בתשובה לאלון עמית, 21/01/04 21:38
 |
|
 |
||
|
||||
 |
התמקדתם בבחירה ובקריטריונים לבחירה, שלדעתי זה לא ממין העניין. העדיפות התאורטית שיש לתורת מוסר המבוססת אמונה באה לידי ביטוי ב-3 תחומים: 1. אקסיומטיות. האדם המאמין מקבל את חוקי המוסר (כמו את שאר הציווים הדתיים) כאקסיומות. זה לא כל כך חשוב אם היתה בחירה באמונה או לא. בהינתן הבחירה, חוקי המוסר הם נתונים מראש, ואין צורך בהצדקה מעבר לכך 1. אדם לא מאמין, בהגדרה, מבקש להניח כמה שפחות אקסיומות, כיוון שכך, חוקי המוסר שלו חייבים לעמוד באיזשהיא רציונליזציה. משימה קצת יותר קשה. גם כאן, אין חשיבות לבחירה. כל בחירה שהיא חייבת להיות רציונלית (ולו באופן מינימלי - נניח, תועלתניות). 2. אובייקטיביות. תכונה מבוקשת ביותר של תורה מוסרית היא אובייקטיביות (לכל הפחות במובן חלש - נניח, שהיא יחסותית אבל לפחות זהה עבור השותפים לאותה נקודת מבט). זה כבר אכן אתגר פילוסופי לא קטן עבור הלא-מאמין. עבור המאמין, לעומת זאת, חוקי המוסר הם כמובן אוניברסליים ואובייקטיבים "בחינם". 3. מוסכמת - בחברה מאמינה (לדוגמא, אירופה הנוצרית הימי-ביינימית), תורת המוסר מוסכמת על הכל. בחברה לא-מאמינה, לפחות בתאוריה יש נטיה לפלורליזם, ולכן מספר תורות מוסר שונות. לפיכך הציפיה היא שבחברה לא-מאמינה, יהיו סכסוכים קשים מאוד (ברמת המקרו - מהפכות, מלחמות) שנובעים מהשוני בתורות המוסר, או אפילו מניסיון לכפות תורת מוסר. זאת לעומת חברה מאמינה, שבה לכאורה נמענים מבעיות כאלו (כמובן שהיסטוריה הוכיחה אחרת). לדעתי, מדובר ביתרונות שהם בתאוריה בלבד. תורת מוסר אמונית היא מקרה קלאסי של תאוריה יפה סדורה וקשוחה במידה כזו, עד שהיא לא מצליחה להתמודד עם המציאות המשתנה, ההפכפכה, הבלתי צפויה, ובלתי ניתנת לשליטה. 1 זה ה"יופי" באמונה באלהים - אתה מצדיק אוטומטית את כל מה שהוא אומר, אין צורך ברציונליזציה מעבר לכך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
1. אז מאמין אחד בוחר בקב"ה, ואחר באללה. אם עלי לשפוט בין אלה, איך אשפוט? דרושות אקסיומות יסודיות יותר. אם, באמת, אני פשוט מקבל כאקסיומה את מה שהתמזל או אתרע מזלי ולימדו אותי בבית, אז באמת אין בעיה, אבל זה חינוך מהבית ותו-לא. אם היו מלמדים אותי אחרת, הייתי מאמין באקסיומות אחרות. אז שוב אני לא מבין במה זה עדיף על ילד שספג בבית מערכת מוסרית שחסר בה האלמנט האלוהי. 2. לא הבנתי. למה חוקי המוסר של המאמין הם אובייקטיביים בחינם? מה, כל יהודי מאמין הוא בהכרח עיוור להבדלים שבין היחס לגוי וליהודי? או שלא הבנתי מה זה "אובייקטיבי"? 3. זה, שוב, היה נכון אם היתה מערכת אמונית *אחת*. כפי שציינת, ההיסטוריה הוכיחה אחרת. כיוון שייתכנו גם בתיאוריה וגם במעשה אמונות רבות, ואפילו בתוך אותה אמונה יש פה ושם איזה חילוק-דעות קטן, אינני בטוח שתורת-מוסר-מבוססת-אמונה היא חסינת-פלורליזם יותר מזו שאיננה. נהפוך הוא: לראייתי (כפי שניחשת), כמה שיש פחות אקסיומות, יש פחות על מה לריב. "להאמין באל" זו אקסיומה לא מספקת במישור המוסרי, ו"להאמין באלוהי ישראל ובתורתו" זו אקסיומה שהיא סתם קיצור לדי הרבה אקסיומות אחרות (לפחות עשר, וגם הן לא מספיקות, וגם עליהן אפשר להתווכח). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני לא טועה זאת האכסיומה היחידה שצריך, אליבא ד'הילל הזקן (ומאוחר יותר הוסיפו גם את אכסיומת האינדוקציה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודקת, צודקת, למרות שבית הלל אולי היה מתיר את הגרש הקטן הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. זה בדיוק העניין. המאמין בקב"ה לא צריך לשפוט האם המערכת האקסיומטית שלו עדיפה על זו של אללה - הוא פשוט מקבל אותה כאקסיומטית ללא צורך ברציונליזציה. זאת לעומת הלא-מאמין שזקוק לרציונליזציה ולו מינימלית לחוקי המוסר שלו (אפילו "ככה חינכו אותי"). העדיפות היא בכך שבמודל אחד אתה לא צריך הצדקה ובמודל השני כן, לא בכך שהמודל האחד מוצדק מהשני. 2. אובייקטיבי במובן של זה תקף בכל הזמנים ולכל האנשים - אפילו לגויים שגם מעשיהם נשפטים ע"י בוחן לב וכליות לפי אותה מערכת מוסר. 3. לפחות בעולם הנוצרי האירופאי בחמה"ב - בתאוריה מערכת אמונית אחת זה כל מה שהיה, ובת'כלס כמובן שהסיפא שלך נכונה. 4. "נהפוך הוא: לראייתי..." - גם על רציונליזציה רבים ולא רק על אקסיומות. אבל, היתרון של הרציונליזציה בהקשר זה הוא שהיא גמישה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. למה הלא-מאמין לא יכול לקבל אקסיומטית איזושהי מערכת? אם "ככה חינכו אותי" היא אקסיומה ראויה, אז הטענה שלי היא שבדיוק באותה אקסיומה משתמש גם המאמין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שאדם לא-מאמין שלא מתעניין בנושאי מוסר, *יכול* לקבל אקסיומטית מערכת. רוב האנשים (מאמינים ולא מאמינים) מבססים את דעותיהם כמעט בכל נושא על סמך אמונה עיוורת, ועובדה זו אינה יכולה להוות בסיס לטיעון בונה כלשהוא. אבל, כשאנחנו דנים בעדיפות של תורה מוסרית מבוססת אמונה על תורה מוסרית שאינה מבוססת אמונה, מן הסתם אנחנו מדברים על ההצדקה שנדרש לה פילוסוף מאמין (לא נדרש) לעומת פילוסוף 1 לא מאמין (נדרש, וגם צריך להראות אובייקטיביות). תאורטית לפחות, זה מוביל להצדקות שונות שמוצאים פילוסופים לא מאמינים שונים, ובעקבותיהם מלחמות בין עדות המעריצים של הפילוסופים. מעשית אני לא חושב שזה מוכיח את עצמו, אבל זה הטיעון. 1 במובן הרחב: כל מי שמעצב את דעתנו - האזרחים הקטנים - בעינייני מוסר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאני מבין את הטיעון, אבל הוא נראה לי מאוד חלש. מה החכמה להגיד "אני לא צריך הצדקה, כי אני מאמין, נקודה, ומאמין לא צריך הצדקה"? למשקיף "חיצוני" (נגיד, לי) זה לא נראה כמו פתרון. זה כמו להגיד "תורה מוסרית שכוללת בתוכה גם את ההצדקה לעצמה 'אקס מאכינה' עדיפה על תורה מוסרית שלא". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קושייך נעוץ בכך שאתה כל הזמן מנסה לבחון את הטיעון מנקודת מוצא (קרטזיאנית!) של סובייקט שמנסה להכריע האם תורת המוסר בה הוא דוגל צודקת או לא צודקת בכלים רציונליים. מנקודת מבט שכזו כמובן שלטיעון כזה אין משקל, ונראה שכל אחד צודק בעיני עצמו בלבד. לעומת זאת, אני דיברתי על הקונסטלציה הבאה: אם אתה יוצא מנקודת מוצא שמשקיפה על חברת בני אדם מבחוץ, ומנסה למצוא תורת מוסר שהיא מוצדקת ואוניברסלית עבור כולם, אז יש משמעות לטיעון הזה. יתר על כן, מנקודת מוצא זו, קל לראות את החיסרון בכך שכל אחד צודק בעיני עצמו בלבד (כמובן שבפועל זה לא קורה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני מנסה (אולי ללא הצלחה) להשקיף מבחוץ ו"לדרג" צידוקים לתורות-מוסר. אני לא בטוח למה התכוונת ב"טיעון הזה": זו העובדה שפילוסוף מאמין לא נדרש להצדקה לעומת פילוסוף לא-מאמין שכן נדרש? אם אמונה מוגדרת (בין היתר) כאי-היזקקות להצדקות, אז אני מסכים, מן הסתם. אבל אני כנראה רואה באי-היזקקות כזו תכונה שאיננה תלויה דווקא באמונה באל. גם המאמין יכול לחפש הצדקות, וגם הלא-מאמין יכול לא לחפש כאלו וסתם, כפי שכבר תיארתי, לדבוק באיזו שיטה מוסרית לה הוא רגיל. האם בחפשו הצדקות הופך המאמין ללא-מאמין, בהגדרה? טוב, תגיד לי אם הבנתי נכון, שאני לא אמשיך להכות בדחלילים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מה שהתכוונתי ב"טיעון זה". אבל אתה שוב פעם מפרש "היזדדקות להצדקה" מנקודת מבטו של פרט מאמין/לא-מאמין. אני מדבר על הזדקקות להצדקה פילוסופית (או מתאפיסית אם תרצה) לתורת מוסר, לא כזו שתלויה בכך שפרט כלשהוא מצדיק אותה או לא. תורת מוסר אמונית היא *בהכרח* כזו שנשענת על קבלת המוסר המתקבל מן אללה כאקסיומטי 1. לעומת זאת תורת מוסר לא אמונית שהיא *בהכרח* זקוקה להצדקה (לפחות אם היא ראויה לכינוי תורת מוסר לא אמונית). נכון? 1 זאת כמובן להבדיל מתורת מוסר של פילוסוף מאמין שלא חייבת להיות אמונית - למשל זו של קאנט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, בטח נכון: אתה *מגדיר* תורת-מוסר אמונית ככזו שלא צריכה צידוק. השאלה שלי אם תורות כאלה זהות לתורות המתחילות מאמונה ב*אל*. כלומר, האם תיתכן תורה מוסרית-מאמינה שכוללת *גם* צידוקים רציונליים? (לדעתי כן: שאל את אורי פז). האם תיתכן תורה מוסרית-ללא-אמונה-באל שהיא אקסיומטית? אני חושב ששוב, כן. במילים אחרות, אני מקבל את ההבדל בין תורות הזקוקות להצדקה לתורות שאינן כאלה, אני רק לא בטוח שהחלוקה הזו זהה לחלוקה לתורות מבוססות או לא-מבוססות אמונה-באל-עליון. אם אתה, לצורך הדיון, מגדיר את הגישה האקסיומטית ככרוכה באל-עליון, אז אני נכנע, אך אינני סבור שכך הוא בפועל (ונדמה לי שעל כך הסכמנו?) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |