בתשובה לניצה, 28/08/03 1:46
 |
|
 |
||
|
||||
 |
המושג הזה, "לאום שהוא גם דת" בעייתי לי. עצם העובדה שהעם שנוצר לפני כ- 3000 שנה הוא העם היחיד המחזיק באותה דת, עדיין לא אומר שזה הכרחי. אולי הדוגמא הטובה שאני יכול לחשוב עליה הם היפנים ודת השינטו, שנוצרה שם ומאפיינת כמעט רק את היפנים. מצד שני, יפני יכול להיות נוצרי בדתו, וכך להפסיק להיות "שינטו", מה שאת לא מתירה ליהודי. אני מודה שתהליך ההיווצרות של היהדות היה בעל פנים לאומיות ודתיים כאחד, ולכן גם הייחוד של חגים דתיים שהם גם לאומיים. אבל האם זה אומר שגם היום המצב צריך להיות כזה? את מדברת על תכונה מיסטית המחברת את כל היהודים. זה נשמע לי ממש מוזר, בהתחשב בעובדה שהתכונה המיסטית הזו לא מאפשרת ליהודי לזהות יהודי אחר, ושהיא עוברת משום מה רק דרך האם ולא דרך האב. את מציגה הבדל בין עובד זר לחילוני, כאילו החילוני הוא אחיך. אבל מצד שני, עולה מרוסיה שאביו יהודי ואמו אתאיסטית, שחוגג את החגים לא פחות מהחילוני הזה, הוא פתאום "לא יהודי". מצטער, לא קונה. הסיבה העיקרית שחלק מהחילונים (אני למשל) לא מוכנים לקבל את ה"ירושה המשותפת" שאת מציעה היא בדיוק בכך שהירושה הזו מכילה בתוכה את הדת היהודית, על דקדוקיה ומצוותיה. בשביל מה אני צריך את זה כדי ליצור לעצמי תחושת לאום? למה אני צריך את המגבלה הזו בבואי לצרף ללאום *שלי* אנשים המעוניינים לתרום לו ולהצלחתו? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא מכירה את דת השינטו, ולא יודעת עד כמה הלאומיות מהווה חלק ממערכת החוקים שלה. לכן אני לא יכולה להתייחס להשוואה. הנקודה המהותית היא שביהדות, היותו של עם ישראל "עם", וארץ ישראל מולדתו, זה חלק מהותי שאי אפשר להפריד מהיהדות, כשם שאי אפשר להפריד את השבת, או הכשרות מהיהדות. הרי היהדות אינה רואה כאידאל שכל העולם יהיה יהודי, כמו הנצרות והאסלם, ולכן אינה מיסיונרית. היהדות היא מערכת חוקים ומצוות אשר חלה רק על בני העם היהודי, ואינה מתכוונת שחוקים אלו יחולו על האחרים. מבחינת היהדות גם בעולם האידאלי, הלא-יהודים יהיו אנשים כשרים וטובים אם ימלאו את שבע מצוות בני נוח, ואין צורך שהם יקיימו תרי"ג. מעצם האבחנה הזאת, ברור שההגדרה הקבוצתית-לאומית של האנשים עליהם חל החיוב של תרי"ג המצוות, חשובה ומהותית. מכל זה ברור שלא יכולה להיות יהדות ללא הגדרה לאומית. האם יכול להיות לאום יהודי נטול דת? זה ניסוי שנערך בימים אלו ממש. מבדיקת ביניים, לא לגמרי מדעית, בעיקר היכרות אישית, תקשורת ופוליטיקה, נראה שככל שעובר הזמן, מתבררת קורלציה חיובית בין החשיבות שהאדם נותן לדת היהודית, ובין החשיבות שהאדם נותן להיותו בן ללאום היהודי. האנשים שהסממנים הלאומיים חשובים בעיניהם, הם בדרך כלל אנשים דתיים או מסורתיים, או לפחות מעריכים מאוד את היהדות כדת. לעומת זאת אנשים שאין להם שום קשר לדת היהודית, ואפילו יש להם יחס שלילי אליה, הרי הם יראו עצמם קוסמופוליטיים במידה רבה, ויהיו מוכנים לוותר על סממני לאומיות בקלות יחסית, ויש אפילו שיתיחסו לכל הלאומיות כאל דבר שלילי מעיקרו. מסקנת הביניים שלי היא שאצל יהודים, כאשר מתנתקים מהדת, המושג הלאומי מתרוקן גם הוא מתכנו. אתה לא קונה את ההסבר של ה"סגולה הישראלית"- לא צריך, תמצא לך הסבר יותר טוב לתהליכים המשונים שמתרחשים כאן במשך עשרות השנים האחרונות. זה ההסבר שאני מאמינה בו, ולדעתי הוא מסביר טוב את מה שקורה לנו גם באלפי השנים האחרונות. אולם זה כמובן לא מחייב אותך. אתה שאלת את דעתי ועניתי לך. זה שחלק מהחילוניים לא מוכן לקבל את הירושה המשותפת זה משום שהוא רוצה רק מה שנראה לו כזכויות בירושה, ולא מה שנראה לו כחובות. מבחינתי, אין לי בעיה שהחילוני באופן אישי, לא יקבל עליו את הדת על דקדוקיה ומצוותיה, אבל לא מקובל עלי שהוא יאמר שהרצון שלי ללאומיות יהודית, הכוללת את היהדות על מצוותיה ודקדוקיה, הוא לא לגיטימי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כל-כך בלתי-אפשרי להפריד בין היהדות לבין היות ארץ-ישראל (ובאילו גבולות? אבל זו כבר שאלה אחרת) מולדת היהודים וארצם שלהם, כיצד הצליחו לשרוד רוב ככל היהודים בכאלפיים שנות גלות מחוץ למולדתם? ייתכן כי תעני לי שהמולדת הייתה שם ברקע ככוח רעיוני חזק, אבל זה עומד בניגוד לדוגמאות האחרות, כגון שמירת השבת והכשרות, שלהן היו וישנן השלכות פיסיות וקונקרטיות על היהודים המאמינים לכל אורך הזמן המתואר. כלומר, אי אפשר לומר שהמולדת א"י היא חלק מן היהדות כמו הכשרות או השבת — עובדה, שלאורך כאלפיים שנות גלות לא הייתה למולדת כל השלכה מעשית ישירה על רוב היהודים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה מצויינת. היהודים הצליחו להפוך את ארץ ישראל למשהו מאוד נוכח וממשי עבורם ממש בחיי היום יום. אדם שהתפלל וברך על המזון הזכיר מאות פעמים ביום את ''ציון וירושלים'' ואת ''ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו'' ועוד ועוד. האבל על החורבן והגלות היו קונקרטיים מאוד במהלך אלפי השנים הללו, והיהודים שמרו על הזכרון של הארץ והתגעגעו אליה כאילו הם קבלו את המידע עליה מכלי ראשון. אפילו האתיופים, שהיו מנותקים יחסית מהעולם היהודי, והשבת והכשרות שלהם שונים במידה מסויימת מאלה של שאר היהודים, שמרו על השאיפה לארץ, והיו מוכנים לעבור ייסורי גהינום ב''דרך לירושלים''. בקיצור, הגעגועים לארץ ישראל וה''לשנה הבאה בירושלים'', היו חלק בלתי נפרד מחיי היומיום היהודיים, ממש כמו שבת וכשרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשובה מאד לא מספקת. כשיהודי שומר כשרות, הוא בפועל מבשל מאכלים חלביים ובשריים בכלים שונים, הוא בפועל מאחסנם בנפרד, הוא בפועל לוקח פסק זמן בין אכילת סוג אחד לשני (כשעה אחרי חלבי, שש אחרי בשרי, אם כי זה משתנה). כשיהודי שומר על השבת, הוא בפועל נמנע מלעשות כל דבר המוגדר כמלאכה, הוא בפועל לא פועל, אם לחדד. כשיהודי לפני הציונות שמר על זיקתו לא"י, הוא לא עשה שום דבר בפועל. הוא דיבר עליה, הוא הזכיר אותה בתפילותיו, אבל הוא לא עלה אליה לרגל בד"כ, הוא לא התעניין במדיניותה ובקורותיה, היא הוותה מאין רעיון אבסטרקטי, חסר תוכן פיסי, בפולחנו ובתפישתו. נשווה זאת לזיקתו של המוסלמי למכה — הוא חייב חובה דתית לחאג', למסע דתי למכה, ובכך יש נופך פיסי וקונקרטי לזיקתו למכה, היישות הפיסית. גם לאורך חמישים-וחמש השנים האחרונות, כשיש מדינה בא"י המקבלת יהודים בברכה, מאזרחת אותם אוטומטית, אפילו מעניקה להם מענקים, לא רואים לנכון כל היהודים להגיע לכאן, ולממש את הזיקה הרעיונית הזו. איך את מסבירה את ההבדל הזה? איך את מסבירה שלכשרות ולשבת הייתה לאורך שנות אלפיים השפעה פיסית וקונקרטית על חייו של היהודי, בעוד שלזיקה לא"י, אליה השווית אותן, לא הייתה השפעה כזו, ובמקרים רבים עדיין אין? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתנצלת על האיחור, לפעמים קורה שאני מדלגת בלי כוונה על תגובה, כי אתה יודע, ילד בכה, התינוק החליט שהוא צריך לינוק, או הבת שלי מחליטה לשחנ"ש -(שיחת נפש) אתי, ועוד ועוד תירוצים (אמיתיים!!). נכון שהיהודי בדרך כלל לא עשה משהו מעשי מוחשי עם הזיקה שלו לארץ ישראל (היו כמה שעשו בגבורה רבה, מפני שהדרכים היו מסוכנות, והחיים פה היו קשים מאוד. ובכל זאת היה טפטוף של יהודים לארץ לאורך כל השנים), מכל מקום אתה טועה בזה שאתה אומר ש"כשיהודי לפני הציונות שמר על זיקתו לא"י, הוא לא עשה שום דבר בפועל". לדבר על משהו כל יום, עשרות פעמים ביום, ולחגוג את החגים תוך זיקה קבועה אליה, זה משהו "בפועל" מאוד. כמו געגועים וזכרונות שאין להם ביטוי מוחשי שניתן למשש אותו, אולם הם מהווים חלק משמעותי ומעשי מהוויתו של האדם (מעשי במובן שיש בכוחם לגרום לו לעשות דברים). כך גם הגעגועים של עם ישראל לארצו. בכלל, ביהדות למילים יש משמעות מעשית מאוד. האזכור הקבוע של ארץ ישראל, גרם לכך שהיהודים מעולם לא הרגישו באמת שייכים לארץ בה נולדו, ואילו כאשר הגיעו הנה, חשו מידית שזו מולדתם.(אישית שמעתי סיפורים רבים כאלה של תחושת שייכות מיידית). העובדה שכל כך רבים היו מוכנים לעקור מהארץ בה נולדו ולבוא לכאן, מראה שהקשר לארץ היה ממש מעשי. כלומר, היתה גם היתה למילים הללו השפעה "פיסית וקונקרטית" על החיים של היהודי. זה שעדיין יש יהודים, ואפילו שומרי מצוות, שאינם מצויים כאן זה באמת חבל, אבל אלפיים שנות גלות לא נגמרות בחמישים שנה, וחוץ מזה המשיח עוד לא בא, גם השלום לא, והפרנסה אתה יודע, ובע"ה עוד נגיע... וכו' וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יכול לומר שזה מוכר לי (אין לי הציוד המתאים להנקה, ואין לי כרגע, עד כמה שידוע לי, בנות, בפרט בגיל המתאים לשיחות נפש), אבל אני מסוגל להבין. שוב, על הכשרות ועל השבת לא סתם מדברים וחגים ומתפללים, אלא גם משנים התנהגות באופן ישיר, פיסי ומעשי, לא כך עבור הזיקה לא''י. זהו ההבדל בין מס לבין מס-שפתיים. במשך רוב הגלות, עמישראל שילם בעיקר, ברוב מוחץ, את הסוג השני, ובקושי את הסוג הראשון. זאת למרות שבמקרים רבים ממילא היו קהילות שנאלצו לנדוד ולברוח ברחבי הגולה, מרודפים מסוגים שונים ומשונים. ובכל זאת, לא עלה בראש מנהיגיהן הרעיון של להתקבץ בארץ ישראל, ולהתאחד שם נגד הצרים והאוייבים. היו אלה הרעיונות הלאומיים והסוציאליסטיים של לפני כמאה וחמישים שנה שהביאו יהודים רבים מכל העולם להתקבץ בארץ ישראל, כאשר מנהיגי יישום הרעיונות האלה עבור היהודים היו חופשיים, מתבוללים, בועלי-נידות ואוכלי-טרפות. כל זה לא מסתדר כלל עם המרכולת אותה את מנסה לשווק לנו, והסבריך מאד לא מספקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם היינו מדברים לפני מאה וחמישים שנה לא הייתה לי דרך להוכיח לך שהגעגועים לארץ ישראל משנים התנהגות באופן מעשי. אבל אחרת קצת בטענה הזאת, ואתה חי במדינה שהתקבצו אליה יהודים מארבע כנפות תבל בתופעה יחידה במינה, ויצרו כאן מחדש את הריבונות היהודית אחרי אלפיים שנה. זה כלל לא משנה שהציונים, חלקם לפחות, היו חילוניים. הם חשו שייכים לעם ישראל, ובאו כדי להקים כאן, ולא באוגנדה, בית לעם היהודי. גם לאחר הקמת המדינה היו הרבה גלי עליה של יהודים שבאו לכאן בגלל הקשר היהודי שלהם לארץ זו. כך שבשורה התחתונה בדורנו הוכח שהגעגועים של העם היהודי לארץ ישראל לא היו כ''ציפצוף הזרזיר'' (כמו בהאשמתו של מלך כוזר את היהודים בספרו של ריה''ל), אלא משהו שרק חיכה להזדמנות המתאימה כדי לבוא לידי ביטוי מעשי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מאד משנה שהציונים, _ברובם_, _במיוחד_ המנהיגים, היו חילונים, מתבוללים לשעבר, לשהווה ולשעתיד, וכיו"ב. זה משנה את כל תפישת התמונה. כי זה נותן תוקף לטענה שלי, שעיקר הרעיון הציוני, של הקמת מדינה יהודית לעם ישראל, ללאום הישראלי, הוא חילוני, ונובע מרעיונות לאומיים חילוניים ואירופאים. וזה שומט את היסוד לכל טיעוני ה"בדיעבד זה שלנו" שלך, ושל חמך ז"ל. את יכולה להמשיך ולהתעלם מצירוף-המקרים המפליא הזה בין התפתחות רעיון הלאום האירופאי לבין התקבצות יהודים רבים בארץ ישראל הפיסית, לאחר זמן רב בו לא היה כמעט כל רצון לכך, אפילו שסיבות היו למכביר, "בכל דור ודור." ושוב, עדיין ,ולמרות הכל, רוב יהדות העולם נמצאת בגולה. ויותר משהיו גלי עליה לישראל, היו גלי הגירה למקומות אחרים, קוסמים יותר. לי אין אבן בוחנת לב וכליות, לך כנראה יש. אני נאלץ להסיק מן העובדות. על פי עניות דעתי, העובדות תומכות בסברה שלי, ולא בשלך. אותו "משהו" עדיין מחכה להזדמנות. כנראה שההזדמנות הזו אינה מדינה יהודית בארץ ישראל, גם לא כזו תיאוקרטית, כפי שאת וחמך ז"ל מייחלים לה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לצפות לתשובה, אני מבין? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |