|
כאן נראה לי שפספסת את משמעות התהליך אותו פייגלין מנסה להוביל. פייגלין אומר מתחת כל עץ ועל כל גבעה, שהוא יצביע ליכוד ויעודד את אנשיו לעשות כן, (גם כאשר הוא במקום הארבעים ואחת, והצבעת אנשיו תכניס קרוב לודאי את פנינה רוזנבלום ולא אותו...). אני מאמינה לו לחלוטין. אם הוא היה רוצה להרויח עוד חבר כנסת ל"ימין הקיצוני" על חשבון מצביעי הליכוד, היה הרבה יותר פשוט וישיר לעשות מסע הסברה נרחב בין מצביעי הליכוד הפוטנציאליים. חבר הכנסת האחרון שינטוש את הליכוד לטובת מפלגה ימנית יותר, יהיה פייגלין. הוא הרי היה שם בימין, והוא מבין את היתרונות שבשמירה על ה"תום האידאולוגי", אולם גם מודע לחסרון המכריע של חוסר הרלוונטיות המעשית. כאשר אתה במפלגת "ימין קיצוני", אתה בתפקיד הכלב הנובח כאשר השיירה עוברת. לדעתי הסירחון שאתה חש כאשר אתה חושב על צעדו של פייגלין, נובע רק מחוסר ההרגל בשינוי סדרי בראשית הללו. אנו רגילים לחשוב שככל שאתה יותר אידאולוג אתה פחות פרגמטי. להיות שייך למפלגת שילטון זה כמעט בהגדרה- להיות פרגמטי. ולכן לא נראה הגיוני שפייגלין, הקיצוני באידיאולוגיותו יכנס למפלגת שלטון. השינוי המחשבתי שהוא, והציבור שהצטרף אליו עבר (לא בקלות, ורק אחרי שהפך צרוד לחלוטין מהנביחות חסרות התועלת) הוא ההבנה שאם אתה באמת מאמין באידיאולוגיה שלך, הרי אתה צריך לנקוט צעדים פרגמטיים לחלוטין כדי לממש אותה. נכון שזה מסוכן. אתה יכול להכשל, ואז יתברר אולי שכל מה שהאמנת בו לא נכון. אבל זה בעצם המבחן האמיתי- האם אתה מאמין באידיאולוגיה שלך עד כדי שאתה מוכן להעמיד אותה למבחן המעשי? רק אם התשובה היא כן, אתה הופך לאלטרנטיבה רלוונטית. אז, זה עניין של זמן, הסברה, ועבודה קשה, עד שאלטרנטיבה זאת תבוא אמנם למבחן אמיתי של המציאות. אם אתה לא לגמרי מאמין באידיאולוגיה שלך, אתה דואג להשאר בעמדה הבטוחה במפלגה קטנה, שמה לעשות, על אף שאתה כל כך צודק, אף אחד לא מוכן ליישם את התאוריות שלך.
מלבד זאת, התרשמתי שאתה מתפעל מצורת שלטון של שתי מפלגות משמעותיות המתמודדות זו כנגד זו, בלבד. האם אין בצעדו של פייגלין התקדמות לקראת מצב כזה?
|
|