 |
כבעל נסיון, אני רוצה להצטרף לדבריך, ולהוסיף עוד היבט. לפעמים, טובת הילד דורשת ענישה גופנית (עד כמה שהיא כואבת להורה), מכיוון שזו הדרך הקצרה והנעימה (!) ביותר להוציא ילד מן המערבולת שהוא הכניס את עצמו לתוכה.
משפחה: שני הורים, אחות גדולה בת שש, אח קטן בן ארבע וחצי. השעה: שמונה בערב. הקטן עייף, הגדולה עוד לא.
שניהם בפיג'מה, מציירים. היא לוקחת את הצבע האדום ומוסיפה קו. אבל גם הוא רצה את הצבע האדום! הוא רצה להשתמש בו *קודם*! הוא פורץ בבכי, מקמט את הציור שצייר, ומנסה לחטוף מאחותו את הציור שלה. היא בורחת עם הציור. היא בוכה. הוא צועק, היא חטפה לו את הצבע האדום. הוא יקרע לה את הציור.
אבא מחזיק אותו. מדבר אליו - הילד לא רוצה לשמוע. צריך לקרוע את הציור שלה. הוא על הרצפה, בוכה ובועט, צועק ובוכה.
אלטרנטיבות:
א. לחכות עד שיירגע. הוא משתולל על הרצפה, צורח, בועט בספה בכעס, אבל בסופו של דבר יירדם. עניין של שעה, אולי שעה וחצי (הריאות חזקות בגיל הזה).
ב. אבא: "אסור לקרוע את הציור של דנה!". ילד: מנסה לברוח. אבא: "אסור". ילד: דוחף אותו. אבא: מכה בטוסיק. ילד: בוכה, קצת המום. נרדם אחרי דקה.
מה טוב יותר לילד - להניח לו לנפשו, שיצרח על הרצפה או במיטה במשך שעה, או להציל אותו (במכה קלה) מעצמו? איזה הורה מגלה אחריות ואהבה גדולים יותר לילד?
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש