בתשובה לגלעד ברזילי, 20/09/03 11:53
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני קצת מוטרד מהרמיזה שלך שהתאהבות היא מחלה הדורשת התערבות רפואית כמו דיכאון קליני או הנאה מהסדרה "זיווגים" (ע"ע). חוץ מזה, אני לא מסכים שהגורם לא חשוב ורק הסימפטום חשוב( ראה כותרת) . לבסוף, ראוי לזכור שהסימפטום הקיצוני שמתואר במאמר אולי מזכיר את ההתאהבות, אבל ייתכן שאין לו שום קשר לאהבה. אני מקבל (לצורך הוויכוח) את הטענה הרדוקציוניסטית שכל תחושה שלנו ניתן *לדמות* באמצעים כימיים ואחרים ( אגב, באיזה סרט זה היה שהגיבורה אמרה שאהבה נובעת בראקציות כימיות? אולי נינוצקה? ). יחד עם זאת, עצם זה שניתן בתנאים מסויימים לדמות אהבה, לא פותר לנו את השאלה של למה אנשים מתאהבים דווקא ב X ולא ב Y . אני גם לא בטוח שמטרת הרפואה היא "להעמיד בפני אנשים אופציות שיעזרו להם להמנע מאי נוחות" . סבל - בהחלט, זאת *אחת* מהמטרות, אבל אי נוחות? לא מדובר כאן על מילה נרדפת לסבל, אלא על מצב שההקצנה שלו תהיה סבל. יש הבדל. לגבי העולם הנפלא שאתה מתאר, גם אני קראתי את "כנס העתידנים". |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אני בטח מסכים שחשוב להבין את הגורם, אבל רק בגלל שזה בדרך כלל עוזר לנו לטפל בסימפטום. אם ניקח את הדוגמא שבכותרת, או נגיד את הדוגמא החזקה יותר של העישון - בשני המקרים אתה לא יודע למה זה מסרטן, אתה רק יודע שזה מסרטן. אז אתה נמנע מצלילה בקישון (וגם מעישון, אני מקווה). בקשר למשפט הראשון שלך, אין לי את הרתיעה שלך ללהתייחס לאהבה כמו אל מחלה. אני זוכר לדוגמא את החודש הראשון של ההתאהבות שלי בבת זוגתי הנוכחית - עבדנו אז בערים נפרדות (אני בהרצליה והיא בחיפה) והיינו רואים אחד את השני רק בסופי שבוע. הגעגועים (ולמעשה, כפי שמלמד המאמר, הקריז) שחוויתי בהחלט פגמו בכושר העבודה שלי - הייתי חושב רק עליה, על מתי אני אוכל לראות אותה שוב ולדבר איתה. ואני יכול לדמיין מצב, בו הייתי יותר בכיר ממה שהייתי או בעל יותר אחריות, בו מצב שכזה היה בלתי רצוי בעיני. אולי אני לפני סיום של פרוייקט חשוב? אולי מעמדי במקום העבודה מעורער ואני אעשה הכל כדי לשמור עליו? במקרים כאלה, האהבה בשבילי היא בעייה שצריך לפתור, ואם אפשר אז על ידי כדור קטן ורוד. בדיוק כמו שאנו מתייחסים לדכאון כאל בעייה שצריך לפתור, בגלל שהוא פוגע בתפקוד שלך בחיי היומיום, כך יכולה להיות גם אהבה. בעיני, מעבר להבדל הסובייקטיבי החריף בין הרגשת דיכאון והרגשת ההתאהבות, אין הבדל איכותי של ממש בין השניים מבחינה רפואית - רק כמותי. עכשיו, אני לא אומר שרופאים צריכים להתייחס לאהבה כאל מחלה שדורשת טיפול, ושאימהות צריכות לקחת את ילדיהן לרופא ולהאנח "אוי ד"ר, הוא כל כך מאוהב, אין לך איזה כדור בשביל זה?", אבל אם האדם עצמו רואה בכך אי נוחות, אין שום סיבה שלא נציע לו טיפול, אם אנו יכולים. בקשר לחלק האחרון של תגובתך, אני בהחלט מאמין שאחת ממטרות הרפואה היא לעזור לאנשים להמנע מאי נוחות. כל ענף הפלסטיקה האסתטית נוגע בדיוק בנקודה הזו - אף אחד לא סובל מהאף-הפחות-מסולד שלו, רק חש אי נוחות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדור נגד געגועים. לא רע. בכל זאת אני חושב שמתחנו כאן את גבולות האתיקה הרפואית. אם כבר בספויילרים וב''כנס העתידים'' אנו עוסקים, זכור את הקטע בו מכתב המכיל חומר כימי נדיף גורם לך נקיפות מוסר על שלא שילמת את חובך לספק. נדמה לי שניתוחים קוסמטיים גם מותחים את גבולות האתיקה הרפואית, אבל אני מתנחם בעובדה שבקרוב אוכל לקחת כדור סגול נגד אי נוחות מכיעור עצמי, וכדור שחור (כצבע הדגל) נגד תהיות אתיות. ולעניין,אלד''ר, אבל כבר היום, כדורים כמו פרוזאק, ונגזרות חדשות יותר, יכולים לגרום לך לקחת יותר בקלות בעיות כמו שאתה מתאר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטער שאני מעיר דיון רדום, אבל נתקלתי באתר הבא: ולמרות שלא קראתי את כולו, אני מביא אותו מכיוון שהוא נוגע בנושא הדיון ( איזה נוגע? הוא עוטף ומוחץ אותו מכל הכיוונים). ולמתעצלים: נפרס כאן "מניפסט הדוניסטי" המציע לאנושות להתחיל לעבוד ברצינות על המתכון לאושר באמצעים כימיים, ביו כימיים וגנטיים. באתר קוראים לנו להשתחרר מגהינום הרגשות הדרווניסטי שהושת עלינו, ולפעול ליצור אדם פוסט דרוויניסטי, המשוחרר מרדיפה אחרי טיפטופי סרטונין ודופמין (לא נתקלתי ב בפ"נ עדיין, אבל לא קראתי את כל המניפסט). אני חושב שבתור מומחה לרטוריקה גם תהנה מהסגנון. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |