בתשובה להעלמה עפרונית, 25/11/02 23:52
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נורא? בטח שלא נורא. אני סומך את שתי ידי על מה שכתבת: "בשביל למרוד, צריך שיהיה במה, לא?". אבל בגלל זה, אני חושב שאין בזה "אמירה". אני רואה את המונח "אמירה" כמכיל בתוכו את היוצא-דופן, את הלא-מקובל, כלומר, בדיוק ההיפך מקונפורמיזם. לכן, במסגרת ההבנה שלי את המונח "אמירה", קבלת האופנה והעדפת מותגים אינה "אמירה" - היא המנעות מאמירה, אך לא במובן של "גם שתיקה היא אמירה" אלא במובן של "חוסר אמירה". |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
האם השתייכות למעמד כלשהו היא חוסר אמירה? ברירת מחדל? אולי הליווי'ס נראים כבר כמין ברירת מחדל, אבל אדם שלובש פייר קארדן או גוצ'י אומר משהו, ועוד איך אומר. ולהזכירך, לבישת "גאפ" בשנות השמונים נחשבה (או לפחות הוצגה ככזו בידי בעלי העניין) לאמירה אישית וייחודית. גם ספייק לי היה בין המצטלמים למודעות החברה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(האלמוניות היא משום הבושה): מיהו ספייק לי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ליתבייש - במאי קולנוע (וגם מפיק, תסריטאי ושחקן) שהיה ממבשרי סצינת הקולנוע העצמאי האמריקאי של שנות השמונים, עם סרטים רעננים כמו "היא לא יכולה בלי זה" ו"עשה את הדבר הנכון". הציג אמצעי הבעה חדשים והדגיש מסרים פוליטיים הקשורים למתחים בין שחורים ולבנים בארה"ב 1 . פעל לצד במאי אינדי אחרים ג'ים ג'ארמוש ("זרים", "נרדפי החוק"). אני מודה שכבר לפני כמה שנים הפסקתי לעקוב אחר הסרטים שלו. 1 יצא לי אנדרסטייטמנט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עוקבת אחר הדיון על המותגים מזה יומיים, ומשפשפת את עיני בחוסר אמונה. הפעם האחרונה בה זכור לי שהעסקתי את מוחי בענייני מותגים היתה בכתה ח', נדמה לי. כשאני חושבת על זה, אין לי מושג אם מי מהאנשים שאני באה איתם במגע יום-יומי לובש בגדים ממותגים או לא. ות'אמת? ממש, אבל ממש לא אכפת לי. היה נדמה לי שההתעסקות במותגים עוברת באיזור כתה ח' אצל כולם. הרי בחברת המבוגרים אין דבר כזה, ומי בכלל יודע איזה מותג אתה לובש, ולמי זה בכלל משנה? אין כאן אמירה ואין כאן חוסר אמירה - האמירה נגמרה לפני שנים, כשלכל השכבה היה תיק בנטון, ומי שבחר לא לקנות תיק כזה היה בעל אמירה נון-קונפורמיסטית. אבל היום?! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בהחלט רואה בעצמי שפחה נרצעת למותגים. קשה לי למצוא בגדים שנראים עלי טוב. משהו שגם מחמיא לגזרה, וגם נוח, וגם עם סגנון שאני אוהבת. קשה. אז אם אני כבר מוצאת כזה, אני נצמדת למותג שמייצר אותו כאילו חיי תלויים בכך. אם אותו מכנס אגדי יוצר ללא מותג, אני בבעיה כי אין לי אפשרות למצוא כזה שנית. וכך אני קונה ג'ינס רק של קלוין קליין, שמלות רק של דונה קארן, ג'קטים רק של אן-טיילור ומכנסיים רק של אופן. למה? כי ככה אני לא צריכה להתרוצץ בעיר אחרי משהו שאולי בטעות מתאים. אני יודעת שמעצב מסוים מעצב בגדים ששנה אחר שנה מרגישים נפלא. וזה שווה בעיני כל מחיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם לא היה דבר כזה בחברת המבוגרים, אז כנראה שאפשר היה לסגור חלק נכבד מהמגזינים המיועדים לגברים ולנשים, ואף אחד לא היה טורח לזייף תיקי גוצ'י ופראדה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אתה באמת חושב שלאדם מעל גיל 20 או 25 שלא לובש בגדים ממותגים יש "אמירה"? או שמי שכן עושה את זה, עושה את זה מטעמי רצייה חברתית? אולי באמת התמזל מזלי ואני חיה בחברה יוצאת דופן, אבל בעולם שלי ה"מותג" הוא מושג לא-קיים. (וזאת בניגוד גמור ל"עולם שלי" מלפני 15 שנים, למשל.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם להגיד: "בעולם שלי המותר הוא מושג לא-קיים" הוא אמירה. ועוד איך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא "לא-קיים" כי בחרתי שלא יהיה קיים, אלא לא-קיים כי הוא לא קיים בחברה שסביבי בעשר השנים האחרונות. אולי אם *כן* הייתי שמה דגש על מותגים, היתה לי אמירה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |