בתשובה להדר אבירם, 16/01/04 7:38
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מסכימה עם הטענות בנוגע לחומר הלימוד המוגבר. גם הסטודנטים שלי כאן מתמודדים עם כמויות משמעותיות של חומר קריאה, ורובם הגדול באמת-באמת קוראים. עם זאת, ובניגוד למה שנכתב כאן, לדעתי רק אחוז קטן מההורים מממן את לימודי הילדים. המדיניות כאן היא שקל מאוד לקבל את שתי ההלוואות הפדרליות המרכזיות (פל וטאפ), כך שהרוב הגדול של בוגרי הקולג' מתמודד עם שנים ע''ג שנים של תשלומים לממשלה הפדרלית על לימודי התואר הראשון שלהם. התשלומים הם בריבית נמוכה ומאוד נוחים לתשלום, ובמקביל הממשלה הפדרלית מציעה תכניות ''קיזוז חוב'' או ''ביטול חוב'' (שנתיים של הוראה במקום כמו בולטימור, למשל, ימחקו את חובך מהקולג'). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כבר אמרו פה מעלי, שהסטודנטים שלך שם קוראים בשפת האם שלהם. כאן, מה לעשות, לא לכולנו קריאת מאמרים מדעיים באנגלית באה כל-כך בקלות. חוץ מזה, אף פעם לא הבנתי את ההנחה (בהנחה שזוהי ההנחה שאת מניחה), שככל שסטודנט יקרא יותר, הוא ידע יותר. זה לא תמיד משנה אם איזו כמות של חומר אתה מתמודד, השאלה היא מה הבנת מהכמות הזאת, ומה תזכור לאחר הבחינה. לפעמים עדיף לקרוא קצת פחות ולהבין יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי בעיית האנגלית: 1. ניתן ללמד אנגלית באופן יותר אינטנסיבי ובגיל רך יותר ממה שנעשה היום בישראל. 2. אפשר לנסות (אין לי הצעה קונקרטית לגבי מי אמור ליזום דבר כזה) לתרגם יותר חומר לעברית, תוך אולי להותיר כמה מונחים טכניים בשפה המקורית (אישית אני לא מתלהב מליטון כללי ומעדיף שפות היברידיות וקסנופיליות כתחליף). 3. אפשר ללמוד שנה לפני הלימודים (כקורס אוניברסיטאי או באופן פרטי) או במהלכם קורסים באנגלית ולקרוא במקביל הרבה מד"ב (או סוגה אחרת). 4. יש הרבה סטודנטים זרים במדינות אנגלו-סאקסיות שמגיעים ממדינות בהן מלמדים אנגלית אף פחות מאשר בישראל אם בכלל, ומצליחים בכל זאת לעמוד בדרישות הקורסים; אם תרצו... לגבי הטענה השניה. בעיקרון אני מסכים, אך זה מתכתב עם סוגיות הרבה יותר מורכבות של מה הדרך הכי טובה ללמד (בחינות, סמינר, מאמרים; וכ"א נותן עצמו להרחבות רבות) וכן האם זה בכלל משנה היום למישהו (ובייחוד לאוניברסיטה, לסטודנט ולתעשיה) אם בסוף התואר הסטודנט למד משהו, דבר שקשור לדיון בפראקטיות האוניברסיטה ועל הקשר בין תיאוריות לעבודה יומיומית (וגם כאן כדאי להבדיל בין דיסציפלינות וסוגי תארים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1.לא חסרות שנות לימוד אנגלית בישראל,הטלויזיה והאינטרנט תורמים גם הם, הלימוד הוא בהחלט מספק. מי שאין לו כישרון לשפות לא ירוויח הרבה מעוד שנה-שנתיים של לימוד- שפה היא גם אינטואיציה, השפה האקדמאית בפרט. לימודי האנגלית באוניברסיטה הם חובה למי שלא קיבל פטור בפסיכומטרי, אני בספק אם הלימוד בהם אכן תורם. מכל מקום, גם סטודנטים שיודעים אנגלית ברמה של מאה בחמש יחידות תמיד יעדיפו את שפת אמם, היא לנצח קלה ובהירה יותר. אני יכולה להעיד על עצמי- אין שום בעיה עם האנגלית שלי, אני יכולה לקרוא מאמרים וספרים באנגלית. זה לא מסב לי הנאה כמו מאמרים בעברית. אם כל המאמרים היו בשפת אמי הייתי קוראת כפול ממה שקראתי (באנגלית) אם לא יותר. בשנות לימודיי תמיד העדפתי את התרגום על המקור. אני סבורה שסטודנטים לספרות עברית קוראים בכמות המקבילה לסטודנט האנגלי הממוצע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא טוען שלא יותר נוח (או מהנה) ללמוד, לעבוד ולתקשר באופן כללי בשפת האם (שלא לדבר על לקרוא שירה). מצד שני, העובדה שסטודנטים נדרשים בדרך כלל רק לקרוא באנגלית, אבל לכתוב בעברית גם-כן מונעת מהם להשתפר לדעתי באופן ניכר ברמת האנגלית שלהם, שכן ברגע שמישהו מתמודד עם כתיבה בשפה זרה הוא נאלץ להיות כל הזמן מודע לדקויות לשון שבקריאה בלבד אינו חייב לשים אליהן לב. האם אני מצדד בלהקשות על הסטודנט הישראלי אף יותר ולחייבו לכתוב באנגלית על חומר שקרא באנגלית? אם האופציות האחרות שהיצעתי, הנוגעות לתרגום לעברית אינן פיזיביליות אז תשובתי היא חיובית. שהרי אם החומר המקצועי הרלוונטי נכתב רובו ככולו באנגלית, יוצא מכך שזו השפה בה אנשים מקצועיים באותו תחום כיום כותבים. אבל אני גם אשמח אם במקביל יתקיים מפעל תרגום בקנה מידה גדול שבסופו כל שפה תוכל להיות שפת מקור או שפת תרגום באופן שווה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה שיכתבו באנגלית? אפשר לכתוב מאמרים מצויינים בעברית ולתת לתירגום כדי שיגיעו למגזינים באנגלית, מספיק מאמרים חשובים נכתבו בצרפתית, סינית ושאר השפות. אין סיבה להקשות לחינם, זה לא ישנה כהוא זה את יכולת המחקר ותוצאותיו. יש גם מגזינים חשובים בעברית המתורגמים לאנגלית. מה שהתכוונתי לומר הוא, שלא הוגן להשוות סטודנט ישראלי לאמריקאי, כיוון שאלו קוראים בשפת אמם. אני חושבת שעדי בהחלט צודקת כאן, והבאתי את עצמי כדוגמא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אם, כפי שאת טוענת, כל המאמרים מכל השפות מתורגמים לאנגלית, אז חובה לשפר את האנגלית לרמה כזו שניתן לקרוא אותם כמו היתה זו שפת אימנו או אבינו. אם המצב הוא לא כך, אז אני נאלץ לשוב ולחזור על הצעתי לשפר את רמת האנגלית של בוגרי התיכונים בארץ ואף להחמיר את דרישות האוניברסיטה. מעבר לכל ההכרזות שלי ושלך על הוגנות, נראה לי שכדאי להבדיל בין המקצועות השונים. מי שלמשל הולך ללמוד ''ספרות אנגלית'' לא יכול לטעון שהוא מופלה לרעה. מי שלומד ''מתימטיקה'' אולי בכלל לא סובל מהבעיה. אם כבר הבאת עצמך כדוגמא, הרי שאשמח לשמוע דוגמא מאיזו דיסציפלינה הובאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני באה ממדעי המדינה ואני חוזרת על מה שאמרתי בתחילת דבריי: אין בעיה עם רמת האנגלית בארץ. א-בל גם מי שהאנגלית שלו טובה עד מעולה, עדיין מעדיף לקרוא עברית. וצריך לזכור את זה כשאומרים "סטודנטים בישראל לא קוראים יחסית לאמריקאים". אם כל החומר היה בעברית אפשר היה לעשות את ההשוואה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך להיות - "עדיין, בד"כ, מעדיף לקרוא בעברית". אפשר להכליל, אבל למה בצורה גורפת כזו? אני מעדיף, פעמים רבות (בנושאים מסוימים), לקרוא דווקא באנגלית, גם כשיש חומר בשפת הקודש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל לדעתי כן יש בעיה עם רמת האנגלית בארץ. עד שלא התחלתי בתקופת השירות הצבאי לקרוא ספרים באנגלית הרמה שלי היתה עלובה ביותר. ועד שלא התחלתי שנים אחר-כך להתמודד עם כתיבה באנגלית, לא ידעתי עד כמה אני רחוק עדיין מלהיות סביר באנגלית. גם היום (ואני ד"א חי כיום במדינה דוברת אנגלית) אני חש השכם והערב כמה ידע חסר לי (לעיתים לגבי מונחים שביומיום). אני לא טוען שניתן "לפתור" את הבעיה ולהגיע לרמת שפת-אם, אבל בהחלט ניתן לשפר בהמון את רמת האנגלית בארץ, וכמה שיותר מוקדם (בזמן ובגילאים) הרי זה משובח. לגבי ההשוואה של "סטודנטים בישראל לא קוראים...", אם משווים הבדלי שפה, אז למה לא להשוות הבדלי תרבות-קריאה, תרבות כללית, תנאים סטודנטיאליים ועוד ועוד? למה להיטפל דווקא לשפה? אבל אם בכל זאת להתייחס מהותית, אשמח אם מישהו שמכיר את כמויות הקריאה באוניברסיטאות לא אנגלו-סאקסיות (גרמניה, צרפת, יפן וכדומה) יעיד על המידות. במקרה כזה ההשוואה צריכה להיות בעינייך הוגנת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את שואלת למה שיכתבו באנגלית? כי, לטוב ולרע, חוקרים לא כותבים מאמרים עבור סטודנטים לתואר ראשון בתור קהל היעד המיידי שלהם (אם גם הסטודנטים קוראים, מה טוב, אבל לא עבורם נכתבים המאמרים). אנשים שרוצים להתקדם, כותבים עבור המבקרים של כתב העת בו הם רוצים לפרסם, עבור אנשים בעלי שם בתחום שלהם, עבור מי שעמו הם רוצים להיות בדיאלוג. לפחות במדעי החברה, האמירה ש"יש מגזינים חשובים בעברית המתורגמים לאנגלית" היא פשוט לא מדוייקת. חוקר צעיר שרוצה לקבל עבודה, חוקר קצת פחות צעיר שרוצה לקבל קביעות, פרופסור שרוצה לקבל הכרה עולמית, אין לו שום תמריץ לפרסם בעברית. כתב עת באנגלית תמיד "ייספר" בתור פרסום טוב וחשוב יותר מכתב עת מקומי. מתסכל? מרגיז? בעסה. ככה זה. היה אולי עדיף מכמה בחינות שהאקדמיה תהיה פחות אימפריאליסטית ושאנשים יכתבו בשפת אמם ויפתחו את התרבות האקדמית בכל הארצות (וזה היה גם פותר חלק מהבעיה של ההגמוניה האמריקאית על נושאי מחקר), אבל יש גם יתרונות לזה שחוקרים מארצות שונות משוחחים באותה שפה ובאותם כתבי עת. גם ההצעה שמישהו "יכתוב מאמר מצויין בעברית וייתן לתרגום" היא לא ישימה. מלל זה דבר מאוד חשוב. אני לא מכירה אף חוקר שיסתכן בתרגום של מישהו אחר לכתב העת המרכזי והחשוב שאליו הוא שולח את החומר, ואם זה יקרה, זה יקרה בלית ברירה. ואם על זמן העבודה של החוקר מדובר, לכתוב מאמר באנגלית ידרוש הרבה פחות מאמץ מלכתוב מאמר בעברית ולתרגם אותו לאנגלית. זה לא "להקשות בחינם", זה לעבוד בצורה יעילה - בהינתן פונקציית המטרה של הכותב. ככלות הכל, לא הסטודנטים לתואר ראשון הם המקדמים אותו בעבודה (שוב, לטוב ולרע). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הוא דיבר על תואר ראשון... לא כל מי שלומד לתואר ראשון שואף להיות חוקר, מי שרוצה להיות חוקר יעשה את השיקולים שלו באיזו שפה לכתוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל על זה בדיוק תהיתי בפתיל אחר כאן. זה היה לגבי הדרישה לאי-יצירתיות/אי-מקוריות מסטודנטים בתואר ראשון בעוד יש דרישה הפוכה בתארים המחקריים. שאלתי מתי בדיוק ואיך נעשה קסם ה-סוויטץ'. אותה תהיה עולה עולה אף לגבי נושא האנגלית: אם לא ידרשו מסטודנטים לתואר ראשון לקרוא באנגלית, כיצד לפתע יסכינו לעשות זאת בתארים מתקדמים? לכן, דווקא בגישה זו של להרגיל את הסטודנטים כבר מתואר ראשון לקרוא (ואני גם מצדד בלכתוב) באנגלית אני לגמרי תומך. (אלא אם כן יש לך הצעה לניפוי המסתמך על "ידיעה מראש" של מי ימשיך (בעתיד) לתארים מתקדמים ומי לא). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה שוכח שבמעבר מתואר ראשון לשני (ומשני לשלישי) נעלמים רוב הסטודנטים; אפשר לספר מראש לאותם סטודנטים לתואר ראשון שמתכוונים להמשיך בלימודים, שכדאי להם מאד לקרוא באנגלית, בלי להכריח את שאר הסטודנטים לעמוד באותם תנאים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר למכור להם את הדיפלומה וזהו – למה לבזבז את הזמן סתם. שאחר כך ילכו עם התעודה למקום עבודה שייתן להם הדרכה של חודש ויתחילו בחייהם האמיתיים. או שאולי אפשר לנסות לעודד יותר כניסה לתארים מתקדמים ולהגדלת הידע. (בנבואת אגב: אבל טיפול רציני בחינוך בישראל לא יקרה; הרבה יותר נוח וקל להנציח את בעיות הבטחון מלהתחיל לטפל בנושא כמו חינוך) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם כל הכבוד לחשיבות שבדיון, האזנה להרצאות או כל מתודה אחרת, דבר לא משתווה לקריאה עצמה. מעולם לא הייתי מהמרצים שמעמיסים בלי חשבון, וכשהייתי סטודנטית לתואר ראשון גם אני כמעט ולא קראתי, אך ברור לי היום שלא ניתן להבין באמת את החומר בלי לקרוא. אפילו קריאה חפוזה. כשאני מלמדת קורסים בגודל סביר (פחות מ-25 סטודנטים), אני מנסה להימנע מהרצאות ארוכות במיוחד, ומנסה להתמקד בדיון. אני באמת חושבת שלומדים הרבה מדיון. אבל איך יוכלו הסטודנטים לדון בחומר אם הם לא קראו את הספר בבית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרופ' דה-שליט סיפר לנו על מרצה אורח מארה"ב שבא ללמד קורס באונ' העברית. בסוף הסמסטר שאל אותו דה-שליט מה דעתו על הסטודנטים הישראלים. "נפלאים!" אמר האיש. "כן," אמר דה-שליט, "אבל הם לא קוראים את החומר." ענה לו האיש: "נכון, אבל הם בכל זאת יכולים לדון בו באופן נפלא". חוץ מזה, מהנסיון שלי עם קורסי "דיון", הם נוטים להגרר למחוזות מאוד עלובים, בעיקר משום שלדיונים יש נטייה להיות מעמיקים כמו המתדיין השטחי ביותר בהם. או, במילים אחרות, רמת הדיון מתאימה את עצמה אוטומטית לסטודנט הכי חלש בכיתה. לא יודע למה זה קורה, או אם זה אוניברסלי או רק בקורסים שאני השתתפתי בהם, אבל בעתיד, אני אנסה להמנע מקורסים "דיוניים", אלא אם מדובר בקבוצה של סטודנטים מצטיינים (וגם אז לא בטוח). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהנסיון שלי עם קורסי דיון1, הם בדרך-כלל מאוד מעניינים, והדיונים דווקא מעמיקים, לדעתי2. זה קצת מוזר לי, שאתה אומר שרמת הדיון מתאימה את עצמה אוטומטית לסטודנט הכי חלש בכיתה (וזה גם לא כל-כך הגיוני, אם חושבים על זה). הייתי אומרת שרמת-הדיון מתאימה עצמה לממוצע הכיתתי, ותמיד יהיו כמה סטודנטים שיקחו את הדיון לשלב הבא. ___________ 1 אני אוהבת להקשיב בקורסים כאלה. אבל לא להשתתף באופן פעיל, חס וחלילה. 2 זה לא יהיה בלתי-סביר להניח, שאם נשתתף באותו דיון, דעתי תהיה שונה מדעתך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אני צריך לתקן את עצמי - רמת הדיון מתאימה את עצמה אוטומטית לרמתו של הסטודנט הכי קולני בכיתה, שבד"כ הוא מהחציון הנמוך יותר של האינטליגנציה. אבל אולי אני סתם ממורמר בגלל ה*מורות*. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל משמעותי מאוד בין קורסים של פחות מ-25 סטודנטים (שהם בד"כ – לפחות בסביבתי – קורסים לתארים מתקדמים) לבין קורסים המוניים. ובכל זאת, יצא לי להעביר קורסים עם קהל של מאה איש ויותר, ועדיין לעורר (צורה מסוימת של) דיון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, זה מאוד תלוי במספר התלמידים, וגם באינטראקציה ביניהם. בקורס הנפלא ביותר שלימדתי אי-פעם היו רק שלושה סטודנטים, מאסטרנטים בסוף התואר. הדיונים התארכו עד לאמצע הלילה. זה גם עונה קצת לדובי. באופן טבעי, כשמלמדים מאסטרנטים, רמת הדיון ורמת הציפיות של המרצה מהדיון הן גבוהות, והמרצה לא יאפשר לדיון להתדרדר לבנאליות (או - יותר גרוע - כמו שקורה הרבה עם סטודנטים אמריקאים לתואר ראשון, להתדרדר לדיון בו סטודנטים פותחים ב''גם לי קרה משהו דומה, למשל...'' ומתחילים בסיפור ילדות של עשר דקות, ובמקום דיון יש לנו תרפיה קבוצתית ושעמום גדול). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי סיבה יותר סבירה שבעטייה הדיונים התארכו עד לאמצע הלילה :~) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לגמרי לא טוען שקריאת החומר (ויותר טוב מכך, חשיבה עליו לאחר הקריאה) אינו דבר חשוב (האמת שאני לא בטוח לאילו מהדברים שאמרתי בתגובות עד עכשיו את מתייחסת...), אבל יש כמובן שאלה לגבי אופן לימוד הקורס מעבר לחומר הקריאה. יש מרצים שמעדיפים לעמוד מול הכיתה ולהסביר/לחדד/לסכם את החומר הנקרא, וכמעט לא להשאיר מקום לשאלות שהן טיפה מעבר להבנת הכוונה של מחבר המאמר שנקרא. היה לי פעם מרצה ("צחי זמיר" למי שמכיר), שטען שיש הבדל מהותי בין מרצה לתלמיד, כי לראשון יש ידע רב שעבד קשות להגיע אליו, בעוד האחרון תפקידו הוא בעיקר להקשיב וללמוד ולא רחמנא ליצלן לשלוח ידו בהעברת ביקורת על המאמרים, ולא כל שכן על דברי המרצה (לפחות ככה אני הבנתי את דבריו). במשך כל הקורס הוא הבהיר לי שוב ושוב ובכל דרך אפשרית כמה השאלות והביקורות שלי מפריעות לו, ולא בגלל שהיו (לפי דעתי) מאוד קולניות או מטופשות, אלא בגלל שהוא החליט שיש X חומר שהוא צריך שנקרא, וביתר הזמן פשוט נהנה לשמוע את עצמו מדבר עליו. אז עם כל הכבוד, כשמרצה הופך לאפיק חד-כיווני לא אינטראקטיבי ובמקרים רבים אף נרקיסיסטי, אני אישית מעדיף לקחת את המאמרים הביתה, להתמודד עימם לבד וכלל לא להגיע להרצאות. העצבים שאני מקבל מלשמוע במשך כמה חודשים הרצאות מבלי יכולת להגיב עליהן לא שווים את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אתייחס רק לחלק קטן מדבריך, שנוגע בנקודה מעניינת. כמרצה, יש לי אינטרס לעודד את הסטודנטים לחשוב באופן ביקורתי על חומר הקריאה, ואני מודעת לכך שכאשר מדובר בסטודנטים לתואר ראשון או מאסטרנטים בתחילת דרכם, אין להם את היכולת לנתח מאמר באופן ביקורתי ומושכל. נסיון העבר גם הוכיח שזה לא הוגן לדרוש מהם לעשות את זה - זו משימה שהסטודנטים המבריקים יבצעו בהצלחה, בעוד שכל האחרים ייכשלו. טריק שנהגתי להשתמש בו - בסיומו של סמסטר של דיונים בכיתה, אחת ההנחיות שלי אליהם לעבודת הגמר היתה שאסור להם להשתמש בהטיות ''אני'' בעבודה (''לדעתי'', ''אני חושב ש...'' וכיו''ב), וכך לכוון אותם לניתוח ביקורתי המבוסס על מה שכתבו חוקרים אחרים ולא על ''דעתם''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, תלמידי תואר ראשון (ואולי גם מאסטרנטים צעירים) צריכים להראות עד כמה הבינו את המאמר ואת כל הדיעות לגביו, אבל לא לגבש דיעה משלהם עליו - המאמר שלהם הוא לא יותר מסוג של בחינה עם קריטריוני בדיקה ברורים. זה לא נופל במילון שלי תחת ''ביקורתי'', ושוב מעלה את השאלה של כיצד ומתי מצפים מהם להפוך לחוקרים עצמאיים בתחום. בדיוק כמו שאני נגד תרבות ה-''קוצ'י קוצ'י'' כלפי תינוקות, כך אני גם נגד האקוויואלנט האוניברסיטאי שלה כלפי סטודנטים, אף אם אלה רק בתואר ראשון. זה אולי נוח למרצים (וכנראה גם למרבית הסטודנטים), אך כמדיניות של מוסד האקדמיה, שלכאורה מטרתו הנעלה היא מחקר והגדלת הידע (ולא רק הפצתו), זה נראה לי מוטעה ביותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם לודביג - איך בדיוק זה מלמד אותם להיות ביקורתיים? זה מלמד אותם להיות בלתי ביקורתיים כלפי הביקורות שהובעו ע"י אחרים. זה בוחן את יכולתם לסכם חומר ולא את יכולתם להתמודד איתו בעצמם. אין שום סיבה שלא ישתמשו ב"אני" בעבודה, אבל אסור שהשימוש ב"אני" יהפוך כל אמירה ללגיטימית1. "אני" צריך להיות מלווה בהוכחות, או למצער בהצעה איך לבחון את הנושא כדי להפריך את טענת הטקסט שאנו מבקרים. למשל - להציע מחקר (בקווים כלליים) שעשוי להציג את הנושא באור חדש או לחשוף נקודות חדשות. "אני חושב שמן הראוי לבחון את נושא XXX מנקודת מבט אחרת, למשל ע"י עריכת מחקר Y". אין שום בעיה עם זה. אני לא חושב שלדרוש מסטודנטים להביע ביקורת מושכלת על טקסט זה משהו בשמיים. אסור שזה יהיה בשמיים. מי שלא מסוגל לקרוא טקסט ולמצוא מה הבעיות האפשריות בו, לא צריך להיות סטודנט, ובטח שלא מאסטרנט. 1 כמו שה*מורות* אצלנו חושבות - "זו הדעה שלי, איך אתה יכול להגיד שזה לא נכון?!" הוא משפט שגרסאות שונות שלו שגורות בפיהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 תביא אותן לאייל! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאילו אני לא סובל מספיק גם ככה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 למה, עשית איזה חישוב מתמטי וגילית שיש כאן מחסור בהערות כמו "זו הדעה שלי, איך אתה יכול להגיד שזה לא נכון?!"? :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(עונה גם ללודביג) סטודנטים לתואר ראשון חושבים שאם הם יכתבו מהגיגיהם הם יגמרו עם ניתוח ביקורתי של מאמר, ולא כך הוא. הגיגיו של סטודנט לתואר ראשון לא יכולים להיות מספיקים כדי ליצור ניתוח אמיתי (לא כיוון שהם טיפשים, אלא פשוט כיוון שהם לא התנסו מספיק עם חומר בתחום ו/או עם כתיבה ביקורתית). קורה לי לעיתים מאוד רחוקות שהגיגיו של סטודנט לתואר ראשון מתעלים לרמה של "ניתוח ביקורתי". הסיכויים שלהם לגמור עם ניתוח ביקורתי מוצלח גבוהים הרבה יותר אם הם יניחו בצד את הגיגיהם, ויתמקדו בניתוח המבוסס על הגיגיהם של חוקרים אחרים. זה נשמע רע ומתנשא, וקשה להסביר, אבל זה ככה. *דעתם* של סטודנטים לא מעניינת אותי לפני אמצע התואר השני, כי דעתם בהכרח תהיה לוקה בחסר. התואר הראשון הוא זמן מצויין ללמד סטודנטים לנתח ולבקר דרך עבודותיהם של חוקרים אחרים בתחום, וזהו כישור הכרחי לתארים מתקדמים שעל הסטודנטים לשלוט בו בכל מקרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זוהי גישה תמוהה מאוד בעיני. כמובן שצריך *להכיר* את החוקרים האחרים בתחום, אבל כיצד אפשר לדון בחסרונות וביתרונות של דעות שונות, אם אסור לך לנקוט בדעה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין ''להעזר'' או ''להסתמך'', אבל כשכל הניתוח הוא למעשה להציג ניתוחים של אחרים, זו לא עבודה בניתוח טקסטים, אלא באיתורם בספריה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הסיכויים שלהם לגמור עם ניתוח ביקורתי מוצלח גבוהים הרבה יותר אם הם יניחו בצד את הגיגיהם, ויתמקדו בניתוח המבוסס על הגיגיהם של חוקרים אחרים." הסיכוי שלהם לגמור עם ניתוח ביקורתי *כלשהו* לפי השיטה שלך הוא אפס. מה שאת מתארת הוא סיכום של הגיגיהם של חוקרים אחרים ולא ניתוח ביקורתי שלהם. את כותבת "הגיגיו של סטודנט לתואר ראשון לא יכולים להיות מספיקים כדי ליצור ניתוח אמיתי ... כיוון שהם לא התנסו מספיק עם חומר בתחום ו/או עם כתיבה ביקורתית" מתי בדיוק הם אמורים להתנסות בכתיבה ביקורתית? לא במהלך לימודי התואר הראשון לטענתך, אם כך אימתי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסטרטגיה 1: למידה על ידי הגדרה. שיטה: נותנים את מערכת הכללים השלמה, המלאה והמדוייקת ל-"איך כותבים מחקר", בצירוף ההוראה "עשו ככה". בעיה: רוצה לנסות לנסח מערכת כזו? בהצלחה. אסטרטגיה 2: למידה על ידי התנסות. שיטה: (שלב 1) תלמיד כותב מחקר על פי מיטב ידיעתו. (שלב 2) מורה מתקן. (שלב 3) חזור לשלב 1. בעיה: אומנם בכיוונים עליהם התלמיד חשב הוא עשוי להיות בסדר גמור, אבל הוא לעולם לא יכיר כיוונים עליהם לא חשב בעצמו. אסטרטגיה 3: למידה על ידי דוגמאות. שיטה: מדגימים לתלמיד מספר גדול של דוגמאות מוצלחות. בעיה: התלמיד מסיים חסר ניסיון. מכירים עוד אסטרטגיות, שאינן אסטרגיית עירוב של הנ"ל? לא? יופי. נמשיך: האסטרטגיה הנבחרת לתואר ראשון, אליבא דנוגה - האסטרטגיה השלישית. האסטרטגיה הנבחרת לתואר שני, אליבא דנוגה - האסטרטגיה השניה. למה זה *ממש מוצלח*? כי תואר ראשון מיועד, בהגדרה, להקנות רקע וידע כללי בתחום בו הוא נעשה. מי שרוצה לעשות בעצמו ממשיך לתואר שני. לכן הבחירה שנעשתה מתאימה מצויין לדרישות: * בוגר תואר ראשון מכיר היטב את התחום, אבל אף אחד לא יצפה ממנו לחדש משהו. האופטימום הוא נקיטה רק באסטרטגיה השלישית, כיוון שאז הבוגר מכיר את המקסימום, ולא מבזבז את זמנו על רכישת כישורים מיותרים. * בוגר תואר שני גם התנסה בתהליך במחקר, וממנו כן אפשר לצפות לחדש משהו. יתר על כן: במהלך לימודיו לתואר השני, באלטרנטיבה השניה, הוא השיג את האופטימום. הסיבה לכך היא שבעת לימודיו לתואר שני טווח ההכרה שלו מקסימלי (ראו הערה לגבי תואר ראשון), והבעיה הכרוכה באסטרגיה השניה מצטמצמת למינימום. מסקנה: האסטרגיה האופטימלית לתואר ראשון היא האסטרטגיה הטהורה השלישית. האסטרגיה האופטימלית לתואר שני היא האסטרטגיה הטהורה השניה. כל עירוב שלהן יפיק תוצאה פחות מהאופטימלית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטענה של נוגה הייתה שסטודנטים לתואר ראשון יגיעו לניתוח ביקורתי מוצלח אם יניחו את דעותיהם בצד. התגובה שלי ושל מגיבים אחרים לכך היתה שמה שהיא מתארת אינו בגדר כתיבה ביקורתית כלל אלא סיכום. אין ספק שכדי שמאמר ביקורתי יחדש משהו על הכותב להיות בעל ידע בתחום שעליו הוא כותב, ידע שייתכן שלסטודנט לתואר ראשון עדיין אין ולכן אין לצפות ממנו לחידושים מרחיקי לכת. עם זאת בהחלט יש לצפות ממנו להפגין יכולת לנתח טקסטים. מי שאינו יכול להביע דעה על טקסטים סימן שאינו מבין אותם כלל. אני חולק לחלוטין על החלוקה שלך של תהליך הלימוד. לימוד צריך להתבסס על שילוב של שלושת האסטרטגיות. דבר ראשון יש להגדיר את מה שאתה לומד לאחר מכן יש להדגים שימוש נכון ולבסוף יש לתרגל שימוש של הידע שנרכש. הבעיות שאתה מעלה בתיאור שלך של האסטרטגיות השונות ייפתרו ע"י כך. לגבי האסטרטגיה הראשונה, האם אתה טוען שאין כללים לכתיבה אקדמית? אם כך איך אתה קובע מהו מחקר טוב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיכום אינטילגנטי של דברי חוקרים אחרים, ובעיקר *אינטגרציה* של דעות אלו, העמדתם זו מול זו, הצגת הדמיון והשוני בין דעות שונות, זיהוי נקודות המחלוקת וכו' הם כלים קריטיים בעבודה על מחקר. למעשה, בעבודת מחקר מקורית (מאסטר, דוקטורט, מאמר) חלקים אלו צריכים לתפוס כ- 70% מהטקסט לפחות. מניסיוני, הניסיון הנצבר בעבודה מסוג זה הוא זה המאפשר, אחר-כך, לבצע ניתוח משל עצמך. עם שאת, לא הייתי מרחיק לכת כמו נוגה. בעיני יש להורות לסטודנטים לתואר ראשון להוסיף, *בסיום עבודתם*, פסקה או שתיים המציגות את דעתם האישית ומקשרות אותה לעבודה. נכון, רוב הסיכויים שהדעה הזו לא תהיה מבוססת באופן המתאים למחקר אמיתי, אבל זה ייתן לסטודנטים המצטיינים הזדמנות לגלות הצטיינות, ולאחרים הזדמנות לפרוק את דעתם האישית (מה שיקל עליהם לנטרל אותה בשאר העבודה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה לדעת אם הבנתי אותך נכון: האם אתה טוען, שעבודת מאסטר או דוקטורט על נושא X חייבת להתייחס בצורה כזו או אחרת לדברי חוקרים אחרים על הנושא, ושההתייחסות צריכה להוות לפחות 70% מהעבודה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במדה''ח, כן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. סקירת ספרות צריכה להוות את חלק הארי של הטקסט. כמובן שהחלק המעניין הוא זה שבא אחריו, אבל לא על זה מדברים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרת, יתכן שאתה טרחן כפייתי דיון 1571 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא, אם יורשה לי, דוגמה לא טובה. במתמטיקה אין שום חובת התייחסות לעבודות קודמות, לא 70% ולא 20%. באופן טבעי כמובן שרוב העבודות מתבססות על הקיים, אבל אם אתה מסוגל רק לצטט את השאלה ממנה אתה מתחיל ומשם להמריא למרחקים בעבודה מקורית לגמרי, זה נפלא ויתקבל בברכה. גם בפיסיקה וביולוגיה זה עקרונית ככה, אם כי אז עליך לגבות את מקוריותך בניסויים (חוץ מפיסיקה תאורטית לגמרי, שזה בדיוק כמו מתמטיקה), ובביולוגיה יש עד כמה שאני רואה נטייה חזקה לסקור עבודות אחרות. ברור לי שבתחומים אחרים באקדמיה זה לא לגמרי יכול לעבוד כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיר מאמר מעשרות השנים האחרונות שאין בו reference לאף עבודה קודמת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבתי "באופן טבעי כמובן שרוב העבודות מתבססות על הקיים". אפשר להחליף "רוב" ב"כמעט כל"1, אבל זו בכלל לא הנקודה. אין שום *חובה* להקדיש חלק ממאמר או תיזה לסקירת הידע הקיים. 1 ראיתי מאמרים עם רפרנס אחד, שרק מציג את השאלה. אנא, אל תכריח אותי לחפש... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(רודי וסטודנט, סליחה על ההתפרצות, אבל אולי תמצאו בזה עניין:) איזה צירוף מקרים. קראתי את ההערה הזו בדיוק אחרי שקראתי שוב את הפתיחה של "ליילה" מאת רוברט פירסיג (כן, ההוא מ"זן ואמנות אחזקת האופנוע"). הוא מספר שם על תיאוריה באנתרופולוגיה שהיתה לגיבור, פידרוס, לפיה אורח החיים האמריקאי הוא חיקוי של האמריקאים ה"מקוריים" - האינדיאנים. כשהגיבור רצה לפרסם את התיאוריה, הוא קרא ספרי אנתרופולוגיה ורוחו נפלה, כי הם לא היו מוכנים לקרוא ספר של מישהו מחוץ לדיסציפלינה שלא התייחס לתיאוריות המוכרות. פירסיג בוחר לכנות את התופעה הזו "cultural immune system" ומתייחס אליה בשלילה. אבל אפשר להבין את היווצרותה של מערכת חיסון תרבותית, או אקדמית. פותחו כללי שיח מסויימים, כללי דעת מסויימים, ונכון שהם גמישים ונתונים למשא ומתן בלתי פוסק כשנוצרות מתודולוגיות חדשות, אבל אם רוצים להיות חלק מהשיח האקדמי אין ברירה אלא לדבר פחות או יותר באותה שפה. לרודי בטח יש הערכה מסויימת של מה צריך להיות הנפח של סקר ספרות בעבודה בהיסטוריה. בסוציולוגיה, במדע המדינה (דובי?) בקרימינולוגיה (איילת?) ובעוד תחומים המוכרים לי, מתבקש פרק משמעותי של רקע אקדמי מחקרי, בין אם קוראים לו סקר ספרות ובין אם לאו. חברים שלי מדווח על קונבנציה דומה, ואפילו נוקשה יותר, בכלכלה ובהנדסה אזרחית. אני מניחה שמה שעומד בבסיס העניין הוא ההסכמה ש"אנחנו רואים למרחוק כי אנחנו יושבים על כתפי ענקים". פירסיג, כמובן, חולק על כך ואומר שיש ערך לבניה חדשה ולא להוספת לבנים על המבנה הקיים. אבל נראה לי שקשה לחלוק על העובדה שמי שבוחר לשים את הלבנה הראשונה בתחום חדש או דיסציפלינה חדשה, חייו באקדמיה יהיו קשים בהרבה מאלה של מי שמוסיף על הקיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ותומאס קון יקרא לזה ''קריטריון תיחום סוציולוגי'' בין מדע ולא-מדע. כל פעילות מבוססת פרדיגמה, היא במסגרת ''המדע התקני'' שכולל פעילויות בדרכים קבועות מראש וידועות. סקירת הספרות בתחום היא אחת הדרכים להבטיח נאמנות לפרדיגמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק שבמדעי החברה, כפי שציין קון עצמו, אין פרדיגמה, וגם לא סביר שתהיה. בכלכלה אולי יש, אבל ידועה הבעיתיות שלה, והם דווקא סופגים המון ביקורת על הפרדיגמטיות שלהם, בעיקר משום שהיא די עמידה להפרכות בינתיים, ועושה רושם של דוגמה יותר מאשר פרדיגמה. סקירת הספרות באה, אם כן, לעשות אחד משני דברים - או למקם את החוקר בהקשר פרדיגמתי מסויים בתחום (למשל, למקם פסיכולוג בתוך הפרדיגמה הפרוידיאנית, נגיד), או כדי להכין פרדיגמה אחת לנסיון הפרכה ע"י החוקר, שבא מפרדיגמה אחרת. אם הייתה פרדיגמה אחת משותפת ומקובלת, כי אז סקירת הספרות הייתה יכולה להיות קצרה ופשוטה בהרבה - על הכל מוסכם מה *צריך* להיות, עכשיו נראה לכם שזה נכון/לא נכון. כאשר לא מוסכם על הכל מה צריך להיות, אז צריך להסביר כל פעם מההתחלה למה השאלה שלך מוצדקת ולמה ההשערה שלך מעניינת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא ממש מכיר עבודות מתקדמות במדעי החברה. נדמה לי שקון יתייחס לזה כאל ''פרדיגמות מתחרות'' ולא כ''אין פרדיגמה'' (ללא פרדיגמה אין מדע). כל השאר נשמע לי הגיוני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין דבר כזה פרדיגמות מתחרות. אם יש תחרות בין תיאוריות כלליות, אין פרדיגמה. זה כל הקטע של פרדיגמה. ואין זה נכון לטעון שאין מדע ללא פרדיגמה - האם לפני שאדיסון ביסס את הפרדיגמה הראשונה של חקר החשמל (אם לקחת את הדוגמא הקלאסית של קון עצמו), לא היה מדע בתחום החשמל? בוודאי שכן - אבל במקום להכנס לכל החורים הקטנים של התחום ולהבין איך הכל עובד, הם היו עסוקים בלהתווכח על איך בכלל אמורים לגשת לכל העניין, וכל חוקר היה צריך פחות או יותר לבנות תאוריה מכלום. זה לא רחוק מהמצב במדעי החברה - אם כי ישנן אסכולות מסוימות שמצליחות לבודד את עצמן משאר המחקר בתחום, ובתוכן קיימת פרדיגמה. אבל בגלל התחרות עם אסכולות אחרות, כאמור, הן נוטות לעבר הדוגמטיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בודאי שיש פרדיגמות מתחרות. במקום אחר (תגובה 192666) הבאתי ציטוט ישיר מקון "דחיית פרדיגמה אחת בלי להמירה בו-בזמן באחרת פירושה דחיית המדע עצמו". מהפכה נעשית תמיד במסגרת תחרות בין פרדיגמות. נכון הוא שכאשר "המדע התקני" חזק ועובד טוב, לא מתקיימת תחרות. כשכל חוקר צריך לבנות תיאוריה מכלום זהו "מצב קדם-פרדיגמטי", שנבדל מ"המדע התקני". לפני אדיסון לא היה מדע בתחום החשמל, אלא "פיזיקה" באופן כללי. הפרדיגמה יוצרת את התחום ומגדירה את גבולותיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם כל הכבוד לקון, כל הפרדיגמות שלו (ומבלי להתייחס לכמות ההגדרות השונות שהוא נותן למונח זה בספרו), נשמעות לי לא יותר מאופנות מחשבתיות מתחרות. באמצע הראשונה של המאה העשרים באנגליה, היו שתי פרדיגמות של "פילוסופיה של השפה" שונות (פרגמטיקה ואנאליטיקה) , אחת באוקספורד, ואחת בקיימברדג'. בראשית היווצרות ה"פילוסופיה של המדע" במחצית הראשונה של המאה ה- 19 בבריטניה היו ג"כ שתי פרדיגמות שונות, זו של האמפיריציסטים (מיל כממשיכו של לוק - 1843) וזו של האידיאליסטים (היואל, נניח לצורך העניין כממשיכו של קולרידג' - 1840). אלא מאי, אז, וברבות השנים אין אחת לדעתי שמקבלת עדיפות על האחרת באופן מובהק, ש-"מנצחת", ובזמנים שונים יש רוב לזו או לאחרת. רק לצורכי הבהרה, תביעת אובייקטיביות, חוסר-משוחדות, וראיית מדע כקריטריון ל"אמת" תקף לכל הפרדיגמות המדעיות באשר הן – ולטענתי, ההבדלים במטה-מדע הפילוסופי אינם בשום שלב משהו שניתן לקרוא לו במובהק ובאופן קונקלוסיבי פראדיגמה שלטת – תמיד יש כמה שעובדות במקביל (אף אם לאחת יש רוב בתקופה מסויימת), גם אם התזה של קון יוצאת יותר מעניינת ע"י התעלמות מעובדות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושש שלא הבנתי את התגובה שלך. 1. קון לא עוסק בפילוסופיה של המדע אלא במדע עצמו. המטא-מדע הפילוסופי אינו הנושא שלו. 2. "ראיית ה'מדע' כקריטריון לאמת" - המדע הוא תוצר של הפרדיגמה, ולכן זהו קריטריון מעגלי. "אובייקטיביות" - הפרדיגמה, לפי קון, קובעת את העולם הנצפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא מדוייק. קון לא הביע ביקורת כנגד מה שהוא כינה "מדע תקין" - להפך, לשיטתו הפרדיגמה היא שמאפשרת חדירה לתוך מעמקי התחום ועיסוק בפינות ובכוכים הקטנים שלו, ולא בקונספטים הגדולים. אבל היא לא קובעת את העולם הנצפה, אלא היא קובעת מה צריכות להיות התוצאות של הניסויים השונים. עיקר הטיעון של קון הוא פשוט שלא כל פעם שאנחנו מוצאים עובדה שסותרת את הפרדיגמה, אנחנו מחליפים אותה. לפרדיגמה יש המון כוח הסבר, ולכן אם עשינו ניסוי ויצאה תוצאה "לא נכונה" לפי הפרדיגמה, קודם כל נבדוק את הניסוי, אחרי ננסה לבדוק למה אנחנו לא הבנו משהו נכון, ורק כשכלו כל הקיצין, אפשר לטעון שהפרדיגמה שגויה, ויש להחליף אותה - אז נכנסים לשלב המהפכה הפרדיגמטית, שבו יש תחרות בין פרדיגמות שונות שמסבירות את הגילויים החדשים. עם "נצחון" אחת הפרדיגמות חוזרים למדע התקין, או הנורמלי. לכן, המדע אינו "תוצר של הפרדיגמה" והפרדיגמה לא "קובעת את העולם הנצפה", אלא היא מנחה את החוקר בבואו לבחון את העולם. כלומר - הפרדיגמה קובעת את העולם הנצפה בערך באותו מובן שהעיניים קובעות עבורנו את העולם הנצפה: היא מגבילה אותנו באופן מסויים, אבל בהרבה אופנים אחרים היא שמאפשרת לנו לראות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. קון אכן לא הביע ביקורת נגד המדע התקני - לא טענתי אחרת. 2. התיאור שלך של החלפת-פרדיגמה הוא תיאור מוטעה לחלוטין. הטענה המהפכנית של קון היא שחריגות מהפרדיגמה *לא* מהוות עילה לדחיית פרדיגמה. תמיד אפשר להכניס תיקונים (היפותזות אד-הוק באמצעות שינוי באחת ההיפותזות החיצוניות) בתיאוריות שלנו. 3. הפרדיגמה בהחלט קובעת את העולם הנצפה, בגלל תורת-התפיסה התבניתית. אין לי כוח להעתיק לכאן מתוך הספר. תוכל למצוא את כל הפרטים בפרקים י' - יא'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2. בגלל זה כתבתי "כשכלו כל הקיצין". זה תהליך ארוך שבתחילה מנסה לגונן על הפרדיגמה, ורק כשאין ברירה, וכשקם דור שלא ידע את יוסף (מבחינה פרדיגמטית), מכירים בכך שיש להחליף את הפרדיגמה. בסופו של דבר, פרדיגמות *כן* מתחלפות, ולעיתים תכופות למדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרט, נמק והסבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אדיסון? פרנקלין? אני כבר לא זוכר. אחת מהדמויות המיתולוגיות הללו של המהפכה האמריקאית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה דברים שצריך לזכור: א. יש סטודנטים שעושים מסלול ישיר לדוקטורט - כלומר, לא יספיקו לעולם להתנסות באסטרטגיה השניה. ב. המטרה של התואר הראשון היא לא רק להקנות להם ידע בתחום, זה לא בית ספר. המטרה היא גם להקנות להם כישורים כחוקרים. לכן, האסטרטגיה צריכה להיות מעורבת בתואר הראשון: הסטודנט נדרש לכתוב על פי מיטב ידיעתו, אך מיטב ידיעתו חייב להיות מרופד בדוגמאות מוצלחות שיסופקו הן על-ידי המרצה והן ע"י הסטודנט עצמו (בדמות הפניות בטקסט שלו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לעשות מסלול ישיר מתואר ראשון לדוקטורט? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיימת תואר ראשון? אתה יכול לעשות מסלול ישיר לדוקטורט. כשאמרתי למרצים שלי בסוף התואר הראשון שאני מתכוון לעשות דוקטורט באמריקה, אמרו לי שאם כך אז אין טעם שאעשה תואר שני - אין צורך בו כלל כדי לעשות דוקטורט בארה"ב ובקנדה. בארץ, רק סטודנטים עם ציונים גבוהים למדי יכולים לעשות מסלול ישיר לדוקטורט. הוא כולל שנה אחת שדומה לתואר שני, ומשם ממשיכים ישירות לדוקטורט בלי לעבור בתזה של ה-MA. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
In the Technion and TAU eng. faculty, you can register to the direct course only after you started your M.A., choose a thesis, and found that it was "big" enough for a Ph.D.
(and only if you have a certain GPA, bla bla bla) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סייג: הדברים שכתבתי קודם אמורים רק לגבי מדעי החברה. אין לי מידע על תחומים אקדמיים אחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק כדי לחזק: בחוג לפילוסופיה שבו אני לומד, הגישה של מרבית המרצים, גם בקורסים לתואר שני, מעודדת יותר הצגת טקסטים קיימים מאשר פיתוח רעיונות מקוריים. ההרגשה שלי היא שבצדק, ובערך מאותן סיבות שהבאת בדיון מעלי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |