 |
שניה שניה... אם אמנות זה גם עניין סוביקטיבי לחלוטין (ההגדרה היא בעיני המתבונן בלבד), איך זה מסתדר עם האמירה בתגובה 108698? הרי זה בדיוק מה שהפרח'ים עושים לא? אם השיפוטים מקבילים, מי קבע שבאייל יש להעדיף את השיפוט המוזיאלי? האם גם כאן אפשר לטעון שבהודעה ההיא חשבת ככה, עכשיו את חושבת אחרת ואין שום סתירה בין הדברים, משום שמדובר בשתי דעות מקבילות בהן את מחזיקה?
במה שונה הסוביקטיביות החברתית לגבי האמנות (עם כל מאבקי הרעיונות והכח שבה) מן הסוביקטיביות החברתית לגבי שאלות מוסר (עם כל מאבקי הרעיונות והכח שבה)?
בדיוק כמו בשאלות המוסר (או שאלות ערכיות אחרות), החוסר באוביקטיביות ואמת מוחלטת איננו מקפיץ אותנו אל הצד השני בסקלה, שהוא עולמו הפנימי והבועתי של הפרט. זה שיש את אלו המערערים על דעתם של "יודעי הדבר" המקובלים (מבקרי האמנות דהיום) לא מקפיץ אותנו למסקנה שהעניין הוא שיפוט אישי של הפרט בלבד.
הברירות היחידות שלנו הן לא השיפוט האישי/בועתי והשיפוט המוזיאלי. הסוביקטיביות איננה עיסוק בועתי/פרטי והיא יכולה להיות עיסוק חברתי. עיצובן של גישות סוביקטיביות (בדיוק כמו בתורות מוסר) יכולות להעשות ע"י *דיאלוג*. האמנות אמורה להגשים את רוחו של האדם ולאו דווקא את רוחו של החוג המצומצם ה"נחשב" היום, שהוא דקדנטי לחלוטין לטעמי ולטעם רבים אחרים (אחרים, שחלקם אפילו מבין דבר באמנות ואינו משתמש בטיעונים פרח'ים, כמו אלו שלי).
הגיע הזמן שהאמנות תחזור לנהל דיאלוג אמיתי ואנושי (ולא, אני לא מדבר על הפרטה, דמוקרטיזציה או שליטת תרבות ההמונים באמנות, אלא להיפך).
אם מישהו היה מציג את תמונותי ה"איכותיות" מלמעלה במוזיאון, כאשר אני שותק לגבי כוונתי בזמן היצירה ואנשים היו מדסקסים על מהות התמונות (לטוב ולרע - חלק מזערי היה משבח, הרוב היה אומר שמדובר בשטויות), האם תמונותי היו הופכות מלא-אמנות לאמנות? האם הקריטריון הוא הפרסום וקיומו של דיסקוס ציבורי? אבל שני אלה אינם קשורים כלל לתוכן היצירות (שאיננו קיים, אפילו אם יהיו כאלו שלא יודו בכך).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש