בתשובה לדורון הגלילי, 05/01/03 16:10
 |
|
 |
||
|
||||
 |
טוב, קצת קשה להתמודד עם טיעון "כשתגדל תבין", אבל אני אומר זאת כך: יש בי כמיהה אדירה לילד. יש לי חברים שכבר יש להם ילדים, והקנאה שלי בהם גואה כל פעם שאני רואה אותם. זה, כמובן, הופך את מצב הזוגיות העגום שלי למדכא שבעתיים. אבל עם כל הכמיהה שלי לילד אני יודע שגם אם הייתי היום נשוי, לא הייתי מביא ילד לעולם עד שהיינו, אני ואשתי, מתבססים במידה מינימלית שתאפשר לנו לגדל אותו (או אותה) ברווחה סבירה. אני יודע גם על אחרים שחשבו כמוני, והיום יש להם ילדים, והם אכן המתינו עד שיתבססו בצורה סבירה. אני לא מכיר, אישית, אנשים שזינקו אל בריכת ההורות לפני שהייתה להם עבודה קבועה. ההרגשה שלי היא שאני לא כל-כך רוצה להכיר אנשים כאלו. אז נכון, אין לי ילדים. האם זה אומר משהו לגבי דרישת האחריות המינימלית שאני דורש ממני ומכל אדם אחר? לא נראה לי. אבל יש לי הרגשה שאני לא אוכל לשכנע אותך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נתחיל מהסוף: ההרגשה שלך מוטעית לחלוטין. כמעט בדרך אגב הצלחת לשכנע אותי כי אתה כמהּ לילדים, וכי כמיהה זאת אינה מורידה מדרישת האחריות המינימלית שאתה דורש מעצמך ומכל אדם אחר. גם אני (ורוב האנשים שסביבי) לא זינקתי אל בריכת ההורות לפני שהיה לי מקור פרנסה (קביעות בעבודה אין לי גם היום), אבל אני מכיר יותר מאחד אשר קפצו (קפץ? כבר היה דיון על זה) לאותה בריכה, על סף אותה התבססות, ולא אחריה, בהסתמך על ידיעה (או הנחה) כי הם על מסלול ההמראה. ולמשפט הראשון, שהקפיץ אותך, ולא רק אותך: מעולם לא הרגשתי את עצמי גדול מספיק על מנת לטעון "כשתגדל תבין". כל מה שניסיתי להגיד הוא שהורות משנה את נקודת ההשקפה. נכון לגבי, נכון לעוד רבים (ואפילו טובים) שאני מכיר, ויש להניח שנכון גם לגבי אלו שעדיין אינם הורים (אם וכאשר יהפכו לכאלה). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |