|
||||
|
||||
היה את פלאי שטען טענות קשות על הסטנדרטים השוררים בענפים מסויימים של מדעי החברה והרוח - ספציפית, בתחום של ביקורת פוסט-מודרנית (ויותר ספציפית, פמיניסטית) על המדע; ולמדנו מהדר, איילת, אחרים ואחרות על ביקורת פוסט-מודרנית בכלל, חשיבותה ומקומה. נסחפנו קצת לדיון על מחקר איכותני, אבל אני חש שזה נושא נפרד (אם כי מעניין כשלעצמו). לעניין הביקורת על המדע, אני נותרתי מאוד לא מסופק. לימדתי את עצמי הרבה על פרשת סוקל, קראתי כאן ביקורת זהירה על אותו גליון של "Social Text" בו התפרסם מאמרו של סוקל, ומצאתי מספר תיאוריות ואמירות שהן: 1. לא שוליות - אדרבא, דומה שהן בעלות משקל לא קטן בשיח האקדמי, האינטלקטואלי והפוליטי בימינו, במיוחד בארה"ב ובצרפת; 2. מופרכות לחלוטין בעיניי צרות-האופקים, ויותר ממופרכות - ריקות מתוכן, חסרות משמעות או סתם משעממות. אני כותב כל זאת בצבע חום כי לדעתי (שכבר הזכרתי קודם) ההבנה של והגישה כלפי המדע והשיטה המדעית של חלק מהוגים אלה אינה רחוקה בהרבה מחלק מהטרחנים הכפייתיים שנדונו במאמר. אני לא אומר שהם פסיכים, אבל אני סבור שתמונת-העולם שלהם לגבי מהותן של פיסיקה, מתמטיקה, כימיה והשיטה המדעית בכלל היא פגומה באופן יסודי, עד כדי crankhood. כנראה שאין באיילים מי שיכול לצאת להגנתם של אלו שפלאי ואני תמהים עליהם (סנדרה הארדינג, אנדרו רוס, הלן סיקסו, ואחרים). בכל זאת, אם מישהו יכול לפרש בעבורי לפחות חלק מהציטוטים המשונים המופיעים בקישור לעיל, אשמח לשמוע. בינתיים אשאר מודאג מההתקפות הסתומות על השיטה המדעית מפי חוקרים ואנשי אקדמיה, לא המון בור ומוסת. ``... we begin to talk about different ways of doing science, ways that downgrade methodology, experiment, and manufacturing in favor of local environments, cultural values, and principles of social justice."
Andrew Ross |
|
||||
|
||||
קראתי את המאמר שהפנית אליו, ולהגיד את האמת, אני מופתע. בניתוח שנערך שם, יש נציגים לאנשים שבאמת עושים עבודה על הצדדים החברתיים של המדע (למשל, השפעתו על החברה; למשל, ההשפעה הפוליטית על כיווני המחקר המדעי; למשל, בדוגמא הקודמת שהובאה כאן, על החינוך המדעי) ודוגמאות למאמרים שלפחות במבט ראשון נראים, אכן, חסרי תוכן כלשהו. דווקא לא מופיע כאן הדמון האנטי-מדעי המפורש, מישהו שיציג ניתוח של הבניה חברתית אמיתית בתוך "מדע קשה". היחיד שטוען טענות מסוג זה הוא רוס עצמו, שכותב את המבוא. מכאן נותר לי רק להסיק שהפמיניסטית-פוסט-מודרניסטית הרדיקלית, ה"חושפת" תכנים שוביניסטיים *במדע עצמו* (ולא בחינוך המדעי, או בפוליטיקה המדעית) היא "אשת קש" שהומצאה דווקא על-ידי בני התחום שלה, המשוועים לדמות כזו. זו אולי הסיבה שמאמרו של סוקאל התקבל בכזאת קלות: התחום מניח שאם כל מערכת אנושית אחרת (פוליטיקה, דת, השכלה גבוהה, כסף) נכנעה לכלי הניתוח של ההבניה החברתית, גם המדע ייכנע. אבל בינתיים יש להם רק דוגמאות משולי המדע, או ממדעים "רכים". |
|
||||
|
||||
מסכים לגמרי. רוס באמת מדאיג אותי יותר מכל, ובאמת לא אכפת לי אם הוא פמיניסטית פוסט-מודרנית או לא. אבל הטענה לגבי חוקי-ניוטון ואונס גברי בכל זאת נאמרה, ודומני שהיא כן מנסה להציג הבניה חברתית אמיתית בתוך המדע הקשה של הפיסיקה - אבל כמוך, לא הצלחתי למצוא עד עכשיו שום טענה אמיתית מסוג זה שאיננה משולי המדע או ממדעים רכים. ולמה בני-התחום משוועים לדמותה (האשלייתית, אולי) של הרדיקלית שתבוא ותחשוף תכנים שוביניסטיים במדע עצמו? למה זה חשוב להם? האין זה נובע מאיזושהי גישה שלילית א-פריורי כלפי השיטה המדעית? |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |