|
||||
|
||||
ראה הפסקה האחרונה בתגובתי. מר וגנר *יודע* שהוא הורג אחד מכל חמישה, ובכל זאת המחסום ההדוק פוגעני מדי לטעמו. זוהי זילות נוראה של חיי אדם, בשם הגנה מתחסדת על כבוד האדם. הראיה שלך אינה דומה לנידון כלל. הקלת הקריטריונים בענישה אינה חוסכת חיי אדם; היא מעלה את מספר הפושעים שיענשו בצדק, במחיר עליה במספר האנשים שיענשו בישיבה בכלא על לא עוול בכפם. |
|
||||
|
||||
הקלה בקריטריונים להוכחת אשמה גורמת לאנשים לחשוב שלוש פעמים לפני שהם מבצעים פשע, שכן הם יודעים שיש להם סיכוי הרבה יותר נמוך לצאת מזה בלי עונש. הרי כל הרעיון של חזקת החפות היא ההחלטה המודעת שאנחנו מעדיפים שאנשים אשמים יצאו לחופשי בלי עונש מאשר שאנשים חפים מפשע יענשו על לא עוול בכפם. |
|
||||
|
||||
אכן. אני לא מדבר על ענישה. |
|
||||
|
||||
אבל ההנחה היא שרוצח יכול להמשיך לרצוח כל עוד הוא חופשי (ואפילו בכלא כמו שהוכיח דוד אטיאס), לכן כליאה של כל מואשם ברצח מבלי צורך להוכיח את אשמתו מביאה לחיסכון בחיי אדם. |
|
||||
|
||||
אלא שהמחיר של כליאה ללא משפט הוא כליאה של חפים מפשע. זה עוול קצת יותר משמעותי מעיכוב במחסום, שמטרתו אינה ענישה. |
|
||||
|
||||
כליאה היא לא רק ענישה - כליאה היא גם אמצעי הגנתי, ובכל מקרה, זה אכן עוול יותר משמעותי, אך המהות זהה. |
|
||||
|
||||
אני מתפלא עליך, וגנר לא אמר שיהרוג אחד מכל חמישה שנוסעים בכביש, אלא רק שיצליח למנוע רק 80% מהפיגועים. עם זאת, אני מסכים שיש בזה משהו צורם. אבל גם בתגובה שלך יש התחסדות, יש הרבה החלטות שהיו יכולות לחסוך בחיי אדם, אבל לפגוע קשות באיכות החיים של כולם, ולכן אנחנו לא עושים אותם. דוגמא פשוטה היא איסור על נסיעה בכלי רכב. כמו כן, הדוגמאות שנתנו לגבי ענישה מחמירה יותר או יד קלה יותר על ההדק בהרשעה גם נכונות. בסופו של דבר חיי אדם הם בהחלט ערך חשוב מאוד מאוד, אבל אנחנו לא מכופפים את *הכל* בשבילו (למרות שנכופף הרבה מאוד). |
|
||||
|
||||
רודי וגנר מסכים למנוע 80% מהפיגועים - כשבאותה נשימה הוא מתאר מנגנון שיכול למנוע 100% מהם. אלא מה, המנגון הזה פוגע בכבודם של אנשים; כדי לא לחטוא בעוון הזה, אנחנו מתבקשים לוותר (בנימוס, שלא לפגוע בכבודם) על חייהם של אותם אחד מחמישה שלא הצלנו. אני מסכים בהחלט עם שתי הפסקאות האחרונות שלך (וכתבתי כאן דברים דומים לא פעם). בדרך כלל איננו יודעים בוודאות כמה חיי אדם אנחנו מסכנים בבחירה בין אלטרנטיבות, וחוסר הוודאות הזה מאפשר לנו להעדיף את חופש הפרט על פני אריזתו בצמר-גפן. אלא שבמקרה שלנו - מעשה שטן - השתרבב למר וגנר תג מחיר מפורש. אחד מחמישה הרוגים הוא יכול להציל - אבל המצפון שלו לא נותן לו לעשות זאת. |
|
||||
|
||||
מדוע בדוגמה של תאונות הדרכים לא ניתן לדבר על "וודאות"? ידוע כמה אנשים נהרגים ונפצעים מידי שנה בתאונות שללא ספק היו נמנעות אילולא אותם אנשים היו נמצאים בתוך רכב פרטי. אז מדוע בכל זאת האפשרות הנוכחית נראית עדיפה לכל כך הרבה אנשים (ובכללם, לפחות כרגע, אני)? יש לי הרגשה שמכל התשובות האפשריות תינבע המסקנה שנורמלית ערך "חיי האדם" לא עומד בראש הפירמידה הערכית (ואולי אפילו נמצא מתחת ל"נוחות"). אם זה אכן המצב, אולי טענתו של מר וגנר לא כל כך אבסורדית (כלומר, אפילו בעיניך) כפי שאתה מנסה להציגה. |
|
||||
|
||||
ראשית, אין וודאות. שנית, אם היינו גוזרים שאין להשתמש בכלי-רכב, המשק היה מדרדר ויותר אנשים היו מתים מפאת המחסור. השאלה "אם חיי אדם כל-כך חשובים למה אנחנו לא חוסמים את כל הכבישים" היא, להבדיל מן השאלה המקורית שלי, דמגוגיה. אני לא חושב שסיכון מסויים לחיי-אדם אמור לשתק כל פעילות נורמלית (וזו אינה הפעם הראשונה שאני כותב את המשפט הזה). אלא שרודי וגנר מדגים תופעה: לא הנוחות מכתיבה לו את הבחירה בין שני המחסומים - אלא המצפון. "צלם האדם". כבוד האדם יקר בעיניו. כל-כך יקר, עד שחיי אדם נעשו זולים לעומתו. הדבר המזעזע הוא לא הזלזול בערך החיים, אלא העובדה שהזלזול הזה מוסבר בטעמים הומניים. כל המרחם. |
|
||||
|
||||
אך ניתן לומר שגם מחסום שאינו שומר על כללי הגינות יכול בטווח הארוך להגדיל את מספר ההרוגים. |
|
||||
|
||||
אולי, אבל זה לא מה שמר וגנר אומר. אצלו השיקול הוא מוסרי: חובה לשמור על כבוד האדם, ולא חשוב כמה ימותו לשם כך. ממש דין מוּסָר. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |