בתשובה לניצה כהנא, 18/08/03 23:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
(מן הסתם זה לא יהיה נעים. אני חושב שהבהרתי לא פעם מעל דפי האייל את מחשבותי העגומות בנושא.) אני לא הולך לחזור על זה שוב. הדרך שבה מאזנים בין זוג הערכים הנ''ל אינה חוסר-החלטה. היא החלטה מושכלת. בה אולי יש ערכים אחרים הנעלים על שני עלה, וכל מני מבנים מורכבים והחלטות שונות. מה לעשות. העולם סבוך מכדי שנחליט תמיד ללבוש מכנסיים ארוכים או תמיד קצרים. על כל פנים, אינני יודע כיצד להבהיר את עצמי יותר. כנראה שיכולותי המילוליות מוגבלות. מה לעשות. אני רואה את הצרות בהמשך, אני לא מתעלם מהן, אבל ניתוחי אותן ומסקנותי שונות משלך. ככה זה כשהערכים שונים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לפי מה שהכרתי אותך כאן באייל, יכולתך המילולית יש בה די והותר כדי להסביר דברים יסודיים כמו כיצד אתה חושב צריך להתמודד עם הצרות בהמשך. זה הרי לב הויכוח. אם תסביר טוב ואני אשתכנע, אולי אתפטר מהמועקה הקשה שיש לי לגבי העתיד שלנו כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דברי הנועם האלה, המחמיאים לי עד מאד, מזכירים לי משל של איזופוס: עורבנית עפה לה בששון בכפר. לפתע היא רואה לפניה בית, לו חלון פתוח, ובו מונחת חתיכת גבינה ריחנית. חיש-קל מסתערת העורבנית על החלון, חוטפת את המטעם, ונמלטת. כעבור זמן, כאשר הבית אינו בנראה עוד, היא נוחתת על ענף עץ גבוה, ומתעדת לבלוע את הפרומז'. שועל רעב, שצפה בהגיעה, וריר נוטף מזווית פיו, קורא לה: "עורבנית, עורבנית! מה יפות כנפיך, מה מאירות עיניך, מה נאה צווארך, מה בוהק מקורך, אם רק תואילי להנעים את אוזני בשיריך, כלום אוכל שלא ליפול שדוד לרגליך?" כשחזה נפוח ומקורה מונף, פצחה בשיר — אך השיר, קרקור עורב היה, והגבינה נפלה מפיה, היישר אל הקרקע, שם חיכה השועל. לפני שנמלט לו עם השלל, גילה לה את הנמשל: "לו הייתה בינתך כמחצית גאוותך, לא הייתה ממלאת את בטני ארוחתך." בקיצור, אני חושב שאחשב קצת את דרכי לפני שאענה לך, אם אין לך התנגדות מיוחדת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |