ולמה ההשערה שלך מעניינת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא ממש מכיר עבודות מתקדמות במדעי החברה. נדמה לי שקון יתייחס לזה כאל ''פרדיגמות מתחרות'' ולא כ''אין פרדיגמה'' (ללא פרדיגמה אין מדע). כל השאר נשמע לי הגיוני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין דבר כזה פרדיגמות מתחרות. אם יש תחרות בין תיאוריות כלליות, אין פרדיגמה. זה כל הקטע של פרדיגמה. ואין זה נכון לטעון שאין מדע ללא פרדיגמה - האם לפני שאדיסון ביסס את הפרדיגמה הראשונה של חקר החשמל (אם לקחת את הדוגמא הקלאסית של קון עצמו), לא היה מדע בתחום החשמל? בוודאי שכן - אבל במקום להכנס לכל החורים הקטנים של התחום ולהבין איך הכל עובד, הם היו עסוקים בלהתווכח על איך בכלל אמורים לגשת לכל העניין, וכל חוקר היה צריך פחות או יותר לבנות תאוריה מכלום. זה לא רחוק מהמצב במדעי החברה - אם כי ישנן אסכולות מסוימות שמצליחות לבודד את עצמן משאר המחקר בתחום, ובתוכן קיימת פרדיגמה. אבל בגלל התחרות עם אסכולות אחרות, כאמור, הן נוטות לעבר הדוגמטיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בודאי שיש פרדיגמות מתחרות. במקום אחר (תגובה 192666) הבאתי ציטוט ישיר מקון "דחיית פרדיגמה אחת בלי להמירה בו-בזמן באחרת פירושה דחיית המדע עצמו". מהפכה נעשית תמיד במסגרת תחרות בין פרדיגמות. נכון הוא שכאשר "המדע התקני" חזק ועובד טוב, לא מתקיימת תחרות. כשכל חוקר צריך לבנות תיאוריה מכלום זהו "מצב קדם-פרדיגמטי", שנבדל מ"המדע התקני". לפני אדיסון לא היה מדע בתחום החשמל, אלא "פיזיקה" באופן כללי. הפרדיגמה יוצרת את התחום ומגדירה את גבולותיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם כל הכבוד לקון, כל הפרדיגמות שלו (ומבלי להתייחס לכמות ההגדרות השונות שהוא נותן למונח זה בספרו), נשמעות לי לא יותר מאופנות מחשבתיות מתחרות. באמצע הראשונה של המאה העשרים באנגליה, היו שתי פרדיגמות של "פילוסופיה של השפה" שונות (פרגמטיקה ואנאליטיקה) , אחת באוקספורד, ואחת בקיימברדג'. בראשית היווצרות ה"פילוסופיה של המדע" במחצית הראשונה של המאה ה- 19 בבריטניה היו ג"כ שתי פרדיגמות שונות, זו של האמפיריציסטים (מיל כממשיכו של לוק - 1843) וזו של האידיאליסטים (היואל, נניח לצורך העניין כממשיכו של קולרידג' - 1840). אלא מאי, אז, וברבות השנים אין אחת לדעתי שמקבלת עדיפות על האחרת באופן מובהק, ש-"מנצחת", ובזמנים שונים יש רוב לזו או לאחרת. רק לצורכי הבהרה, תביעת אובייקטיביות, חוסר-משוחדות, וראיית מדע כקריטריון ל"אמת" תקף לכל הפרדיגמות המדעיות באשר הן – ולטענתי, ההבדלים במטה-מדע הפילוסופי אינם בשום שלב משהו שניתן לקרוא לו במובהק ובאופן קונקלוסיבי פראדיגמה שלטת – תמיד יש כמה שעובדות במקביל (אף אם לאחת יש רוב בתקופה מסויימת), גם אם התזה של קון יוצאת יותר מעניינת ע"י התעלמות מעובדות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושש שלא הבנתי את התגובה שלך. 1. קון לא עוסק בפילוסופיה של המדע אלא במדע עצמו. המטא-מדע הפילוסופי אינו הנושא שלו. 2. "ראיית ה'מדע' כקריטריון לאמת" - המדע הוא תוצר של הפרדיגמה, ולכן זהו קריטריון מעגלי. "אובייקטיביות" - הפרדיגמה, לפי קון, קובעת את העולם הנצפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא מדוייק. קון לא הביע ביקורת כנגד מה שהוא כינה "מדע תקין" - להפך, לשיטתו הפרדיגמה היא שמאפשרת חדירה לתוך מעמקי התחום ועיסוק בפינות ובכוכים הקטנים שלו, ולא בקונספטים הגדולים. אבל היא לא קובעת את העולם הנצפה, אלא היא קובעת מה צריכות להיות התוצאות של הניסויים השונים. עיקר הטיעון של קון הוא פשוט שלא כל פעם שאנחנו מוצאים עובדה שסותרת את הפרדיגמה, אנחנו מחליפים אותה. לפרדיגמה יש המון כוח הסבר, ולכן אם עשינו ניסוי ויצאה תוצאה "לא נכונה" לפי הפרדיגמה, קודם כל נבדוק את הניסוי, אחרי ננסה לבדוק למה אנחנו לא הבנו משהו נכון, ורק כשכלו כל הקיצין, אפשר לטעון שהפרדיגמה שגויה, ויש להחליף אותה - אז נכנסים לשלב המהפכה הפרדיגמטית, שבו יש תחרות בין פרדיגמות שונות שמסבירות את הגילויים החדשים. עם "נצחון" אחת הפרדיגמות חוזרים למדע התקין, או הנורמלי. לכן, המדע אינו "תוצר של הפרדיגמה" והפרדיגמה לא "קובעת את העולם הנצפה", אלא היא מנחה את החוקר בבואו לבחון את העולם. כלומר - הפרדיגמה קובעת את העולם הנצפה בערך באותו מובן שהעיניים קובעות עבורנו את העולם הנצפה: היא מגבילה אותנו באופן מסויים, אבל בהרבה אופנים אחרים היא שמאפשרת לנו לראות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. קון אכן לא הביע ביקורת נגד המדע התקני - לא טענתי אחרת. 2. התיאור שלך של החלפת-פרדיגמה הוא תיאור מוטעה לחלוטין. הטענה המהפכנית של קון היא שחריגות מהפרדיגמה *לא* מהוות עילה לדחיית פרדיגמה. תמיד אפשר להכניס תיקונים (היפותזות אד-הוק באמצעות שינוי באחת ההיפותזות החיצוניות) בתיאוריות שלנו. 3. הפרדיגמה בהחלט קובעת את העולם הנצפה, בגלל תורת-התפיסה התבניתית. אין לי כוח להעתיק לכאן מתוך הספר. תוכל למצוא את כל הפרטים בפרקים י' - יא'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2. בגלל זה כתבתי "כשכלו כל הקיצין". זה תהליך ארוך שבתחילה מנסה לגונן על הפרדיגמה, ורק כשאין ברירה, וכשקם דור שלא ידע את יוסף (מבחינה פרדיגמטית), מכירים בכך שיש להחליף את הפרדיגמה. בסופו של דבר, פרדיגמות *כן* מתחלפות, ולעיתים תכופות למדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרט, נמק והסבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אדיסון? פרנקלין? אני כבר לא זוכר. אחת מהדמויות המיתולוגיות הללו של המהפכה האמריקאית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה דברים שצריך לזכור: א. יש סטודנטים שעושים מסלול ישיר לדוקטורט - כלומר, לא יספיקו לעולם להתנסות באסטרטגיה השניה. ב. המטרה של התואר הראשון היא לא רק להקנות להם ידע בתחום, זה לא בית ספר. המטרה היא גם להקנות להם כישורים כחוקרים. לכן, האסטרטגיה צריכה להיות מעורבת בתואר הראשון: הסטודנט נדרש לכתוב על פי מיטב ידיעתו, אך מיטב ידיעתו חייב להיות מרופד בדוגמאות מוצלחות שיסופקו הן על-ידי המרצה והן ע"י הסטודנט עצמו (בדמות הפניות בטקסט שלו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לעשות מסלול ישיר מתואר ראשון לדוקטורט? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיימת תואר ראשון? אתה יכול לעשות מסלול ישיר לדוקטורט. כשאמרתי למרצים שלי בסוף התואר הראשון שאני מתכוון לעשות דוקטורט באמריקה, אמרו לי שאם כך אז אין טעם שאעשה תואר שני - אין צורך בו כלל כדי לעשות דוקטורט בארה"ב ובקנדה. בארץ, רק סטודנטים עם ציונים גבוהים למדי יכולים לעשות מסלול ישיר לדוקטורט. הוא כולל שנה אחת שדומה לתואר שני, ומשם ממשיכים ישירות לדוקטורט בלי לעבור בתזה של ה-MA. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
In the Technion and TAU eng. faculty, you can register to the direct course only after you started your M.A., choose a thesis, and found that it was "big" enough for a Ph.D.
(and only if you have a certain GPA, bla bla bla) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סייג: הדברים שכתבתי קודם אמורים רק לגבי מדעי החברה. אין לי מידע על תחומים אקדמיים אחרים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |