בתשובה לתומר, 14/06/03 17:29
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ראשית, כמו שכבר אמר דובי, אני בן אדם ולכן אינני מחויב לעקביות, לא שאינני שואף... שנית, ביקשתי יפה סליחה, והזהרתי שאני עושה קפיצה. אבל אתה מכוון יפה. לדעתי במישור ידוע של חיי הרגש אנו חולקים עם בעלי החיים המפותחים עולם דומה, ולכן ביכולתנו לחוות שחיי הרגש שלהם הם משהו ממשי, ואם נניח בעל חיים גוסס מיסורים נמצא לפניך ומיילל מכאב, סביר שהרגש שיעלה אצלך יהיה אמפטי, כמעט או ממש כאילו הוא יצור אנוש. באופן הפוך, פסיכולוגים יתריעו שמי שקהה לרגשות בעלי חיים, ונהנה לראותם סובלים, או סתם קהה לכך, הוא ב"קבוצת סיכון" לפגיעה בבני אדם. האם אנו חולקים עם בעלי החיים באופן דומה את המישור בו אנו פוגשים איש את רעהו כאינדיבידואלים? אני מודה שאני חושש מהענות להזמנה להגדרת האינדיבידואל, הענין מסובך, אך אומר רק שדיבור, חשיבה, תודעה עצמית, רצף זיכרון, דברים העשויים להצטבר משמעותית אלי ביוגרפיה, כרוכים אצלי במושג. האם זיהוי האינדיבידואל שלפני ככזה אינו יכול להיות אינטואטיבי? האם הוא תלוי רציונל ואידיאה? אני סבור שהוא יכול להיות אינטואטיבי וברוב המקרים הוא כזה. מה שאמרתי הוא, שזיהוי כזה אני משיג כיום מול ילד בן אנוש אך לא מול פרה. אני מודע לכך שמי שיש לו כלב או חתול מבחין בקלות באופי השונה שלו, אבל האם ההבדלים האלה מצטברים לכדי... גם החיפושית 68 שהייתה לי לא הייתה דומה לאף אחת אחרת, אבל לא חשבתי שיש לה "אני", ואפילו לא רגשות, למרות שדיברתי איתה מדי פעם {בעיקר בבקרים קרים}. לגבי ילדים מפגרים, עבדתי איתם בעבר, ובאמת נתקלתי באנשים, כולל כאלה שעבדו איתם, שהתיחסו אליהם כחסרי אינדיבידואליות. הדרך שלי להתמודד עם הקושי לחוש במקרים מסוימים אינטואטיבית שלפני עומד אינדיבידואל, הייתה לבנות התיחסות המחזירה את הכדור אלי, במובן של לחדד רגישות לביטויים הזעירים ביותר, חיוך נניח, או קשר עין רגעי שאתה נאחז בו בתקופות שהוא איננו. האידיאה של "מי שנברא בצלם" הייתה לעזר בגיוס הכוחות למאמץ הנדרש לחידוד הרגישות. אני חושש שאידיאה אחרת, הומניסטית פחות, הייתה מחלישה אותי. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |