בתשובה לאדון חרדון, 28/11/02 22:59
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נכון, הפלסטינים הקימו מנגנון ביטחון משום שמדינת ישראל דאגה לכך שהם יבלמו את הטרור, וזאת הם אכן עשו עד לקריסת אוסלו. הטעות של ישראל היתה אי הגבלת הגודל של המשטרה הפלסטינית וחוסר לחץ על כך שיתפתח משטר תקין ודמוקרטי, וכמובן נסיון לזירוז התהליך בקמפ דיוויד, מה שהביא לקריסתו. (וכל זה בנוסף, בוא לא נשכח, להשקעה במדיניות ההתנחלויות, כך שגם ישראל לא עמדה בהסכם וניסתה לטרפד אותו.) העולם מגנה אותנו, ובצדק, על כך שהפעילות בשטחים (המופרזת וחסרת הפרופורציות כשלעצמה) נעשית במקום נסיונות לחזור לתהליך המדיני. בתרחיש כמו שתיארתי, כאשר תהיה הפרדת גבולות בין המדינות, העולם לא יגנה אותנו במקרה של הגנה עצמית. הפלסטינים חלשים מאיתנו בכח ובנשק, כך שתרחישי האיום וההפחדה שנוקט בהם הימין לא רלבנטים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הפלסטינים לא הקימו 'מנגנון ביטחון', אלא שורה ארוכה של מנגנוני ביטחון שונים ומשונים, שבפועל עסקו ביצירת קשרים עם ארגוני טרור חיצוניים (כפי שהוכח ממסמכים שנתפסו במפקדותיהם של חלק מהארגונים הללו), תמיכה חשאית בטרור, השלטת פחד ואימה באוכלוסיה הפלסטינית ובעיקר בשחיתויות וחלוקת טובות הנאה למקורבים. סיציליה הקטנה. מאחר שקריסת אוסלו נבעה מבחירתם החופשית של הפלסטינים ומפעולה אקטיבית ומתוכננת שננקטה על ידם, המשפט הראשון שלך בעצם שקול ל'הפלסטינים בלמו את הטרור, עד שנמאס להם' (או 'עד שבלימת הטרור עמדה בסתירה לאינטרסים שלהם', או 'עד שמיצו את התועלת שיכלו להפיק מבלימת הטרור'). שים לב שלאחר גל הפיגועים של 1996 לא כבשנו בחזרה שטחים פלסטינים, מכיוון שמנגנוני הביטחון הפלסטינים אכן ביצעו (אם כי בצורה מאוד בעייתית, ראה ערך מדיניות 'הדלת המסתובבת') את תפקידם כפי שהוגדר מלכתחילה. במהלך העימות הנוכחי אנו נאלצים לעשות זאת מכיוון ש'מנגנוני הביטחון' הפלסטינים השונים היו עסוקים בטרור ולא במניעתו. אני מסכים לחלקה הראשון של הפיסקה השניה שלך: אכן היה עלינו ללחוץ ולדרוש במפורש במסגרת ההסכמים פיתוח של משטר דמוקרטי תקין שיהווה אולי ראש גשר עתידי להפצת הדמוקרטיה במדינות הערביות במזה"ת. שורש הטעות היה הבאת ערפאת מתוניס והשלטת ארגון טרור כריבון החוקי בטריטוריה מאוכלסת בצפיפות על גבולנו, במקום לדבר עם הנהגת השטח. כל התקדימים ההיסטוריים של ארגוני טרור שזכו בריבונות על טריטוריה מראים שארגון טרור נשאר כזה, על שיטותיו ודרכי הפעולה השונות שלו, גם כאשר הוא עובר הסבה לכאורה לישות שלטונית (אוי לנו אילו האצ"ל והלח"י היו תופסים את השליטה במדינת ישראל מיד לאחר הקמתה). בנוגע לחלקו השני של המשפט, אינני יכול להסכים שהנסיון לזירוז התהליך הביא לקריסתו. התהליך גם כך נמשך זמן רב יותר מעבר למתוכנן (הסכמי הקבע היו אמורים להיחתם ולהיכנס לתוקף, על פי מתווה אוסלו, בספטמבר 1999) וטוב שפרצופו וכוונותיו האמיתיות של הצד הפלסטיני נחשפו לעיני כולנו לפני שנמסרו שטחים נוספים. ההשקעה במדיניות ההתנחלויות אכן היתה תמוהה ללא כל קשר לצד שנקט בה. אילו היינו משקיעים מחצית ממשאביו של מפעל שאפתני זה בהתיישבות בגליל ובנגב, סביר להניח שמצבנו היה טוב בהרבה במספר גדול של מישורים שאינם בהכרח קשורים בצורה ישירה או עקיפה כאחד עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא ברור לי מה אתה מכנה 'נסיונות לחזור לתהליך המדיני' כאשר הצד השני כלל אינו מעוניין בנסיונות כאלה וכלל אינו יוזם אותם. מדיניות ההלקאה העצמית הזו אינה ברורה לי. מדוע יש לנסות להידבר עם מי שהוכח שהידברות עימו נוצלה על ידיו בעבר כעמדת קפיצה להשגת מטרות עוינות, שהפסיק את ההידברות מיוזמתו ובניגוד להסכמים עליהם חתם על מנת לפנות לדרך אלימה, ושאינו מעוניין לשוב ולהידבר? האם אין ראוי, במצב נתון בו מושא ההידברות המיוחל עוסק בלהרוג בנו, לעסוק בהגנה עצמית ובנסיון להגיע למצב בו מושא ההידברות שלנו הוא כזה שאכן מעוניין בהידברות ובפתרון בלתי אלים של המחלוקות? (מחלוקות... איזה יופימיזם. 'מחלוקת עקרונית' בשאלת זכותנו להתקיים.) על סמך מה אתה קובע שבמקרה של הפרדת גבולות בין מדינות ריבוניות העולם לא יגנה אותנו כאשר נתגונן מטרור גרוע בהרבה מזה שאנו מתמודדים מולו כעת - כאשר המדינה הפלסטינית מתנערת מכל אחריות לפעולות טרור היוצאות מתחומה, אינה נוקפת אצבע על מנת למנוע אותן, מגנה 'הרג של אזרחים משני הצדדים' ומייללת לעולם 'להגן על אזרחיה מפני התוקפנות הישראלית'? 'הפלסטינים חלשים מאיתנו בכח ובנשק', אך 'תרחישי האיום וההפחדה' שבהם נקט הימין בעקבות הסכמי אוסלו התגלו כמאוד רלוונטיים והתגשמו הלכה למעשה. נבצר מבינתי כיצד ניתן להמשיך ולזלזל בתרחישים הגיוניים שהתגלו בעבר כנכונים, וזאת לאחר זלזול דומה בהם, על מנת לקדם משאלות לב המדברות על תרחישים אופטימיים ואוטופיים שהתגלו בעצמם כבלתי רלוונטיים למציאות, וזאת לאורך פרק זמן ממושך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עראפת ואירגונו זוהו כפרטנרים משלוש סיבות: א. היה זה אש"ף בראשות עראפת שהכיר ב1988 בזכות קיומה של מדינת ישראל. ב. המנהיגים המקומיים שאיתם באו במגעים (פייסל חוסיני, חנאן עשראווי, סרי נוסיבה וכו') הצביעו על אש"ף תוניס כעל ההנהגה הלגיטימית שלהם. ג. האלטרנטיבות היו גרועות יותר (חמאס, ג'יהאד וכו') ולא טובות יותר, אלא אם כן אתה רוצה לחזור לימי אגודת הכפרים המשת"פית שהיתה אך ורק בובה בידי שלטון הכיבוש הישראלי ולא יוצגה ע"י הנהגה אמיתית כלשהי. מי שלא רוצה לחזור למו"מ הוא שלטון שרון-מופז שרואה בכח הצבאי חזות הכל. הפלסטינים מכריזים שוב ושוב על מוכנותם לחזור למו"מ על בסיס מתוה קלינטון שפירושו ויתור על מימוש זכות השיבה. המושג 'הלקאה עצמית' הוא מושג פשיסטי שבו תמיד האשימו הלאומנים את המתונים באי פטריוטיות כביכול. המחלוקת הוא על סיום תהליך אוסלו ומה יהיה בסופו ולא על זכותנו להתקיים. שוב, זוהי טקטיקת הפחדה ימנית ששוללת כל נסיון לפיתרון. העולם לא יגנה אותנו כאשר פעולותינו אכן יהיו לשם הגנה ולא למען המשך השליטה בשטחים הכבושים. פעולות הטרור של הרשות הפלסטינית היו מתוכננות מראש, אבל לא בהכרח עמדו לצאת לפועל אלא במקרה של קריסת התהליך כמו שאכן קרה. היתה זו ישראל שעודדה את מדיניות ההתנחלויות במהלך השנים והטענה שתרחישי הימין התגשמו הלכה למעשה היא נבואה המגשימה את עצמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי שלא היו סיבות ענייניות לזיהוי ערפאת ואש"ף כפרטנר. ציינתי שהבחירה בהם היתה שגויה, התבררה ככזאת וידועה כעת ככזאת. בנוסף, צריך לזכור שבמקביל לשיחות אוסלו התקיימו באופן רשמי ולא חשאי שיחות וושינגטון, שהיו בהחלט יכולות להיות (ואף נועדו להיות) מסלול להשגת המטרות המדיניות של המו"מ כפי שהוגדרו. לא ברור לי במה מתבטאת נכונות לחזור למו"מ על בסיס מתווה מסוים כאשר מתווה זה נפסל על ידי הצד המביע נכונות שכזו, ומה ההבדל בין נכונות לכאורה לדון לפי מתווה שהדיון לפיו נפסל ונשלל בעקביות מכל וכל לבין פסילת אותו מתווה. כעת פעולותינו הן לשם הגנה והעולם מגנה אותנו. אם אתה מכיר בכך שפעולות הטרור של הפלסטינים תוכננו מראש על מנת להשיג באמצעים אלימים את מה שלא הצליחו להשיג לאחר מיצוי האפיק הדיפלומטי, כיצד אתה יכול לתמוך בחזרה למו"מ עם אותו הגוף שפעל כך? מי תוקע לך שלאחר שימצו הפלסטינים שוב את ההישגים שיוכלו להגיע אליהם במו"מ לא יחזרו לסיבוב נוסף של אלימות? לדעתי, באוקטובר 2000 נשברו כל הכלים ואסור בשום פנים ואופן, וגם אין על מה, לדון עם ההנהגה הפלסטינית הנוכחית ועם כל הנהגה שלא תתנער לחלוטין מהבחירה באלימות ובאינתיפאדה. הטענה שתרחישי הימין היו נבואה שהגשימה את עצמה מזכירה לי את הדיון על תורת הקוונטים, או את ההערה ההיתולית על כך שהשפעת הסקרים על תוצאות הבחירות מזכירה אותה. העובדות וסך הנתונים הידועים לנו בוודאות הן שהנבואות התגשמו כלשונן ושהסיכון לסיבוב נוסף שכזה של נבואות מתגשמות הוא מעבר למה שביכולתנו לשאת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |