|
חוששני כי השימוש שאתה עושה במושג 'קלגס' היא אגיטאציה (תועמלנות) לשמה, תוך התממות מרומזת שהמינוח שווה ערך למינוח 'חייל', וזאת למרות שאני מסכים איתך לחלוטין על השימוש היהודי המוגבר במינוחים ובתארי לוואי שנועדו לעורר רחמים ותחושת נרדפות, כמו שאני מסכים גם עם הרעיון שיש לסגת לאלתר וללא דיחוי משטחי כיבושי 67.
אתה מבין, ברגע שאתה מגדיר את חיילי צה"ל כקלגסים, הרי שאתה מבצע בהם במידה רבה דה-הומניזציה ישירה, ואולי אף מתיר את דמם. יכול להיות, כמובן, שפעילותם שנוייה במחלוקת ושבקירבם מצוי אחוז סדיסטי ביחס רלבנטי להמצאות אחוז זה בכל קבוצת אנשים במצב נתון, אולם השימוש במושג זה הוא בדיוק הצורה שהפלסטינאים היו משתמשים במושג, ואולי בצדק לשיטתם, אך כמובן באופן חד צדדי המתעלם מכל שרשרת האירועים שגורמים לצה"ל להישאר בשטחים. במילים אחרות: העובדה שאתה בוחר בטרמינולוגיה זו אינה עושה אותה לנכונה יותר, אלא רק לממוקדת יותר מבחינת הזדהותך עם טיעוני הצד הפלסטינאי; הדבר דומה לכך לו הייתי נוקט בטרמינולוגיה ספציפית שהיתה מעידה על חיבתי למיפעל ההתנחלויות וזריקת האשמה כולה, לכאורה, לפתחי 'האכזריות הפלסטינאית', אולם זה כמובן אינו רציני בעיניי, וכפי שאמרתי בתחילה - נושא אופי אגיטטורי.
זו גם הבעייה הכללית במיפגש תפישת עולם שמאלנית-הומאנית שמבקשת לשים את הדגש על האדם באשר הוא ולבקר את החברה בה איש השמאל עצמו גר וחי (ולו מטעם עליונות ערכי זכויות האדם על המדינה כמכשיר), עם חברה פטריאכלית ובלתי דמוקרטית, שכלל אינה מסוגלת לביקורת עצמית אלא לפרוייקציות (השלכות) אל ה'אחר' המיתולוגי בכל האמור לאשמתו הבלעדית במצבה. דומה כי בנקודה זו נפגש איש העולם השלישי שמטיח את ההאשמה במערב ובגרורותיו בלבד עם איש השמאל המערבי שמאמץ הגדרה זו בחום, כאישוש לצידקת טיעוניו.
אני, לדוגמא, חושב שהיה טוב ואולי אפילו טוב מאוד אם צה"ל היה נסוג לפי החלטת ממשלת ישראל כבר מחר מהשטחים, אולם אינני מאמין שזו היא הבעייה המרכזית, היות וזו קשורה להבנת הפלסטינאים והערבים את הדלוזיה שיצרו בכל הדברים המתקשרים ל'זכות השיבה הקדושה' מבחינתם ולשיטתם, בזאת בנוסף לאתוס של 'הכל או לא כלום' המלווה את תפישת עולמם מזה תקופה ארוכה.
הרשה לי גם להפנותך לראיון מעניין שערכתי עם ידידי ד"ר ק. וילקה, גרמני לא-יהודי שאינו חשוד באהדת ישראל, בכל האמור לגבי המשוואה שתיארתי בפיסקה הלפני אחרונה.
|
|